רגע לפני שאתם מדלגים על טור שעוסק בפנסיה וחיסכון ועוברים לעמוד הבא, שמעו סיפור. יעל, בת 34, היא אימא לשני ילדים קטנים. בכל חודש היא משלמת משכנתא ומעון, ועכשיו גם הרכב זקוק לתיקון יקר. כשהיא עוברת על החשבון בסוף החודש, היא מגלה ששוב חסרים לה אלפיים שקלים. כדי לסגור את הפער היא עושה מה שעושים מיליוני אנשים: נכנסת למינוס, פורסת תשלומים בכרטיס האשראי, לוקחת הלוואה קטנה, אולי אפילו מגדילה מעט את המשכנתא. על הכסף הזה היא משלמת לא מעט ריבית.
אבל באותו חודש בדיוק יורדים מהשכר שלה מאות שקלים לטובת החיסכון הפנסיוני. הכסף מושקע עבורה בשוק ההון, ויחכה לה שלושים וכמה שנים. כלומר, מצד אחד המדינה מחייבת את יעל לחסוך למען העתיד, ומהצד השני היא נאלצת ללוות כסף כדי לממן את ההווה. ייתכן שזה הדבר הנכון לעשות, ושאת השקל הזה, בתוספת כל הריבית שהוא יצבור, היא תצטרך בגיל הפנסיה יותר מאשר בהווה. אבל האם יכול להיות שבניסיון להבטיח שיעל לא תהיה ענייה בגיל 70, אנחנו הופכים אותה לקצת יותר ענייה כבר בגיל 34?
בשבוע שעבר הציעה המועצה הלאומית לכלכלה לשנות את המשוואה הזאת, ועוררה ויכוחים סוערים. ההצעה, המתבססת על מחקר של הפרופסורים אבי שמחון ואברהם זופניק, היא לבטל עד גיל 40 את חובת ההפרשה לפנסיה של העובדים (כ־6%) משכרם, דבר שיגדיל בממוצע את הנטו שלהם בכ־500 שקלים, ובמקביל להשאיר את הפקדות המעסיק לפנסיה (עוד כ־12.5%, כולל פיצויים), כך שהעובד ימשיך לצבור חיסכון פנסיוני וליהנות מכיסוי ביטוחי. מי שירצה יוכל כמובן להמשיך להפקיד את חלקו, אבל הוא לא יהיה מחויב לעשות זאת בחוק.
הכי מעניין
החלק המעניין בהצעה הוא דווקא החישוב שעומד מאחוריה. לפי התרחיש המרכזי של המחברים, במצב הנוכחי, העובד הישראלי הממוצע צפוי להגיע לגיל הפרישה עם הכנסה חודשית נטו של כ־16.6 אלף שקל (יחד עם קצבת הזקנה), סכום הגבוה בכ־9% מהשכר נטו שהוא צפוי להרוויח ערב הפרישה. כלומר, לפי המודל שלהם, האדם הממוצע עשוי לקבל בפנסיה יותר מכפי שהרוויח ברוב הקריירה שלו. אחרי הרפורמה המוצעת, ההכנסה החודשית נטו בפנסיה תרד מ־16.6 אלף שקלים לכ־14.8 אלף שקלים, שהם כ־97% מההכנסה ערב הפרישה.
כלומר, במודל הנוכחי רוב האנשים חוסכים חלק משמעותי מהכנסתם בתחילת החיים, כדי לאפשר לעצמם פנסיה שהיא גבוהה יותר מההכנסה הממוצעת שלהם. גם אחרי ההצעה, הפנסיה תמשיך להיות כמעט באותו גובה ערב הפרישה. בניגוד לאינטואיציה שלנו, שלפיה חיסכון הוא תמיד דבר טוב וצריך לחסוך כמה שיותר, ייתכן שיש דבר כזה "לחסוך יותר מדי", במיוחד אם יש לכך מחיר בהווה, כמו במקרה של יעל שבו פתחנו.
העניין הוא שהשנים הללו, בין גיל 20 ל־40, הן גם השנים שבהן הכסף דרוש מאוד בהווה, והוא לא מצוי בשפע. אלה השנים שבהן צעירים מתמודדים עם הוצאות דיור גבוהות ועם הקמת משפחה על כל העלויות הכרוכות בכך, וגם נמצאים בתחילת הקריירה, כך שההכנסה שלהם רחוקה מהשיא. החיסכון הכפוי מקטין את ההכנסה הפנויה, ובמקרים מסוימים מאלץ אנשים להגיע לפשרות כואבות, או מפריע להם לצבור הון עצמי לרכישת דירה, דבר שמחייב אותם לקחת משכנתא גבוהה יותר עם הוצאות ריבית גדולות עשורים קדימה.
כמובן, זה הרבה יותר ממשכנתא והוצאות על מעון. בני ה־20 עד 40 הם האוכלוסייה שעל כתפיה מוטל המשא הכבד ביותר. הם נדרשים לבנות מסלול מקצועי וקריירה, להשקיע את זמנם בלימודים, לעיתים אף ממושכים, ולהקים משפחה ובית. זו גם האוכלוסייה שמשרתת במילואים ומשלמת מיסים, ואלה גם האנשים שאנחנו רוצים שייקחו סיכונים, יפתחו עסקים ויבנו את מנועי הצמיחה של השנים הבאות. האם לא העמסנו על התקופה הזו יותר מדי? האם מערכת שנועדה להגן על העתיד שלנו לא עושה זאת במחיר גבוה מדי דווקא בשנים שבהן אנחנו בונים אותו?
אלה לא רק תחושות. נתוני הלשכה המרכזית לססטיסטיקה מראים שההכנסה נטו של משקי בית מבוגרים גבוהה בממוצע מזו של הצעירים, וגם שיעור הבעלות שלהם על דירות גבוה יותר. זה לא אומר כמובן שאין קשישים עניים; זה כן אומר שהעברת עוד ועוד הכנסות מהשנים הצעירות אל ימי הזקנה, לא בהכרח מעבירה אותן מהתקופה העשירה בחיים אל התקופה הענייה.
מחיר הפטרונות
בקבוצות הפיננסיות ברשת נרשם זעזוע עמוק בעקבות ההצעה של המועצה הלאומית לכלכלה, ולא בלי הצדקה. באופן מעט אירוני, דווקא החישובים שמציגים שמחון וזופניק ממחישים עד כמה חשוב להתחיל לחסוך מוקדם. לפי המודל שלהם, השארתם של כ־500 שקל נוספים בחודש בכיסו של העובד עד גיל 40, מקטינה את הקצבה החודשית הצפויה בגיל הפרישה בכ־1,800 שקלים. זוהי תצוגה יפה לכוח של "ריבית דריבית": שקל שמושקע בגיל שלושים צובר תשואה במשך עשרות שנים, ולפיכך יש מחיר להפחתת החיסכון דווקא בשנים הראשונות.
גם התוצאה עצמה תלויה בשורה של הנחות, שלא ברור אם יתממשו. למשל, שנעבוד באופן רצוף יחסית במשך 45 שנים, שנפרוש בגיל 70, ושהשכר יעלה והתשואה הממוצעת תעמוד על 4%. אבל אי אפשר באמת לדעת מה יקרה בארבעים השנים הקרובות. שינוי בתשואות, במסלול התעסוקה, בגיל הפרישה או בתוחלת החיים עשוי לשנות את התוצאה באופן משמעותי. אנחנו גם לא באמת יודעים מה יהיו העלויות של החיים בזקנה בעוד שלושים או ארבעים שנה. תוחלת החיים עשויה להמשיך לעלות, ובמקביל עשויות לגדול ההוצאות על בריאות, טיפול וסיעוד.
זהו אולי הטיעון הטוב ביותר בעד גישה זהירה: העתיד לא ברור. כידוע "קשה לערוך תחזיות, במיוחד בנוגע לעתיד", כפי שאמר באירוניה הפיזיקאי נילס בוהר (או לפחות כך מיוחס לו). גם אם מחליטים שהמדינה צריכה לצמצם את כפיית החיסכון בגיל צעיר, אין פירוש הדבר שחיסכון מוקדם הוא רע. להפך, ככל שיש יכולת לעשות זאת, לחיסכון בגיל צעיר יש יתרון עצום. השאלה היא רק אם היתרון הזה מצדיק חובה אחידה וגבוהה המוטלת על כולם כל הזמן.
באותן קבוצות פיננסיות, אגב, אחת לכמה ימים מעלה מישהו פוסט מזועזע מההבדל בין הברוטו לנטו שלו. אנשים משתכרים על הנייר 30 ו־40 אלף שקלים בחודש, ומגלים שרק חצי מהסכום נשאר בידיהם. זה לא רק מס הכנסה, אלא גם ביטוח לאומי וההפקדות לפנסיה. ואם מוסיפים על זה גם את הפקדות המעסיק, בכלל קשה להירדם בלילה. אותם מזדעזעים מתקשים להבין שזוהי תמונת ראי: אנחנו מעבירים חלק גדול מההכנסה שלנו, לטובת העתיד ולביטוח החברה כולה. יש משהו לא סביר בלהפוך צעירים לעניים כדי שבזקנתם יוכלו לחיות ברווחה.
פנסיית חובה היא מלכתחילה פתרון פטרנליסטי מאוד. המדינה אומרת לאזרח: אנחנו לא סומכים עליך שתדאג לעצמך בגיל שבעים, ולכן ניקח ממך היום חלק מהשכר וננעל אותו עבורך לעשרות שנים, בלי להשאיר לך שיקול דעת. לפעמים פטרנליזם כזה מוצדק; לעיתים אנשים מתקשים לחשוב לטווח ארוך, ולמדינה יש אינטרס מובהק למנוע מהם להגיע לגיל הפרישה ללא הכנסה וליפול על הקופה הציבורית.
אבל במקרים רבים הפטרונות הזו אינה מוצדקת, מפני שרוב הישראלים חוסכים, ולעיתים הרבה, גם מעבר לחובה החוקית המוטלת עליהם. יש להם קרנות השתלמות, תיקי השקעה, חסכונות לילדים, קרנות שקליות, פיקדונות בבנק, קריפטו או השקעות נדל"ן. לפי בנק ישראל, 73% מהישראלים מחזיקים באחד או יותר מאלה (והם גם בודקים אותם אחת לשבוע בממוצע). זה גם עניין של גיל ומצב משפחתי; אנשים חוסכים פחות כשהם צעירים, ויותר כשהם הורים לילדים. הם פשוט לא תמיד עושים זאת באותה צורה שהמדינה הייתה בוחרת עבורם.
כך למשל, משפחה צעירה עשויה להחליט שהתשואה הטובה ביותר על הכסף שלה היא השקעה בלימודים מקצועיים, בחינוך הילדים או בהון עצמי לדירה. אחרים יעדיפו לקנות נכס, למקסם קרן השתלמות או להחזיק חיסכון נזיל שאפשר להגיע אליו אם מאבדים עבודה או אם צצה הוצאה בלתי צפויה. אלה לא בהכרח אנשים ש"לא חסכו"; הם פשוט בחרו צורה אחרת של צבירת הון.
הוויכוח איננו אם צריך לחסוך לפנסיה; ברור שצריך. השאלה היא כמה צריך לחסוך, מתי, ועד כמה המדינה צריכה להחליט זאת בשבילנו. אי הוודאות לגבי העתיד היא סיבה טובה לעודד אנשים לחסוך. אפשר להצדיק פנסיית חובה בסיסית כדי להבטיח שאנשים לא יישארו בלי הכנסה בזקנה, ובאותה נשימה לשאול אם באמת נכון לחייב את כולם, בכל גיל ובכל רמת הכנסה, באותו שיעור חיסכון שכרגע הוא אכן גבוה. בין פטרונות מלאה להפקרות מוחלטת יש מרחב גדול של אפשרויות.
זוהי בדיוק הסיבה שהדיון הזה חשוב כל־כך: לא חייבים לקבל דווקא את ההצעה לבטל את הפרשת העובד עד גיל 40, כדי להסכים שהמודל הקיים אינו האפשרות היחידה. אפשר לחשוב על חובת הפרשה נמוכה יותר לבעלי הכנסות נמוכות, על מדרגות שעולות עם הגיל, או על מודל שבו ברירת המחדל היא הפרשה לפנסיה אבל העובד רשאי להפחית את ההפרשה. עלו גם כיוונים נוספים: להפחית את חובת ההפרשה ל־2־3 אחוזים בלבד בגיל צעיר ולהעלות אותה בהמשך; להעניק תמריצי מס למי שיבחרו לחסוך מעבר למינימום; לאפשר יותר נזילות או שימוש מוגבל בחיסכון לצרכים כמו דיור; ולבחון מחדש את היחסים בין פנסיית החובה לקצבת הזקנה והפרשות הביטוח הלאומי, כדי לראות אם קיימת כפילות שאפשר לצמצם. לא צריך להחליט מראש איזה מודל נכון; הנקודה היא שעשרים שנה אחרי שפנסיית החובה הונהגה בישראל, ראוי לפתוח את השאלה מחדש ולא להתייחס לשיעורי ההפרשה הנוכחיים כאילו נכתבו בלוחות הברית.
יש משהו יפה, ואולי גם יהודי מאוד, בשמרנות הפיננסית שלנו. בנטייה לחסוך, לא לבזבז הכול, להשאיר משהו לילדים, לדאוג שיהיה נכס, קרן, משהו ליום סגריר. אולי זה קשור גם ליחס שלנו למשפחה ולשרשרת הדורות: הורים עוזרים לילדים לקנות דירה, ילדים דואגים להורים בזקנתם, אנשים רוצים להשאיר אחריהם משהו מתוך תפיסה של אחריות בין־דורית. ואולי יש כאן גם תודעה היסטורית של עם שלמד פעם אחר פעם לא לקחת את היציבות הנוכחית כמובנת מאליה, ולהשאיר תמיד כרית ביטחון. ובכל זאת, כדאי שהרצון לדאוג ליום סגריר לא יביא אותנו להתעלם מכך שלפעמים היום הסגריר הוא דווקא עכשיו.
לעוד טורים של ריקי ממן
