זוכרים את שנת 2020? ריבועי הזום הקטנים, הפיג'מות מתחת למצלמה והתקווה שאולי נצליח לקיים שגרה תוך כדי המגפה?
כבר אז, לקראת סוף הסגר הראשון שכפתה הקורונה, שר החינוך פרסם הצהרה שמשרדו יכין תוכנית ללמידה מרחוק. התוכנית נועדה לתת מענה לכל בתי הספר בארץ. אלא שהקיץ חלף הלך, שנת הלימודים הגיעה, והפלא ופלא - זה לא עבד. משרד החינוך ניסה לקבוע לכל בתי הספר בארץ מתי ילמדו, מה ילמדו ואיך, ואפילו כמה זמן תימשך ההפסקה בין זום לזום. זה קרס במהרה, והרשויות המקומיות ומנהלי בתי הספר לקחו פיקוד והתחילו להתנהל עצמאית.
בשיא הקורונה עוד היה אפשר לסלוח על הבלבול. היינו בטוחים שזהו אירוע חד־פעמי, שילמד אותנו משהו על גמישות. אבל כיום, בשנת 2026, כשאנחנו מוצאים את עצמנו שוב באותו סרט רע, מתברר שלא למדנו כלום.
הכי מעניין
ידענו שהמלחמה בפתח, שתהיה למידה מרחוק. משרד החינוך לא הופתע, ופשוט בחר להכין שוב אותו מוצר פגום שלא עבד כבר עשרות פעמים בעבר.
הגיע הזמן להפסיק עם השקר שנקרא "למידה מרחוק", ולהודות על האמת: הילדים לא באמת לומדים. המורים מקבלים שכר על עבודה חלקית מאוד, אם בכלל, בזמן שהם מנסים לנהל את ביתם הפרטי. ההורים, בתסכול עמוק, מנסים לתפקד כטכנאי מחשבים, גננים ומורים פרטיים. היעילות של המיזם הזה קלושה עד לא קיימת.
חופש, עכשיו. ילדים במקלט בירושלים, השבוע | צילום: רחל אלרועי, פלאש 90
בגני הילדים המושג "למידה מרחוק" פשוט לא רלוונטי. בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי מדובר ב־15 דקות של הפוגה מוזרה, שנועדה להרגיע את המצפון של המערכת ולא מעבר לכך.
בכיתות הגבוהות יותר זהו זמן ל"צחוקים" משותפים – זה אולי נחמד חברתית, אבל למידה אין שם. בחטיבות הביניים המצב מחמיר, והלמידה לא יעילה בשום צורה. רק בתיכונים יש נקודות אור בודדות, וגם הן תלויות לחלוטין במוטיבציה של בית הספר או המורה הפרטניים.
חשוב שוב לומר: אפשר היה אחרת. הייתה קורונה, היו מלחמות, והיה ברור שהמערכת הריכוזית לא תחזיק מעמד. אבל במקום לבנות תוכנית עבודה רצינית, המשרד נכנע שוב ושוב לאלו שבאמת מנהלים אותו - ארגוני המורים.
הפתרון ההגיוני זועק לשמיים: ביסודי ובחטיבות הביניים צריך לצאת עכשיו לחופש. את ימי הלימודים נחזיר בקיץ או בחופשת הפסח, כשיתאפשרו לימודים איכותיים בכיתה. בתיכונים המדינה צריכה להסיר את הידיים ולתת גמישות מלאה לרשויות המקומיות ולמנהלים לקבוע איך ואם בכלל מתקיימת למידה.
למה זה לא קורה? כי ארגוני המורים, ובראשם יושבת ראש הסתדרות המורים יפה בן־דוד ויושב ראש ארגון המורים רן ארז, מקדשים את לוח החופשות יותר מאשר את טובת הילדים.חס וחלילה שמישהו יזיז יום לימודים, חס וחלילה שהשטח יקבל קצת עצמאות ניהולית.
וכך, ב"שיעור" שמועבר בזום, המורים כביכול יוצאים ידי חובה. כאשר חולפת הסערה, המגפה או המלחמה, הם כבר עשו את מלאכתם ולא צריכים להחזיר את ימי הלימודים האבודים. אז מה אם הילדים לא באמת קלטו את החומר?
גם המאבק בכך לא חדש. כבר בקורונה נלחמנו להפסיק את השטות הזו לפחות בגיל הרך, וגם אז ארגוני המורים עמדו כחומה בצורה מול כל ניסיון לשינוי.
אגב, החלפת ימי חופשה באופן כללי בכל המערכת זה המינימום הנדרש. בעולם מתוקן כל בית ספר צריך לקבוע לעצמו את המתווה – למידה מרחוק, למידה בקבוצות קטנות במרחבים מוגנים או שינוי לוח החופשות. אבל קפיצה מריכוזיות חונקת לעצמאות אמיתית היא כנראה משימה גדולה מדי למשרד חינוך פחדן.
עד שהמשרד לא יבין שחינוך אמיתי דורש חופש, אנחנו נמשיך לשלם את המחיר.
טל לוריא הוא מייסד הארגון "מורים מובילים שינוי", ומחבר הספר "עד הילדים"