בתקופת בחירות הקשב הציבורי לכל נושא שאינו פוליטי באופן מובהק צונח, וכך חומקות מתחת לרדאר החלטות לא שוליות בעליל. כולנו מתמקדים באפשרות להשפיע על זהות הממשלה הבאה, אבל במערכת המדינתית פועלים גופים שכוחם רב לעיתים מנבחרי הציבור, בוודאי מהחדשים והטריים שבהם. שניים מהגופים עתירי הכוח הללו ניצלו היטב את השבועות האחרונים.
הראשון הוא מערכת הביטחון. שבועיים לפני הבחירות אישרה הממשלה הקצאה של 3.5 מיליארד שקלים לצורכי ביטחון. כמיליארד שקלים נלקחו ממקורות עתידיים של תוכנית החומש למגזר הערבי, לטובת עסקה לרכישת מסוקי אפאצ'י שיסופקו בתחילת העשור הבא. עוד כ־2.6 מיליארד שקלים לרכש ביטחוני ימומנו בקיצוץ רוחבי של 4.9% בכל משרדי הממשלה. אין דבר פחות פופולרי מקיצוץ בשירותים ציבוריים, ובכל זאת זה קרה ערב בחירות, כמעט ללא התנגדות. איש לא הציע שצה"ל ימתין לממשלה הבאה ולסדרי העדיפויות שתקבע. נראה כי אין דבר שצה"ל יבקש ולא יקבל.
גם אחרי שהוקצו לה סכומי עתק, מערכת הביטחון דורשת עוד, והממשלה נענית. בעולם שאחרי 7 באוקטובר, המערכת אינה לוקחת סיכונים ואינה מתחשבת בשיקולים תקציביים. הפוליטיקאים חסרי אונים מול היכולת לשלוף בכל רגע את מילות הקסם "ביטחון המדינה", שמקבלות אוזן כרויה בכל מערכת חדשות. תקציב המדינה משועבד לכל צורך ביטחוני בהול שנולד, וכל סבב נוסף מכפיל את התקציב. פוליטיקאים חדשים עשויים להגיע עם חלומות גדולים, ולגלות שאין להם באמת תקציב לעבוד איתו.
הכי מעניין
בן־דויד | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
גוף נוסף שמבקש לנצל את תקופת הדמדומים הוא מערכת החינוך. לפני כשבועיים פנתה מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן־דויד, למשרד האוצר בדרישה לפתוח כבר בשבוע הבא במשא ומתן על הסכם שכר חדש, שבמסגרתו צפויים המורים לקבל תוספות שכר. ההסכם הנוכחי, שנחתם ב־2022, יפוג בסוף דצמבר, ובימים כתיקונם אכן היה מתנהל כעת משא ומתן על הסכם חדש. אלא שאיש אינו יודע עדיין מי יהיו שרי החינוך והאוצר בממשלה הבאה. הסכם שכר הוא הזדמנות פז לקבוע מדיניות חינוך רחבה, משום שהוא נוגע באבני היסוד של המערכת: שכר המורים, תמריצים, תנאי עבודה. ואולם בן־דויד רוצה לקבוע עובדות בשטח, ונראה שבתזמון הזה, כל תרחיש משחק לטובתה.
ככל שממשלת המעבר תחתום על הסכמי השכר, לא יהיה לה עניין להסתכסך עם המורים, זאת אף שסמכותה לקבוע מדיניות לארבע שנים מוטלת בספק. ממשלה יוצאת מעדיפה שקט, והדרך הקצרה לשם עוברת בהיענות לדרישות. בתרחיש השני תקום ממשלה חדשה ובה שרים שזה עתה נכנסו ללשכותיהם. הם יצטרכו ללמוד את המערכת, להרכיב צוותים ולגבש עמדה. מולם תעמוד שועלת קרבות שמכהנת בתפקיד מאז 2017, ומכירה כל סעיף בהסכמי השכר. זה לא כוחות.
כבר היינו בסרט הזה. ההסכם הקודם נחתם רק לאחר שהמורים עבדו בלי הסכם מסוף 2019, דרך ארבע מערכות בחירות ומשבר הקורונה. המשא ומתן נגרר עד ערב פתיחת שנת הלימודים, תחת איום שהיא לא תיפתח. כאשר אין הסכם שכר בתוקף, הסתדרות המורים יכולה להכריז על שביתה או על עיצומים שונים ומשונים, שבית הדין לעבודה יכול לאשר כרצונו.
כאן טמונה הבעיה. מי שירכיב את הממשלה הבאה וירצה לחולל רפורמה אמיתית בחינוך לא יוכל לעשות זאת בימיו הראשונים. לחץ הזמן וסכסוך עבודה פתוח, שעלול להפוך בכל רגע לשביתה, לא יאפשרו זאת. רפורמה רצינית דורשת הכנה, היערכות, תוכניות ושר שמבין על מה הוא חותם, מה הוא נותן ומה הוא מקבל. הסכם שנחתם בלחץ הוא כמעט תמיד "עוד מאותו הדבר": תוספת רוחבית, שקט תעשייתי לכמה שנים ושום שינוי מהותי בכיתה.
מה אפשר לעשות? ראשית, הפקידות באוצר ובמשרד החינוך לא צריכה לחכות לשרים כדי להכין שיעורי בית. כבר עכשיו אפשר לגבש תמונת מצב ועקרונות לרפורמה, כך שהשר הנכנס לא יתחיל מאפס. שנית, שר החינוך הבא יכול לחתום על הסכם זמני, הארכה קצרה של ההסכם הקיים עם תוספת אחוזית קטנה, ולקנות שנה של היערכות לדיון עמוק יותר על עתיד המערכת.
יפה בן־דויד יודעת בהחלט לעשות את עבודתה: היא מנצלת את חוסר הוודאות הפוליטי כדי לחזק את עמדת המיקוח של המורים. גם מערכת הביטחון מקדמת את האינטרסים שלה, בלי לחשוב על שיקולים רוחביים ועל כלל השירותים הציבוריים. השאלה החשובה היא האם מי שיישבו מול הגופים הללו, נבחרי הציבור והפקידות, יעשו את עבודתם כראוי ולא יקבלו החלטות חפוזות, הן בתקציב הביטחון והן בהסכמי השכר עם המורים.
לעוד טורים של ריקי ממן
