האגדה מספרת שבשנת 1929, רגע לפני המשבר הגדול, משקיע בכיר בוול־סטריט הבין שהגיע הזמן לצאת מהבורסה כאשר מצחצח הנעליים שלו התחיל להמליץ לו על מניות. מאה שנים לאחר מכן, המקבילה הישראלית הנוכחית מגיעה מהסופרמרקט: רמי לוי הודיע השנה שהוא בוחן הקמת חוות שרתים בקריית־גת, באמצעות חברת הנדל"ן שלו. הוא מצטרף לאיתן יוחננוף, המנכ"ל והבעלים של רשת המרכולים, שחתם על רכישת מתחם ביבנה כדי להסב אותו לחוות שרתים; ולעומר אדם, השותף בחברת "ענן", שחתמה על הסכם לאספקת תשתיות מחשוב ל"קרוסו" האמריקנית בחוות השרתים שהיא מקימה בעפולה. כבר הבנו שבינה מלאכותית היא הזהב החדש, אבל שני קמעונאים וזמר ממחישים עד כמה המרוץ לתשתיות התפשט הרבה מעבר לתעשיית הטכנולוגיה.
הבינה המלאכותית כבר משנה את חיי היום־יום שלנו, ואנחנו כנראה רק בתחילתה של המהפכה, אבל מאחורי הכלים שהפכו לחלק מהשגרה שלנו מתנהל מרוץ עולמי על התשתיות שמאפשרות להפעיל אותם. זהו מרוץ כלכלי וטכנולוגי שיש לו גם משמעות גאו־אסטרטגית: הגישה לשבבים מתקדמים, למעבדים גרפיים ולכוח מחשוב משפיעה על יכולתן של מדינות לפתח טכנולוגיה ולהתחרות בזירה הבינלאומית. ישראל, המבקשת להתבסס בין המדינות המובילות בתחום, לא יכולה להסתפק במוח היהודי ובמעמדה כ"אומת הסטארטאפ"; היא זקוקה גם לתשתיות שעומדות בבסיס הטכנולוגיה של הבינה המלאכותית.
המרוץ הזה יצר הזדמנות עסקית גם למי שאינם מפתחים מודלים של בינה מלאכותית. לצד החברות שמתחרות על האלגוריתם המתקדם ביותר, צומחת תעשייה שמספקת להן את התשתית. עבור יזמי נדל"ן זו דרך להשתתף בחגיגה, הזדמנות עסקית שהתשואה עליה אדירה, בשוק שצומח במהירות שיא. כמובן, גם ממשלת ישראל רואה בכך חשיבות לאומית: החלטת ממשלה מפברואר האחרון הורתה לקדם תיקון לחוק התכנון והבנייה שיאפשר להכיר בחווֹת שרתים כתשתית לאומית ולקדם אותן במסלול מהיר. המטה הלאומי לבינה מלאכותית יתעדף בין הבקשות ויקדם את אלה שישמשו במפורש לבינה מלאכותית, עד עשר חוות.
הכי מעניין
אלא שהמרוץ הזה נתקל במכשול קשיח: תשתיות החשמל. ביולי הורתה רשות החשמל להקפיא למשך 140 יום את הטיפול בבקשות לחיבור חוות שרתים, והכניסה את הענף לסחרור. מאחורי בלימת החירום הפתאומית עמד נתון חריג במיוחד: בקשות החיבור שהצטברו הגיעו לכ־27 אלף מגה־ואט. זהו היקף חיבורים שההספק המצטבר שלהם גדול פי שלושה מצריכת החשמל של מדינת ישראל כולה. אלה אומנם רק בקשות ולא חיבורים בפועל, אבל הן ממחישות את המרחק הגדול בין הביקוש האדיר למגבלות התשתית.
חוות השרתים עשויות להיות מנוע צמיחה חשוב בעידן הבינה המלאכותית, אבל הן גם צרכניות חשמל כבדות במיוחד. אימון והפעלה של מודלי בינה מלאכותית דורשים כוח מחשוב רב, ובהתאם גם חשמל. לצד הפעלת המעבדים נדרשת אנרגיה נוספת לקירור השבבים ואולמות השרתים, כדי למנוע התחממות ולשמור על פעילותם התקינה. מרכז מחשוב גדול של בינה מלאכותית – בתעשייה כבר קוראים להם "מפעלי AI" – עשוי לצרוך חשמל בהיקף של עיר קטנה. לשם המחשה, חוות שרתים בינונית בהספק של 50 מגה־ואט המוקמת על דונמים אחדים, שקולה מבחינת צריכת החשמל שלה לשכונה בת עשרת אלפים יחידות דיור המוקמת על אלפי דונמים. בעבר נדרש המשק לקלוט מדי שנה צרכן גדול אחד או שניים בהיקפים כאלה, למשל מתקן התפלה או מפעל תעשייתי כבד, אך בשנה האחרונה הוגשו עשרות בקשות כאלה, ומספרן גדל מדי חודש.
ככלל, משק החשמל פועל באופן ניטרלי ושוויוני, כך שאינו מבחין בין סוגי צרכנים שונים אלא עובד בשיטת כל הקודם זוכה. אבל כאן ההיקף הגדול דורש גישה שונה. השבוע הציגה רשות החשמל מתווה חדש שנועד לאפשר את המשך התפתחות הענף תוך כדי שמירה על יציבות המערכת. המתווה מגביל את אפשרות החיבור לחשמל לחוות שרתים חדשות בשנים הקרובות ל־1,000 מגה־ואט, ועוד 300 שיישמרו לצרכים מקומיים, בהתאם לקריטריונים שייקבעו בעתיד. ההקצאה הזאת תתווסף לכ־2,000 מגה־ואט שכבר הוקצו, ובסך הכול יביאו את חוות השרתים לכ־20% מצריכת החשמל במשק עד 2030.
כמו כן, המתווה מגביל את גודל חוות השרתים ל־200 מגה־ואט כל אחת, ומציב תנאי סף ליזמים שרוצים חיבור לחשמל. ההנחה היא שלרבות מהבקשות שהתקבלו אין היתכנות להפוך לחוות שרתים, פרויקט שעולה מיליארדי דולרים וכרוך בבירוקרטיה רבה. כדי למנוע מיזמים, שאין להם סיכוי ממשי, לתפוס מקום ברשת החשמל, מציעה הרשות לחייב כל יזם להוכיח שהוא מסוגל להתקדם לביצוע. בין השאר הם יידרשו להעמיד ערבויות של כשני מיליון שקלים לכל מגה־ואט, ולעמוד בדרישות התכנון ובלוחות זמנים להשלמת עבודות החיבור. הדרישות הללו ישאירו בזירה רק יזמים רציניים ומבוססים. נוסף על כך יהיה עליהם להיערך להפחתת צריכת החשמל מהרשת בשעת חירום, ולהצטייד לשם כך במערכות גיבוי וביכולת לייצר חשמל בעצמם.
לא בחצר האחורית שלי
ישראל רוצה להוביל בתחרות על הטכנולוגיה העולמית החמה ביותר, אבל נתקלת במגבלה פיזית של תשתיות אנרגיה. רשימת היתרונות משמעותית: תשתיות מחשוב מקומיות עשויות לסייע לחברות ישראליות לפתח מוצרים, למשוך השקעות ולחזק את מעמדה של ישראל בתעשיית הבינה המלאכותית. יש לכך גם חשיבות אסטרטגית: המיצוב העולמי של מדינות הולך ומתעצב בהתאם לקווי הטכנולוגיה, והאפשרות לעבד מידע ביטחוני, רפואי וממשלתי בתוך המדינה מפחיתה תלות בתשתיות בחו"ל. כל אלה יתרמו לצמיחה המקומית, לפריון של המשק ולהכנסות אפשריות ממיסים.
ועם זאת צריך לשאול מה המחיר ומי ישלם אותו. רשות החשמל מזהירה שהרחבה גדולה ומהירה מדי עלולה להשפיע על חשבון החשמל שכולנו משלמים. מחירי החשמל הנמוכים והיציבים בישראל ביחס למדינות אחרות, הודות לגז הטבעי, הם אחד המניעים המרכזיים של יזמים לפנות לכאן, אולם דווקא יתרון זה עלול להישחק בגלל התרחבות מהירה מדי. גידול חד בביקוש לחשמל עלול להוביל לעליית מחירים לכלל הצרכנים. שחיקה של רזרבות החשמל במערכת עלולה להביא לפגיעה באמינות שלה ולגידול במספר הפסקות החשמל, בעיקר בשעות של ביקוש גבוה או תקלה.
הצוות הבין־משרדי שעסק בסוגיה העריך כי אם היקף הבקשות לחוות שרתים שהוגשו עד כה ימומש, הביקוש עשוי לדרוש הקמה של 5 עד 7 תחנות כוח נוספות, ועשרות קילומטרים של קווי הולכת חשמל. זאת נוסף להקמה של כ־19 תחנות כוח הנדרשות ממילא עבור המשק עד שנת 2040. הבעיה היא שלא פשוט להגדיל את משק החשמל בהיקפים המבוקשים, ודאי שלא במהירות הנדרשת. חוות שרתים יכולה לקום בתוך שנים ספורות, בעוד שתכנון והקמת תחנת כוח או קו הולכה עשויים להימשך שנים רבות יותר. על פי נתוני רשות החשמל, תכנון והקמה של תחנת כוח אורכים בממוצע כ־12 שנים, הקמת רשת הולכה "פשוטה" נמשכת כשבע שנים בממוצע, והקמה של רשת הולכה מורכבת צפויה להימשך כ־15 עד 25 שנים. מעבר לבירוקרטיה המפרכת של הליכי התכנון הישראליים, יש כמובן את בעיית ה־NIMBY ("לא בחצר האחורית שלי"). כולם רוצים לגור במרכז ולהיעזר בטכנולוגיה מתקדמת, אבל לא אוהבים שמקימים להם תחנת כוח ליד הבית.
זו גם שאלה של מיקום. במרכז הארץ הצפוף מרוכזים צרכנים רבים, יש מיעוט של מקורות ייצור חשמל, והקמת תשתיות נוספות היא קשה ויקרה, שלא לדבר על היצע הקרקעות הנמוך. בפריפריה, לעומת זאת, יש מקורות ייצור גדולים יותר, קרקע זמינה ומיעוט צרכנים בהשוואה למרכז, ולפחות בנגב יש גם פוטנציאל לא מנוצל לאנרגיה סולרית. חוות שיקומו באזור, בשילוב אגירה, עשויות לצמצם את הצורך בהרחבת הרשת ולאפשר ניצול טוב יותר של האנרגיה, אלא שמרבית הבקשות שהוגשו להקמת חוות שרתים התרכזו באזור המרכז. גם לסוג הפעילות יש משמעות: המיקום גמיש יותר כשמדובר באימון מודלים, בעוד ששירותים הדורשים תגובה מהירה עשויים להפיק תועלת מקרבה למשתמשים.
שיקול חשוב נוסף הוא שהרחבת ייצור החשמל מגבירה את ניצול מאגרי הגז הטבעי המקומיים, ועלולה להאיץ את התרוקנותם. כאשר החשמל הזה משמש חוות שרתים המספקות שירותי מחשוב לחו"ל, אפשר לראות בכך מעין יצוא עקיף של הגז הישראלי, ויש לשקול אותו מול תועלות אחרות בשימוש במשאבים הטבעיים המקומיים. היקף ההשקעה הפרטית כשלעצמו אינו מעיד כמה ערך יישאר בישראל, והקמת חוות שרתים אינה מבטיחה הובלה טכנולוגית. צריך לבחון את תרומתן בפועל לכלכלה המקומית, לצד השפעתן על עתודות האנרגיה של המדינה.
ישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת עם הפער בין המרוץ לבינה מלאכותית ובין יכולתן של תשתיות החשמל להדביק אותו. בעולם מתגבשות תשובות שונות: הגבלות על חיבורים באזורים עמוסים, דרישות להתייעלות ולייצור חשמל נוסף, או עידוד השקעות באזורים שבהם התשתית מאפשרת זאת. באירלנד, למשל, הגיעו חוות השרתים ל־22% מצריכת החשמל. לאחר קשיים משמעותיים בשמירה על אמינות רשת החשמל נסגרה האפשרות להקים חוות שירותים בדבלין, והושתה שורה של מגבלות על הקמת חוות שרתים באזורים אחרים. ישראל היא "אי חשמלי", והיא נדרשת לספק חשמל במציאות של גידול גבוה יחסית באוכלוסייה, ולהתמודד עם חשמול התחבורה והמשק.
אנחנו רק בתחילת הדרך. גם המתווה שפורסם השבוע עשוי להשתנות בעקבות הערות הציבור, וממילא הוא בנוי לטווח הקצר בלבד. בטווח הארוך דרושה ראייה אסטרטגית רחבה שתדע לאזן בין השיקולים. אחת האפשרויות שמדברים עליהן היא שחוות השרתים יקימו בעצמן מתקני ייצור חשמל שיאפשרו להן לפעול, באמצעות מתקנים סולריים עם סוללות אגירה או מתקני ייצור בגז טבעי. גם זה אינו פתרון כולל משום שגם הוא דורש משאבים לאומיים ומערכות הולכה, ויש לו השפעות סביבתיות ואחרות. מדיניות נכונה תצטרך לשלב ודאות מספקת למשקיעים עם יכולת להתאים את היקף ההתרחבות למה שהמערכת מסוגלת לספק.
לעוד טורים של ריקי ממן
