ילד ישראלי שנמצא עכשיו בכיתה ו', לא חווה שנת לימודים אחת מלאה ורציפה. כשהוא היה בכיתה א' התפרצה מגפת הקורונה, ומדינת ישראל נכנסה לסגר ארוך. בכיתה ב' נשארנו עדיין עם התפרצויות, סגרים ובידודים, ומערכת החינוך עבדה לסירוגין. כשהוא הגיע לכיתה ג' היו עיצומים ושביתות של המורים, ובתחילת כיתה ד' פרצה מלחמת חרבות ברזל, שוב עם שבועות ארוכים בבית (בחלק מאזורי הארץ היה מדובר בחודשים). בהיותו בכיתה ה' יצאה ישראל לסבבי לחימה בלבנון ("חיצי הצפון") ובאיראן ("עם כלביא"), שהשביתו אף הם בתורם את מערכת החינוך, ואת שנת הלימודים האחרונה בבית הספר היסודי הוא חוגג בצל סבב נוסף באיראן, "שאגת הארי". מישהו מתפלא שילדים רבים אינם יודעים לקרוא ושישראל מידרדרת במבחני הידע הבינלאומיים?
היה אפשר לצפות שאחרי שש שנים כאלה, מערכת החינוך תהיה ערוכה לכל אתגר ומוכנה לשעת חירום. שתהיה הבנה מה עובד ומה לא, ושיגובשו נהלים ברורים. בפועל, אנחנו מקבלים שוב ושוב חלטורה אחת גדולה, ונאלצים להתמודד שוב עם פסאדת ה"למידה מרחוק".
רק מי שחי את השקר הזה יודע עד כמה הוא זועק לשמיים. הלימודים בזום לא באמת עובדים, ואף אחד לא באמת חושב שיש להם ערך המתקרב באיזושהי צורה ליום לימודים רגיל. ברוב בתי ישראל בילו את השבועיים האחרונים בניסיון להושיב ילדים מול המסך. לרוב יש יותר מילד אחד בבית, ואין מספיק מחשבים לכולם (גם ההורים זקוקים למחשב במקרים רבים). ההורים – אלה מהם שנרתמים לעשות זאת – נדרשים לשכנע את הילדים להתיישב מול המחשב, להכניס אותם לזום בשעה היעודה, להתמודד עם הקשיים הטכניים, ולקוות שהילדים גם לומדים משהו ולא סתם משחקים במחשב או משוחחים עם החברים בצ'אט. כל זה תוך ניסיון לעבוד מרחוק בעצמם, ובין ריצות לממ"ד ולמקלט. וכל זאת למה? כדי שהילדים ילמדו במקרה הטוב שני שיעורים ביום – זום פותח וזום סוגר – במקום מערכת של 6 עד 8 שעות. לזה קוראים יום לימודים?
הכי מעניין
על מי אנחנו עובדים כשאנחנו טוענים שילדי הגנים "לומדים" בזום? כשהילדים הולכים לגן הם מקבלים מסגרת בטוחה לאורך יום שלם, נהנים ממפגש חברתי עם בני גילם, חווים חוויות חינוכיות ורוכשים ידע פדגוגי מותאם לגילם. באיזה עולם חצי שעה בזום, שאחריה הגננת שולחת דף צביעה או סרטון ביוטיוב, משתווה לכל אלה?
כולם במערכת החינוך, מלשכת השר ומטה, יודעים שהמלך עירום, שהלימודים בזום אפקטיביים כמו כוסות רוח למת, ושהם מייצרים יותר מעמסה על ההורים מאשר לימודים לילדים. המורים עצמם סובלים גם הם מהניסיון ללהטט בין ילדיהם שלהם לילדי כיתתם, ולייצר משימות וירטואליות שהתלמידים לא באמת עושים והם לא באמת פנויים לבדוק. גם המורים היו מעדיפים שיגאלו אותם מהניסיון המיותר הזה, והמנהלים היו שמחים לחסוך את המאמץ הסיזיפי וחסר התוחלת לבנות מערכת סביב שלל האילוצים של כל המורים.
ובכל זאת, כולנו נדרשים להמשיך לשחק את המשחק ולתפקד כניצבים בהצגה הגדולה של מערכת החינוך שתכליתה אחת ויחידה: להעמיד פנים שהמורים עובדים כרגיל כדי שאף אחד לא יעז, חלילה, לדרוש שישלימו את ימי הלימודים הללו בחופשת הקיץ.
בעולם נורמלי, זהו הפתרון הבסיסי והמתבקש לסיטואציה הנוכחית. משרד החינוך היה צריך להכריז עם פרוץ המלחמה שלנוכח הנסיבות אי אפשר לקיים לימודים סדירים, ולכן מערכת החינוך כולה יוצאת לחופשה. השכר של שום מורה לא ייפגע חלילה, אבל הם יידרשו להשלים בחופשת פסח או בחופש הגדול את ימי העבודה שהחסירו. מערכת שיש בה כמאה ימי חופשה בשנה, כוללת מרחב גמישות גדול למקרי חירום, אם רק ישנו רצון טוב.
עשרות אלפי עובדים בישראל יצאו לחופשה כפויה בשבועיים האחרונים על חשבון ימי החופשה שלהם, או לחל"ת שתשלום חלקי של דמי אבטלה בצידו; ישנם עובדים שעתִיים שלא עובדים עכשיו ולכן אינם מתפרנסים, ויש עצמאים ועסקים קטנים שמתפקדים באופן חלקי, ואנשים שהתגייסו למילואים והשאירו ילדים בבית. כל אלה ועוד רבים אחרים משלמים מחיר מסוים בשל המלחמה, ואיש לא מעלה בדעתו לעבוד שבועות ארוכים באופן חלקי מאוד ונטול תועלת בכל משבר לאומי, ועדיין לשמור על שכר מלא ועל יותר משלושה חודשי חופשה בשנה.
אבל במשרד החינוך איש לא שוקל אפילו את הפתרון הזה, מסיבה פשוטה: הם יודעים שהסתדרות המורים וארגון המורים לא יאפשרו החלפת ימי חופשה, ולא ירשו לגעת בחופש הגדול המקודש. יפה בן־דויד פשוט לא תסכים, ובמשרד החינוך נכנעו מראש. היה אפשר לצפות שארגוני המורים יתרוממו מעל האינטרס הצר ויתעלו לגודל השעה, אבל אחרי מאה שנות ניסיון איתם, הבנו שאין מה לצפות. מי שבזמן מגפה עולמית התעקש ש"לא נשלים ולו שעה אחת", סירב להשלים תשעה ימי לימודים שלכל הדעות שום מורה לא עבד בהם, ואחר כך גם סירב להשלים ימי לימודים במלחמה אחת ובמלחמה נוספת – עכשיו לא טורחים אפילו לפנות אליו עם הבקשה הזו. גם כאשר שר החינוך החליט להעביר את כל מערכת החינוך בתקופה הזו לחמישה ימים בשבוע, כי אין טעם להמשיך את ההצגה שישה ימים בשבוע – ארגוני המורים התנגדו גם לכך, כי המשמעות היא שמורים יידרשו לוותר על יום חופשי באמצע שבוע (בזמן מלחמה!), ומבחינתם זהו תקדים בעייתי.
אבל גם אם מארגוני המורים אין ציפיות, מדוע משרד החינוך לא נלחם על החינוך של הילדים שלנו? מדוע כולם ממהרים לרקוד לפי החליל של ארגוני המורים? למה לא מייצרים מנגנונים, גם אם זה דורש שינויי חקיקה שיחייבו גם את המורים להתגמש בזמן חירום? זו איננה בקשה מופרזת, ובשנים האחרונות היו מספיק הזדמנויות לבצע את התיקונים הנדרשים הללו.
הנה עוד כמה הצעות אפשריות להתנהלות מערכת החינוך במצבי חירום, כאשר מסיבות ביטחון לא מתאפשר להגיע לבית הספר: המורים עצמם כן יכולים להגיע לבית הספר וללמד משם בזום, כדי לקחת ברצינות את העבודה שלהם ולא לנסות לעשות אותה מהבית, תוך ביצוע אלף משימות אחרות (אם אנחנו רואים את החינוך כשירות חיוני, גם העובדים שלו הם חיוניים, בדיוק כשם שאחיות ורופאות נדרשות ללכת לבית החולים, גם אם יש להן ילדים קטנים בבית); הם יכולים לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות וללמד בצורה הדוקה יותר, עם תשומת לב אישית ותרגולים מקוונים; אפשר לייצר מערכת מלאה, בלי אינסוף זומים אלא שידור רציף מ־9 בבוקר עד 14 בצהריים; אפשר להגדיר מספר שעות אפקטיבי לכיתות א'־ב', קצת יותר לג'־ו', ומשהו שונה לחלוטין לתלמידי תיכון. לכל גיל יכולות אחרות, וגם הפתרונות צריכים להיות שונים; את גני הילדים אפשר וצריך לבטל לגמרי, ולהפסיק את ההצגה שאיש לא מאמין לה; אפשר להחליט שלומדים כעת רק בחלק מימי השבוע, בהדרגה לפי גיל, ואת השאר משלימים בקיץ; אפשר להחליט על מפגש וירטואלי של שעה ביום להפוגה חברתית־רגשית, ואפילו שעה שבועית בלבד בגילים הצעירים, למפגש חברתי ואצבע על הדופק.
כל הפתרונות הללו דורשים התייחסות רצינית לסוגיית החינוך, ולשם כך צריך שמשרד החינוך יחשוב קודם כול על טובת הילדים. מערכת החינוך היא חיונית לא רק משום שהיכולת שלנו להמשיך להיות מדינה מתקדמת תלויה בבוגרים משכילים, אלא כי היא מאפשרת לכלכלה כולה להמשיך ולפעול. במדינה עם שיעור ילדים גבוה כמו ישראל, אם מערכת החינוך לא עובדת – גם הכלכלה לא יכולה לתפקד. למרות ההבנה הברורה הזו, בפועל, בכל משבר מערכת החינוך היא הראשונה ששובתת והאחרונה שחוזרת לפעילות, ובמשרד החינוך חוששים להתעמת עם ארגוני המורים. במדינה שבה משברים הם המציאות הקבועה, דרושה מערכת חינוך הכי גמישה בעולם. אין לנו פריווילגיה להיות תלויים ביפה בן־דויד.
גן סגור
"גברת, אם את לא תשלמי, הבנות שלך עפות מהגן מיד ולאלתר". זו הייתה התשובה שקיבלה אשת התקשורת מעיין אדם, כאשר ניסתה לדון עם מנהל הגן של בנותיה על שכר הלימוד בזמן המלחמה. אדם, שמשלמת כמעט 11,000 שקלים בחודש עבור מסגרת לשתי הבנות, כינתה את ההתנהלות הזו "חמדנות וחזירות", והציתה סערה.
בעבור הורים לילדים מתחת לגיל שלוש, מדובר במשבר של ממש. גם בימי שגרה, מסגרות לגיל הרך הן מההוצאות הכבדות ביותר של משק בית צעיר, ולעיתים הן מגיעות ל־5,000 שקלים ויותר בעבור ילד אחד באזור המרכז. עם שני ילדים ומעלה, הסכום כבר מטפס לחמש ספרות, הוצאה השנייה בגודלה רק לדיור. ואולם כעת, בזמן מלחמה, המסגרות סגורות מסיבות מובנות, אבל התשלומים לגנים ממשיכים לרדת מחשבון הבנק כרגיל.
גנים רבים, למודי ניסיון, שילבו בחוזים סעיף מפורש המאפשר גביית שכר לימוד גם בזמן מלחמה. מבחינתם זהו מנגנון הישרדות, הדרך להבטיח שהם יוכלו לחזור לפעילות מלאה ביום שאחרי. ההורים, שנדרשים להמשיך לעבוד גם בזמן המלחמה, נדרשים להישאר עם הילדים בבית, לאבד הכנסה מעבודה או לשלם כפול לשמרטף. במידה רבה של צדק, הם מתרעמים על כך: אין עוד תחום שבו אתה נדרש לשלם אלפי שקלים על שירות שאתה בכלל לא מקבל.
מאחורי התחושות הקשות עומדת מציאות כלכלית מורכבת. גן פרטי הוא גם עסק קטן, ואין לו אפשרות "לפצות" על אובדן ההכנסות כפי שקורה למשל בחנויות בגדים או ריהוט – שבהן אם לא קנית החודש, תקנה בחודש הבא. חלק גדול מההוצאות הן קבועות: שכירות, ארנונה, חשבונות. אבל הסעיף הקריטי והיקר ביותר הוא שכר המטפלות. כוח האדם הוא הנכס המרכזי של כל גן, ובתחום שיש בו מחסור כרוני במטפלות, אובדן צוות עלול להיות מכה אנושה. מנהלת גן שתשלח את הצוות הביתה לחופשה ללא תשלום, מסתכנת בכך שהמטפלות ינדדו לענפים שוחקים פחות ומתגמלים יותר. כדי להבטיח שהילדים יחזרו למסגרת מוכרת ויציבה ביום שבו הלחימה תיפסק, גנים רבים מעדיפים להמשיך ולהעסיק את הצוות בשכר מלא גם כשהדלתות נעולות.
מבחינת המדינה, הגנים הפרטיים, כמו עסקים קטנים אחרים, בהחלט זכאים למענקים. מתווה הסיוע לעסקים מאפשר להם לקבל מענק שגובהו נע בין 7% ל־22%, בהתאם להיקף ירידת ההכנסות שלהם, זאת בנוסף למענק של 75% משכר העובדים, אם הם ממשיכים להעסיק את המטפלות. ואולם תנאי הכרחי לקבלת המענק הזה הוא הוכחת ירידה בהכנסות בחודש המלחמה. מי שממשיך לגבות שכר לימוד כרגיל, אינו מאבד מהכנסתו וממילא לא זכאי לפיצוי מהמדינה. גנים שמבטיחים להורים החזר אם יהיה פיצוי, לא באמת יכולים לעמוד בהבטחה הזאת.
זה הפרדוקס שעומד בבסיס הסוגיה. כדי לקבל סיוע, הגנים צריכים להחזיר להורים חלק מהתשלומים ולהראות ירידה של לפחות 25% במחזור. ואולם מהלך כזה פוגע מיידית בתזרים ומגדיל את הסיכון הכלכלי. גם ההבטחות להחזר עתידי, אם וכאשר יתקבל פיצוי, אינן ישימות כל עוד ההכנסות לא ירדו בפועל. באופן תיאורטי, גנים שיבחרו להוציא את המטפלות לחל"ת יוכלו לקבל מהמדינה שיפוי כמעט מלא. בפועל, רבים מהם נמנעים מכך. החל"ת כרוך בירידה בהכנסת העובדות (לכ־70%), ועלול להוביל לנטישת הענף. מה גם שכרגע, גם מתווה הסיוע לעסקים וגם מתווה החל"ת עדיין לא עברו חקיקה בכנסת וטרם נכנסו לתוקף.
כך נוצר המלכוד של ההורים והגנים הפרטיים. ההורים נדרשים לשלם אלפי שקלים בעבור שירות שהם לא מקבלים, כדי שתהיה להם מסגרת לשלוח את הילדים אליה גם אחרי המלחמה. הגנים לא רוצים להסתמך על פיצוי עתידי, חלקי ולא ודאי, ומעדיפים להסתמך על הכנסה מלאה עכשיו, ולשמר את כוח האדם שלהם בלי פגיעה. גם אם המדינה מבטיחה להם שיפוי מלא או כמעט מלא על אבדן ההכנסות, הדבר כרוך בסיכון.
בעבר, היו גנים שניסו לפצות הורים באמצעות החזר ימים בחופשת הקיץ. ואולם ככל שהלחימה מתארכת, פתרונות כאלה מאבדים רלוונטיות. אם חודש מרץ כבר אבוד, גם אפריל הולך ומתרחק, ושני חודשי תשלום מלא בלי תמורה הם נטל כבד מדי למשפחות רבות.
עוד כתבות בנושא
