אם ב־8 באוקטובר 2023 מישהו היה מהמר שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה עוד שלוש שנים, ואז תתקיים מערכת בחירות שלאחריה הוא עדיין יעמוד בראש המפלגה הגדולה בישראל, היינו פוטרים את דבריו כמנותקים מהמציאות. ככל שתוצאות האמת מתבררות, מנסים באופוזיציה לשכנע אותנו שבעצם מדובר בהפסד צורב של נתניהו, אבל למעשה מדובר בהישג חריג יחסית לנסיבות: ממשלה שבמשמרת שלה התרחשה מתקפת טרור חסרת תקדים, לצד מחלוקות קשות סביב הרפורמה המשפטית, גיוס חרדים ועוד. האופוזיציה, לעומת זאת, הגיעה למערכת הבחירות מאורגנת למשעי, ממומנת היטב ומלאת אנרגיה.
למען האמת זה לא נתניהו שניצח, זו האופוזיציה שהפסידה. אחרי 7 באוקטובר רוב הציבור הישראלי התפכח ופנה ימינה. מעולם לא היו כל־כך הרבה מתלבטים שחיפשו בית פוליטי חדש, אבל האופוזיציה לא הבינה את הימין הזה ולא באמת הצליחה לדבר אליו. אי אפשר לתקוף את נתניהו על היותו "מממן חמאס", ואז לתמוך בהקמת ממשלה עם התנועה האסלאמית והרשימה המשותפת. מעולם לא היה קונצנזוס כה רחב בישראל נגד הקמת מדינה פלסטינית, אבל האופוזיציה מבקשת להישען על מי שמעלים על נס את הלאומיות הפלסטינית ומציבים אותה כמטרה פוליטית. באותה רוח, אי אפשר לתקוף את נתניהו על קונספציית ההכלה של חמאס ועל חוסר התקפיות מול עזה, לאחר שכל ראשי האופוזיציה תמכו בהפסקת המלחמה, בעסקה בכל מחיר ו"את כולם עכשיו", בתקופה שבה ידנו הצבאית הייתה עדיין על התחתונה, ותוך האשמת נתניהו בהמשך המלחמה למען הישרדותו הפוליטית. קשה לשכנע את הימין בשם הטענה שנתניהו לא הביא את הניצחון המוחלט שהבטיח (ואכן הניצחון המוחלט טרם הגיע), כאשר כל מי שטוען זאת הטיף לחתימה על עסקה שהייתה משאירה את חמאס בשלטון בתנאים הרבה יותר טובים.
הטעות טמונה בהנחה שדי בעצם האכזבה מנתניהו וממשלתו כדי להשתכנע שצריך להחליפה. בוחר ממוצע יכול לחשוב שהממשלה נכשלה ב־7 באוקטובר, ואף להסכים שהיא מתחמקת משאלת האחריות, ושהברית שלה עם המפלגות החרדיות פוגעת בעתיד המדינה, ועדיין לחשוש יותר מהממשלה שמבקשת להחליף אותה. ההצבעה שלו לנתניהו אינה בהכרח מחילה על הכישלונות, אלא הכרעה בין האפשרויות שהונחו לפניו.
הכי מעניין
שנים רבות מדי האופוזיציה בישראל מציבה לנגד עיניה מטרה אחת עיקרית, אולי אפילו יחידה: החלפת נתניהו. מוסכמת היסוד הזו הפכה את האמצעי למטרה. כל אופוזיציה שואפת להחליף את השלטון, אבל המטרה היא קידום תפיסת עולם: מה צריך להשתנות במדינה, וכיצד החיים בה ייראו אחרת תחת הנהגה חלופית. ואולם אצל האופוזיציה לנתניהו התהפכו היוצרות. החלפתו הפכה למטרה שסביבה מסדרים את העמדות, את סדרי העדיפויות ואת השותפויות. במקום שהמדיניות תקבע מדוע צריך להחליף את השלטון, הצורך להחליף את השלטון קבע מה תהיה המדיניות שתומכים בה.
אפילו הנכונות המפורסמת של מנהיגי שמאל "לחבוש שטריימל למען השלום", ביטאה סדר עדיפויות: ויתור בתחום אחד כדי להשיג מטרה חשובה יותר בתחום אחר. אבל כאשר כל עמדה אידיאולוגית כפופה לשאלה אם היא מקרבת את סופו הפוליטי של נתניהו, אנחנו מתקרבים יותר לאמירה מפורסמת אחרת, של הקומיקאי גראוצ'ו מרקס: אלה העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי אחרים. לא מספיק להצהיר על כך ש"אנחנו נזיז את נתניהו", הציבור בישראל רוצה לדעת מי ירכיב את הממשלה החלופית ומה היא מתכוונת לקדם. ולאחר שהתשובות לא השביעו את רצונו, הוא בחר בכל זאת בקואליציית נתניהו.
קואליציית השינוי חזרה על אותה טעות שעשתה ממשלת השינוי לפניה: ההנחה שמספיקה ההסכמה המשותפת על החלפת נתניהו. בפועל, בחיי היום־יום של ממשלה יש אינסוף הכרעות והחלטות מדיניות, שבבסיסן עומדות תפיסות עולם שונות. איך תוכל ממשלה כזו להביא לניצחון מוחלט בעזה עם מי שרואה בחמאס ארגון צדקה ואינו מוכן להגדירו כארגון טרור? כיצד תנוהל מדיניות ביטחון, ואיך תיראה ההתמודדות עם הפשיעה הגוברת ועם חוסר המשילות בנגב ובגליל? לכל בר־דעת ברור שהתפיסה הכלכלית של בנט וליברמן קרובה הרבה יותר לזו של נתניהו וסמוטריץ' מאשר לנעמה לזימי ויאיא פינק. ואולם תחת מטרת־העל של החלפת נתניהו, כל ההבדלים הללו מיטשטשים.
אם היה נוחת כאן תייר מארץ אחרת שאינו מכיר את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל, הוא היה מתרשם שאפשר להקים בקלות רבה את אותה "קואליציית משרתים" מיוחלת: סמוטריץ', הליכוד, איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד, מייצרים קואליציה רחבה, יציבה ויחסית קוהרנטית, אפילו אם מניחים בצד את הקצוות בדמות בן־גביר ויאיר גולן. אם היו מסרים של גוש האופוזיציה שכן מצאו מסילות ללב ציבור ימני, אלה היו הצורך ברפורמות כלכליות, בניהול מקצועי של השירותים הציבוריים, ברפורמה מוסכמת במערכת המשפט, ובהסדרה מחודשת של מערכת היחסים של המדינה מול המגזר החרדי. אלה היו המקומות שבהם גם תומכי הממשלה חשו חוסר נוחות, והתקשו להצדיק את התנהלותה מעבר לנאמנות למחנה ולצורך לשמור על הגוש. באזורים הללו נמצא גם הבסיס לשותפות פוליטית חדשה. ישראל זקוקה ל"ניו־דיל" פוליטי. אם מניחים בצד את השאיפה להחלפת נתניהו, מגלים שקואליציית המשרתים עשויה לכלול שלל מפלגות ציוניות ולהעמיד סדר יום משותף רחב להפליא.
לעוד טורים של ריקי ממן
