ביולי 1996 ניצב בנימין נתניהו, אז בן 46 ובראשית כהונתו הראשונה כראש ממשלה, על דוכן הנואמים בקונגרס והכריז שישראל מוכנה להתחיל להיגמל מהסיוע הכלכלי האמריקני. ישראל, הסביר, עברה את שלב הילדות ובשלה להתחיל לעמוד ברשות עצמה. שלושים שנה אחר כך, הגיעה השבוע הודעה גם על הפסקת הסיוע הביטחוני שארה"ב מספקת לישראל כבר עשורים רבים, וכי הצעד הזה יתבצע כבר בסוף השנה הנוכחית.
את ההודעה הזו השמיע הנשיא טראמפ בכבודו ובעצמו בריאיון בבוקר יום שלישי שבו התקיימו בארה"ב בחירות האמצע, והיא תפסה את ישראל בהפתעה. נתניהו הצהיר אומנם כבר בינואר שבכוונתו לצמצם את הסיוע עד להפסקתו המלאה בתוך עשור, ולפני הבחירות הסביר בריאיון לערוץ 10 שהסיוע לא יימשך כפי שהיה משום ש"אמריקה השתנתה". אלא שמנכ"ל משרד הביטחון עדיין ניהל משא ומתן עם האמריקנים על המסגרת הבאה, והמערכת כולה הסתמכה על כך שהוא ימשיך להגיע בשנתיים הקרובות.
קשה להיפרד מכמה מיליארדי דולרים בשנה, אבל השינוי העקרוני מתבקש וגם מוסכם: מה שהיה חיוני למדינה קטנה ופגיעה, הוא בגדר סיוע שמדינה עשירה וחזקה יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו. במציאות האמריקנית החדשה, לתלות בכסף הזה יש מחיר גובר, והגמילה ממנו עשויה להרחיב את חופש הפעולה של ישראל.
הכי מעניין
בהסתכלות מפוקחת, לא מדובר באסון כלכלי ולא בסכומים שישראל תתקשה לפצות עליהם. מזכר ההבנות שנחתם ב־2016 מעניק לישראל 3.8 מיליארד דולר בשנה עד 2028. מתוכם 3.3 מיליארד למימון צבאי, ו־500 מיליון להגנה מפני טילים. הם שווי ערך ל־12 מיליארד שקלים בתקציב הביטחון, אבל רוב הכסף לא באמת חוצה את האוקיינוס. המזכר מחייב להוציא כמעט את כל הסיוע על נשק מתוצרת אמריקנית, כך שבפועל מדובר בסבסוד של יצרני הנשק האמריקנים.
על פי נתונים שאסף ד"ר רפאל בן לוי ופורסמו בכתב העת "השילוח", בשנות השבעים היווה הסיוע האמריקני כ־19% מהתוצר הישראלי בממוצע, וכ־23% מתקציב המדינה. ב־1979, שנת הסכם השלום עם מצרים, הוא הגיע לשיא חד־פעמי של 6.1 מיליארד דולר – כרבע מהתוצר באותה שנה. בשנות העשרים של המאה הנוכחית מדובר בכ־0.7% מהתוצר ובכ־2.8% מהתקציב. אפילו בשנת 2024, בשיא המלחמה, הוא היה פחות מאחוז אחד מהתוצר. ההסבר פשוט: הסיוע בדולרים כמעט לא השתנה, ועמד על כ־3 מיליארד דולרים בשנה בממוצע מאז 1974 (כיום כ־3.8 מיליארד). מצד שני, המשק הישראלי צמח בסביבות פי עשרה בערכים ריאליים, כך שחלקו של הסיוע קטן הרבה יותר.
בסופו של דבר הסכום הזה מסתכם בפחות מאחוז מהתוצר, והפרידה ממנו שוות ערך להעלאת המע"מ באחוז וחצי. ישראל תמשיך כנראה לקנות מטוסים ותחמושת בארה"ב כדי לשמור על העליונות הטכנולוגית, אבל מעכשיו היא תעשה זאת מכיסה. כ־500 מיליון דולר מיועדים לפרויקט פיתוח משותף של מערכות להגנה מפני טילים, שסביר שיימשך בדרך כזו או אחרת. יש בכך גם יתרון: כשהכסף ישראלי, צה"ל יוכל לבחור בעצמו מה לקנות באמריקה ומה לייצר בבית. זה יכול לחזק את היצרנים המקומיים, לשמור על עצמאות בזמן מלחמה ולייצר הכנסות ממיסים בישראל.
הבעיה המרכזית היא העיתוי. ישראל יוצאת משלוש שנים של מלחמה, שבהן תקציב הביטחון זינק מכ־70 מיליארד שקל לפני המלחמה, לכ־158 מיליארד היום. אם הפסקת הסיוע תיכנס לתוקף כבר ב־2027, הפער ינחת על תקציב שטרם אושר על ידי ממשלה שטרם הורכבה. במשרד האוצר בנו על הכסף הזה ל־2027 ול־2028, ושנתיים בלי סיוע משמעותן פער של כ־8 מיליארד דולר. זהו חור גדול שמישהו יצטרך לסגור תוך כדי תנועה.
השאלה האמיתית היא האם מערכת הביטחון תנצל את ההזדמנות להתייעל, או שתדרוש לכסות את החור מתקציבי הבריאות, החינוך והתשתיות, כפי שהיא רגילה לעשות. זהו הסיכון האמיתי שבמשרד האוצר חוששים ממנו. צה"ל לא יודע להתייעל, וכשאומרים לו לוותר על 12 מיליארד שקלים שעד עכשיו קיבל בחינם מהדוד סם, הוא עלול לדרוש 15 מיליארד שקלים כדי לסגור את הבור. זה אתגר, במיוחד עם תקציב הביטחון התופח תדיר, אך הוא אינו בלתי אפשרי. ישראל של היום אינה המדינה הקטנה של שנות השבעים, וגם לא המשק שנאבק בהיפר־אינפלציה בשנות השמונים. היכולת לדבר על ויתור כזה בלי פאניקה מעידה עד כמה התחזקנו.
התדמית קובעת
הנימוק העיקרי להפסקת הסיוע הוא שאת מה שישראל מפסידה בכסף היא מרוויחה בעצמאות. כשישראל מחויבת לקנות נשק אמריקני בכסף אמריקני, הממשל בוושינגטון מחזיק את הברז. וכשהוא רוצה, הוא יודע לסגור אותו. ג'ו ביידן נתן לישראל סיוע חסר תקדים אחרי 7 באוקטובר, אך כמה חודשים לאחר מכן גבה את המחיר כשעיכב משלוח של פצצות כבדות על רקע המחלוקת סביב הלחימה ברפיח. הסכם הסיוע הגדול ביותר נחתם בימי אובמה – לא הנשיא האוהד ביותר שישב בבית הלבן – שעצר משלוח טילי הלפייר בזמן צוק איתן, והגדיל את הסיוע לישראל כ"פיצוי" על הסכם הגרעין שחתם עם איראן. מזכיר המדינה קיסינג'ר לחץ לוויתורים בסיני באמצעות השעיית סיוע, והנשיא קרטר השתמש בו כתמריץ לחתימה על ההסכם עם מצרים.
עוד טורים של ריקי ממן
כשמישהו נותן לך כל כך הרבה כסף, זה אף פעם לא בחינם. הסיוע האמריקני הוא כלי של הממשל ליצירת השפעה בעולם, אך הוא הפך לכלי מאוד לא פופולרי בשני קצוות המפה הפוליטית בארה"ב: בקצה השמאלי מתנגדים להעברת נשק למדינה שלדעתם מבצעת ג'נוסייד, ובקצה הימני דוגלים בבדלנות וב"אמריקה תחילה". העובדה שמדובר בסכום קטן במונחים אמריקניים, שבפועל מסבסד את התעשייה שלהם, כמעט לא משנה – שכן בפוליטיקה התדמית היא מה שקובע.
בישראל מבינים שהמפה הפוליטית בארה"ב השתנתה, וגם הימין שם אינו כפי שהיה. אחרי עידן טראמפ היחסים עם ישראל יעברו שינוי, לא משנה מי ינצח בבחירות לנשיאות. התוצאות העגומות בבחירות לקונגרס השבוע הן קדימון למה שעתיד לבוא. במפלגה הדמוקרטית הולך ומתחזק הפלג האנטי־ישראלי, ובמפלגה הרפובליקנית הולך ומתחזק הזרם הבדלני. רובם אינם אנטי־ישראלים, הם פשוט בעד אמריקה. יש להם זיכרון רע ממלחמות ממושכות במזרח התיכון, ומחירי הדלק הגבוהים כתוצאה ממלחמת איראן מקשים על חיי היומיום שלהם. הנכונות הישראלית לוותר על הסיוע משדרת להם ביטחון ביכולתה של ישראל להיות שותפה מלאה ועצמאית של ארה"ב, ולכונן את הברית על אינטרסים וערכים משותפים.
מבוגר אחראי
ההתנגדות להפסקת הסיוע מצד השמאל הישראלי נובעת מאותו מקום: הרצון לשמר את מנוף הלחץ של מעצמת־העל, "מבוגר אחראי" שמגביל את חופש הפעולה הישראלי, הן בפעולות צבאיות והן בהתיישבות. בפועל, ישראל יכולה לממן את הביטחון של עצמה ולגשר על הפער בלי דרמה גדולה. הפסקת הסיוע יכולה להיות צעד של התבגרות, אם תלווה בהיערכות תקציבית ובהרחבת יכולות עצמאיות. את חופש הפעולה שנרוויח נצטרך לשמר באמצעות קשרים שמשרתים את שני הצדדים, ועבודה מדינית שמצמצמת את הסיכון ללחצים חדשים.
מהצד האמריקני, הוויתור עשוי להקל על תומכי ישראל בקונגרס לבלום צעדים מזיקים אחרים. גם אחרי הפסקת הסיוע יישארו בידי ארצות הברית מנופי לחץ כלכליים. ניצחון הדמוקרטים והשגת הרוב בשני בתי הקונגרס מעניקים דחיפה ליוזמות לחץ נוספות, כולל חשש משמעותי שגובר בחודשים האחרונים: סנקציות. טראמפ נשאר בבית הלבן ויכול להטיל וטו על יוזמות כאלה, אבל לא לעולם חוסן.
תרחיש הייחוס הוא לא הטלת עיצומים על מדינת ישראל כולה; במקרה כזה, גם כלכלת קריפטו לא תעזור. התרחיש הריאלי שממנו צריכה ישראל לחשוש הוא הטלת סנקציות ממוקדות על חברות ויחידים שיש להם קשר להתיישבות ביהודה ושומרון. התשתית לצעד הזה כבר קיימת. בספטמבר הוגשה בסנאט הצעת חוק לעיצומים על גורמים המסייעים לבנייה ב־E1, השטח שבין ירושלים למעלה אדומים - בנייה שעומדת במוקד התנגדות בינלאומית עקבית זה עשרות שנים. חשיבותו של השטח הזה היא ביצירת רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים ועד בקעת הירדן, ומניעת רצף טריטוריאלי פלסטיני שיאפשר הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.
באוקטובר הוגשה בבית הנבחרים האמריקני הצעה רחבה יותר, הנוגעת לבנייה בהתנחלויות ובמאחזים ולמימון תשתיות התומכות בה. ההצעות טרם הפכו לחוק, וכנראה גם לא יהפכו בקרוב, אך עם קונגרס שנצבע בגל כחול ונשיא אחר בבית הלבן, מי יודע מה יקרה? ההצעות הללו מסמנות כיוון מדאיג: הרחבת מעגל היעדים מעבר למעורבות באלימות מתנחלים, גם אל צעדים של בנייה לגיטימית והרחבת ההתיישבות עצמה. דמיינו קבלנים שלא יכולים לקבל מימון לבנייה או תושבים שלא מקבלים משכנתא כי הבנקים חוששים מסנקציות. התוצאה עלולה להיות הקפאה בפועל של ההתיישבות, בלי החלטה ישראלית כזו.
אלה תרחישים מאיימים, אבל אפשר להיערך אליהם. ממשלה חכמה תעשה זאת כבר עכשיו, כשעוד יש לנו ידידים גדולים בבית הלבן. קודם צריכה כמובן לקום פה ממשלה, ורצוי כזו שתישען על קונצנזוס ישראלי.
לעוד טורים של ריקי ממן
