"מעולם לא הייתה קדנציה כל כך דרמטית במשרד האוצר"

בשעות הלילה של 7 באוקטובר 2023, כאשר ממדי הטבח ביישובי עוטף עזה החלו להתברר ואלפי משפחות נמלטו מבתיהן, ישראל מלאכי, אז המשנה למנכ״ל משרד האוצר, ניסה להבין כיצד נערכים כלכלית לאסון שאיש לא ידע עדיין לאמוד את היקפו. בין הדיווחים על מאות נרצחים, חטופים ויישובים שנחרבו, היה ברור שגם התוכניות התקציביות שהוכנו עד אותו בוקר שייכות למציאות אחרת.

מלאכי התקשר לשלומי הייזלר, אז מנכ״ל משרד האוצר. ״שר האוצר היה בדיוני הקבינט, ואנחנו ניסינו להבין את האירוע הכלכלי״, הוא משחזר. ״היו בידינו כל מסמכי התחזיות והתקציב, כי היינו בדיוק בתקופת ההתאמות לקראת תקציב 2024. שלומי היה מנכ״ל מעולה, והיה לי מזל שהייתי לצדו. אמרתי לו שאין לנו שום אפשרות לייצר פתרונות אזרחיים במסגרת התקציב הנוכחי. כל התושבים בטווח של ארבעה קילומטרים נמלטו, הייתה קריסה מוחלטת, והיה ברור שצריך להעמיד תקציבים שבאותו רגע אפילו לא ידעתי להעריך״.

כבר באותן שעות התגבשה אצל מלאכי תפיסה שתלווה אותו גם בהמשך: המלחמה הזו לא תוכרע רק באמצעות טנקים, מטוסים וחימושים. גם למשק הישראלי ולעורף האזרחי יהיה תפקיד מכריע ביכולת להמשיך להילחם. "סבבי לחימה קודמים הכבידו בעיקר על תקציב הביטחון״, הוא מסביר. ״כאן היה ברור שזה אירוע אחר לגמרי. אורך הנשימה של העורף הוא שמייצר את היכולת לנצח בחזית. היה צורך באורך נשימה עצום, וכדי לאפשר אותו חייבים לייצר פתרונות כלכליים״.

ישראל מלאכי אינו רגיל להתראיין. במשך כשני עשורים הוא פעל במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות, הרחק מאור הזרקורים: במסדרונות משרדי הממשלה, בחדרים שבהם נסגרים הסכמים קואליציוניים. הוא היה יועצו של שר השיכון אורי אריאל, כיהן כגזבר המועצה האזורית מטה בנימין, ובשלוש וחצי השנים האחרונות שימש משנה למנכ"ל משרד האוצר ונודע בשליטתו ברזי הסעיפים התקציביים. גם בתפקידו זה, אף שמדובר במשרת אמון שלרוב אינה נחשבת לאחד ממוקדי הכוח של המשרד, היה מלאכי דמות דומיננטית. כשותף אידיאולוגי של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' זה שנים רבות, והאיש שלו למשימות מיוחדות, הוא התנגש לעיתים עם אנשי אגף התקציבים, שאינם רגילים לפגוש מולם אנשים המצוידים בהיכרות כה גבוהה עם סעיפי התקציב.

בתפקידו הנוכחי כבר קשה יותר להישאר מאחורי הקלעים. באביב האחרון מינה אותו סמוטריץ' למנכ"ל משרד האוצר, אחת המשרות הבכירות בשירות הציבורי. "זה באמת משהו אחר, וזו הייתה הדילמה כשהשר פנה אליי", אומר מלאכי. "טוב לי מאחורי הקלעים, אני אוהב להשפיע מלמטה. הבנתי שבסיטואציה שנוצרה אין באמת ברירה אחרת, אבל זה לא פשוט לי". נראה שבחודשים האחרונים של הממשלה, כאשר התקציב מאחורינו ואת התקציב הבא כבר תבנה הממשלה הבאה, היה קשה לאייש את התפקיד בגורם חיצוני.

הריאיון הזה, הראשון שהוא מעניק מאז ומעולם, גם הוא חריג מבחינתו. "אני פחות איש של יח"צ, זה זר לי, ואני מקווה שזה יישאר ככה. אבל אני מבין שזה חלק מהעבודה כי יש חשיבות להסברה, לתאר לציבור את התהליכים. זה חלק מהעבודה. כלכלה היא חלק ממדעי החברה".

עשרים שנות היכרות

גם תקופת הפעילות שלו במשרד האוצר רחוקה מלהיות רגילה. כבר שלוש שנים משרד האוצר מתנהל בתוך כלכלת מלחמה: תקציבים שנפתחו ותוקנו, קיצוצים נרחבים, מאות אלפי מפונים, תוכניות שיקום לצפון ולדרום, גירעון שתפח, והוצאות ביטחוניות בהיקפים שאיש לא חזה בתחילת הקדנציה.

"אני לא חושב שהייתה קדנציה כל־כך דרמטית במשרד האוצר", אומר מלאכי. "פעלנו כל יום, כל היום, הרבה פעמים כל הלילה, כולל שישי ושבת ומוצאי שבת. כל שיקום המשק והכלכלה, שיקום הצפון והדרום, זה אירוע שלא היה אף פעם – ואנחנו היינו בליבת העשייה".

אנחנו שלוש שנים אחרי תחילת המלחמה, וכבר עם המבט קדימה, והגירעון עדיין גדול, תקציב הביטחון יוצא משליטה, ועדיין אין תוואי להורדת הגירעון ויחס החוב־תוצר. מתישהו צריך להתכנס חזרה כדי שנוכל להיערך למשבר הבא.

"ברור שצריכים לחזור למגמת ההורדה, ואנחנו לא רחוקים ממנה. השנה אנחנו בגירעון של 4.9%, ואנחנו לא מתכוונים להגדיל אותו. המשך התוואי יהיה כמובן גם בסמכות הממשלה הבאה".

אזרחים שומעים על שקל חזק, על הבורסה העולה וההשקעות הזרות, אבל אז הולכים לסופר ולא מרגישים את זה בכיס.

"נעשו פה צעדים ראשונים, רפורמת 'מה שטוב לאירופה טוב לישראל' כבר נותנת את אותותיה ועוד תיתן. מטבע הדברים, המלחמה קצת קטעה את ההתקדמות. גם רפורמת החלב נקטעה בגלל מבצע שאגת הארי, אבל פרצנו את הדרך. צריך לעשות הרבה הקלת רגולציה. זה לא אירוע לקדנציה אחת, בטח לא במלחמה. אבל ברור שזאת המשימה".

ההיכרות של מלאכי עם סמוטריץ' החלה לפני כעשרים שנה, כאשר שניהם ניהלו ישיבות:  סמוטריץ' את ישיבת קדומים, מלאכי את ישיבת מעלה־אליהו בתל־אביב.

אתה שותף אידאולוגי של סמוטריץ' כבר שנים. יש דברים שאתה אומר לו "לא, אני חושב שזה לא נכון"?

"הרבה פעמים. תפקיד המנכ"ל הוא לתווך את המדיניות של השר לגורמי המקצוע, אבל התיווך הוא דו־כיווני. זה לא 'השר אמר, תעשו'. אני מביא את גורמי המקצוע לידי החלטה, ובאינספור מקרים גם משתכנע מעמדות מקצועיות. אני לא מנהל בהנחתות. אני חושב שזכיתי בשר אוצר מאוד מקצועי. הוא מבין, הוא שומע עמדות ולא דורש הישג בכל מחיר. לכן הרבה מהעבודה היא דווקא לייצר הסכמות".

להכניס את היד לכיס

מלאכי, בן 49, מתגורר ביישוב נריה שבבנימין, נשוי, אב לתשעה וסב לארבעה. הוא בוגר הישיבה התיכונית בקרני־שומרון וישיבת ההסדר אור עציון, ושירת ברבנות הצבאית. המינוי שלו כמנכ"ל האוצר לא עבר בלי ביקורת. מלאכי אינו כלכלן בהכשרתו; התואר האקדמי שלו הוא במנהל עסקים. אין חובה חוקית שמנכ"ל האוצר יהיה כלכלן, אבל במשך עשרות שנים זו הייתה נורמה לא כתובה. כמעט כל מנכ"לי משרד האוצר היו כלכלנים או בעלי רקע כלכלי מובהק, עד לכהונת סמוטריץ' שמינה שלושה מנכ"לים שאינם כלכלנים.

אמרו שאתה מגיע עם הבנה תקציבית עמוקה, אבל עם פחות ידע במקרו־כלכלה.

"מנכ"ל משרד האוצר צריך להבין במקרו־כלכלה אבל הוא לא צריך להיות מומחה תוכן, כמו שמנכ"ל משרד הבריאות לא צריך להבין ברפואה. אני חושב שאני מבין היטב בכלכלה, גם בגלל הניסיון שצברתי פה. יש כאן גורמי מקצוע מצוינים – ראש אגף התקציבים הקודם והנוכחי, החשב הכללי הקודם והנוכחית, וכל ראשי האגפים, והם מומחי התוכן.

"מנכ"ל משרד האוצר זה לא תפקיד רגיל. אתה למעשה ראשון בין מנהלי האגפים, שלא כפופים אליך, ואתה מוגדר כמי שאמור להכריע במחלוקות בין אגפים. אפשר להשתמש ב'שוט' של המנכ"ל, אבל זה לא האופי שלי. אני יותר מהלך בין אנשים, מגיע לפשרות. אתה צריך לקבל עמדות מקצועיות, להכריע ולהמליץ".

מלאכי מגדיר את עצמו כימין כלכלי, אבל במחלוקת שהתגלעה במשרד האוצר לאחר 7 באוקטובר הוא היה בצד שדרש לפתוח את הקופה ולהכניס את היד לכיס. "עם כל התפיסה של הימין הכלכלי, שהיא חשובה מאוד, בסוף האזרח משלם מיסים כדי לקבל שירותים. תפיסה תקציבית של גירעון מינימלי היא לא קודש קודשים. כשמגיע אירוע ביטחוני אתה צריך להיות מסוגל להשתמש באותו מרווח ביטחון. אנשי כספים הולכים על חבל דק בין להיות מאוד משפיעים ובין להיות לא רלוונטיים. אם איש כספים בארגון יגיד על כל דבר 'לא, זה יכניס אותנו לגירעון', בסוף דווקא המדיניות הזו תביא לגירעון כי יפסיקו להקשיב להם. היו פה דיונים קשים על פתיחת התקציב, ובסופם השר החליט שהולכים למדיניות מרחיבה".

שר האוצר החליט לפתוח את התקציב בניגוד לעמדת גורמי המקצוע.

"היו פה מחלוקות גדולות. זה לא היה נגד כל גורמי המקצוע, זה היה נגד עמדת אגף התקציבים. הם חשבו שצריך להכיל את ההוצאות האזרחיות בתוך התקציב הקיים, דיברו הרבה על הכספים הקואליציוניים כמקור תקציבי כדי לא לפרוץ את המסגרות. אבל כמי שמכיר כספים קואליציוניים, אני אומר לך: אם מישהו חושב שבמדינת ישראל יש כספים קואליציוניים שיודעים לתת פתרון לאירוע אזרחי כל־כך מורכב, הוא טועה".

מלאכי מתאר את אותם ויכוחים של ראשית המלחמה כפער בתפיסת תפקיד המדינה. התוכנית שהייתה קיימת אז, הוא אומר, לא דמתה לפינוי ההמוני לבתי מלון שהתפתח בהמשך: קשישים ובעלי צרכים מיוחדים אמורים היו להשתכן במלונות, ואילו אחרים נועדו להישלח למתנ"סים ובתי ספר. "לא הייתה בכלל תוכנית של פינוי כולל לבתי מלון. המדינה כשלה ב־7 באוקטובר בממד הביטחוני, היא לא יכלה להרשות לעצמה לקרוס גם בעורף הכלכלי והאזרחי. המדינה הייתה צריכה לקחת אחריות גם על השירותים האזרחיים. זה חלק מהביטחון. גם ליברטריאנים מסכימים שצריך צבא.

"ראשי רשויות התקשרו וביקשו שקי גופות, היה צריך לפנות מכוניות, היינו צריכים להעביר תקציבים מיידיים. תושבים התפנו לבתי מלון בלי כלום. השר ביקש להעביר אלף שקל לתושב, והתחילו ויכוחים אם זה יהיה רק עד 2 קילומטרים מהגבול, או עד 4 קילומטרים. שבוע של דיונים עד שהשר דפק על השולחן ואמר לתת לכולם וזהו. אחד ההישגים של שר האוצר הוא המשילות: הוא הצליח ליצור מצב שבו המדיניות שהוא מכריע עליה מיושמת, אחרי שהוא שומע את כלל ראשי האגפים וגורמי המקצוע.

"אחרי הטיפול המיידי באזרחים הגיע השיקום של חבלי ארץ שלמים, השקעות לאומיות בהיקפים שלא היו פה. קראתי שגדי איזנקוט גיבש תוכנית לשיקום הצפון, פתחתי אותה וזה 'העתק הדבק' של דברים שהממשלה עשתה ועוד דברים ששקלנו ושללנו כי זה לא נכון. כתב את זה שאול מרידור. כשהוא היה ראש אגף תקציבים כל תוכנית השיקום הקודמת התמסמסה. ראשי רשויות בצפון אמרו לנו שצבעו כסף שכבר מקבלים, וקוראים לזה 'תוכנית לשיקום הצפון'".

עם זאת, מלאכי מגלה הבנה גם לעמדה המצמצמת יותר שביטא אגף התקציבים. "החשש היה שהמדינה בעצם תגיד מול העולם, מול משקיעים וחברות הדירוג, שהיא לא יודעת להתמודד עם משברים ונכנעת לצרכים פוליטיים. אין משמעות לתקציב אם בשביל כל צורך נכנסים ופותחים אותו".

החשש של אגף התקציבים היה ממשי: מדובר בעלויות אדירות, בלי לדעת מתי המלחמה תסתיים ועד היכן יגיעו ההוצאות.

"היה חוסר ודאות כלכלי גדול. כשחישבנו את העלויות בתחילת הדרך, אף אחד לא העלה על דעתו שתושבי הצפון יהיו כמעט שנתיים בבתי מלון. הייתה תקופה שריתקנו את כל מיטות המלון של מדינת ישראל. אבל בשביל זה יש מדינה, היא הכיס העמוק, והיא צריכה לתת חוסן וביטחון כלכלי בשעת משבר. כשאתה בשגרה אתה שומר על גירעון ועל יחס חוב־תוצר מינימליים, כדי שבמשבר יהיה לך מרווח".

כביש עוקף

המחלוקת עם אגף התקציבים לא נשארה בתוך חדרי הדיונים. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בנובמבר 2025, תיאר מצב חריג ובעייתי: במשרד האוצר גובשו למעשה שתי תוכניות מקבילות למימון ההוצאות האזרחיות של המלחמה. לצד התוכנית שהציג אגף התקציבים, שהוא הגוף האמון על גיבוש תוכניות כאלה, גובשה מאחורי הקלעים, במעין כביש עוקף, תוכנית נוספת. המנוע מאחורי התוכנית הזו היה מלאכי, אז המשנה למנכ"ל, ועל בסיסה קיבל לבסוף סמוטריץ' את החלטתו.

הפער בין החלופות היה משמעותי: אגף התקציבים הציג הוצאות אזרחיות של כ־10.9 מיליארד שקל, ואילו בתוכנית שעליה התבססה החלטת השר דובר על 13.3 מיליארד. בין השאר נוספו שם הוצאות הקשורות ליישובים ביו״ש, לרכיבי ביטחון בנגב ובגליל, לרשות החירום הלאומית, ולפרויקט גבול הצפון. זו הייתה התנהלות שונה מהתהליך הרגיל והמקובל, שבו אגף התקציבים אמור לגבש את הצעת תקציב המדינה ולהביא אותה בפני השר.

מבקר המדינה קבע גם כי התוכנית התקציבית של מלאכי התבססה על מקורות תקציביים שלא הייתה ודאות בקיומם וכן על הגדלת הגירעון, וקשר בין הכפילות של התוכניות ובין התארכות התהליך של בניית תקציב המלחמה. באגף התקציבים טענו כי התוכנית של מלא כללה "הוצאות לא חיוניות שלא נבחנו מקצועית", וכן כי נוספו "שימושים שאינם רלוונטיים למלחמה במסווה של תקציב מלחמה בסך של 1.2 מיליארד שקלים".

מלאכי אינו מוטרד מהביקורת הזו. "אני חושב שהדו"ח מדבר בעד עצמו, ואני דווקא גאה בו מאוד. אני חשבתי שאין שום סיכוי לאזן את כל צורכי המלחמה מתוך התקציב הקיים, ובדיעבד הוכח שזה היה נכון. אגף התקציבים המליץ בתחילה לא לפתוח את התקציב בשביל הצרכים האזרחיים. שר האוצר ביקש מהמנכ"ל להקים צוות משימה ייעודי, שהיו בו גם החשב הכללי שיודע לְמה המשרדים מחויבים, וגם מעורבות של אגף תקציבים. אני הייתי האיש מאחורי ההמלצה לשר. לשר מותר להתייעץ עם גורמים אחרים ולבקש חלופה אחרת. בעיניי, התקציב הזה החזיק את העורף ואִפשר את המלחמה הממושכת. ביום שבו הממשלה אישרה את מסגרת התקציב החדשה, ראיתי שינוי מיידי בדיוני המנכ"לים. עד אז שמענו שוב ושוב 'אין מלאי', 'אין כסף', 'אין פתרון'. מהרגע שנוצרה מסגרת, המשרדים התחילו לרוץ קדימה".

כשזה מגיע לתקציב הביטחון, לעומת זאת, מלאכי מדבר דווקא על הידוק החגורה. "הביטחון הוא מסגרת שחייבים לתת לה מענה בהתאם לסכנות, אבל השאלה היא אם לא משתמשים בשם הביטחון לשווא. כלכלה משרתת ביטחון, אבל גם מערכת הביטחון צריכה להבין שהיא משרתת מדינה. עוצמה של מדינה נגזרת לא רק מביטחון אלא גם מרווחה כלכלית ושירותים אזרחיים. מערכת הביטחון צריכה להבין שיגיע שלב שלא תהיה מדינה מאחוריה. אי אפשר להסתכל רק על הביטחון בלי להסתכל על הכלכלה שמממנת אותו. בסוף לא יהיה מי שישלם מיסים. אי אפשר גם להמשיך להתנהל עצמאית, כללי הבקרה והפיקוח חייבים להשתנות".

חיידק שלא מרפה

אותו עימות לא היה מקרי. עוד לפני מינויו למנכ"ל תואר מלאכי כאחד הקולות האופוזיציוניים באוצר מול אגף התקציבים, והוא גם האיש שעמד מאחורי כוונת סמוטריץ' לקדם שינוי מבני באגף התקציבים, שינוי שטרם יצא לפועל. הוא היה מעורב בשורה של ויכוחים מול אנשי אגף תקציבים, אך לפני שהוא מתייחס לכך הוא מבקש דווקא להרעיף עליהם שבחים. "אגף תקציבים הוא סיירת מטכ"ל של השירות הציבורי, ואני מאוד מאוד מעריך אותו, על סף מעריץ. אני מעריך מאוד את ראש האגף הנוכחי, את קודמו ואת הסגנים, ועם חלקם יש לי חברות רבת שנים", הוא אומר. "אבל אני חושב שהבלעדיות של אגף תקציבים היא דבר לא נכון. התלות המוחלטת של משרדי הממשלה באגף התקציבים מייצרת ריכוזיות גדולה מדי. צריך לייצר מערכת איזונים בריאה יותר בין המשרדים המבצעים למשרד המטה שמתקצב אותם. אבל כדי לשחרר סמכויות דרושה גם חובת הוכחה מצד משרדי הממשלה: להעמיד כוח אדם איכותי, לבנות יחידות תקציב טובות, ולהראות אחריות".

רבים מהוויכוחים שהתגלעו בין מלאכי לאנשי אגף תקציבים נגעו לסוגיית הכספים הקואליציוניים. מלאכי נחשב במשך שנים כמומחה לתקציבי הציונות הדתית, ומבקריו חששו שהאיש שהצטיין בקידום אינטרסים של מגזר אחד, יתקשה לאמץ בתפקידו החדש הסתכלות שווה על טובת כלל המשק. מלאכי מצידו דוחה את הנחת היסוד שמאחורי הביקורת הזו.

"השימוש בהגדרה של 'כספים קואליציוניים' הוא מניפולציה", קובע מלאכי. "אני עוסק בזה משנת 2009. קחי למשל את המשרד של אורית סטרוק. הוא עוסק בהתיישבות העובדת הכפרית, שמיעוט ממנה הוא ביהודה ושומרון. כל השנים היה להם בערך 100 מיליון שקל, ב־2013 הפכו אותם לכסף קואליציוני, ומאז הם קואליציוניים. במהות לא השתנה כלום. הכסף הזה מיועד לשפץ תשתיות בכפר־עזה – זה קואליציוני? השירות הלאומי במשך עשרות שנים היה כספים קואליציוניים, מה ההבדל בין בת שירות למורה חיילת?"

אבל יש גם כספים באמת מגזריים, לישיבות ולמוסדות של הציונות הדתית. הנתונים מראים שילד בחינוך הדתי מקבל תקציב גבוה יותר מילד בחינוך הממלכתי.

"ילד בחינוך הדתי לא מקבל יותר, הוא מקבל פחות. בתחשיבים מסוימים יוצא שהמדינה משלמת יותר לחינוך הדתי, אבל זה כי החינוך הדתי מאופיין בפיזור גאוגרפי, פריפריה, קליטת עלייה, חינוך מיוחד. המוסדות מפוזרים בכל הארץ ולכן הם קטנים יותר. המדינה מוציאה יותר בגלל מבנה התקצוב. מדינת ישראל החליטה עוד בימי בן־גוריון שצריך להיות חינוך דתי, וזה דורש משאבים כמו שעת תפילה ולימודי קודש. אוכלוסייה דתית צריכה מערכת ממלכתית שמתאימה לאורח החיים שלה.

"החלופה תהיה מה שקרה עם הציבור הספרדי. בדור שלי כל הילדים הספרדים היו בחמ"ד, אבל הם לא קיבלו שם מענה. מי ששלטה במערכת החינוך הייתה המפד"ל, הם בנו מערכת חינוך מפוארת אבל לאשכנזים. באו הרב עובדיה ואריה דרעי והעמידו מערכת חינוך משלהם, להחזיר עטרה ליושנה. הספרדים התחילו לעבור למערכת של ש"ס, וגם השוו להם את התקציבים, ותראו לאן הגענו – חינוך לא ממלכתי, אין לימודי ליבה ואין גיוס לצבא. המדינה חייבת להעמיד מנגנון דתי ממלכתי ראוי".

איך זה שונה מהמגזריות החרדית?

"אם צריך להעמיד חינוך ממלכתי לכלל ילדי ישראל, יש חובות דתיות שהמערכת צריכה לספוג. יעלה על הדעת שלא תהיה תפילה? אז צריך לשלם על שעת תפילה. יש מפעל לאומי חשוב יותר מהמכינות הקדם־צבאיות? ולמה שלא יממנו ישיבות הסדר? המדינה לא מממנת אקדמיה?

"לגבי החרדים, אני חושב שאי אפשר להוציא חרדים לשוק העבודה רק במקלות ועל בסיס מניעת תקצוב מהישיבות. השנתיים האחרונות מוכיחות – לישיבות לא חסר דבר. כשעצרו תקציבים, נכנסה פילנתרופיה מחו"ל. זה הערך הקדוש ביותר לציבור החרדי, וכל העולם היהודי בחו"ל מחזיק את הישיבות. אז ניתקנו בין עולם התורה החרדי למדינת ישראל, במקום שנשכיל לבנות מנגנונים ממלכתיים בתוך החברה החרדית – מסגרות גיוס שמתאימות לצביון שלהם, הכשָרות, ישיבות ומוסדות שמחברים בין שמירת תורה ומצוות לבין שירות".

ובכל זאת, יש מאחוריך שנים של עבודה בציונות הדתית ובתקציבים מגזריים. עכשיו אתה אמור לעבוד בשביל כל אזרחי ישראל.

"העיסוק שלי בתקציבים קואליציוניים הוא חלק קטן מאוד מהעבודה. זה פרומיל של זמן וגם של כסף. פעם בשנה צריך להחליט שאותם 30 מיליון שקל של החמ"ד עוברים. אפשר לעשות טעויות של מאות מיליוני שקלים בתשתיות ואף אחד לא ישים לב, אבל שני מיליון שקל ליישוב היהודי בחברון יפתחו את המהדורה. יש אולי שני מיליארד שקל כספים קואליציוניים, וזה הכי לא רלוונטי. זה פחות מהסכום המשותף של הבימה, משרד התרבות והתאגיד. אבל התקשורת לא מפסיקה לעסוק בזה, ובסוף זה מגיע גם לחברות הדירוג ומייצר נזק למדינה כולה".

מלאכי נכנס לתפקידו מתוך ידיעה שכהונתו עשויה להיות קצרה ולהסתיים לאחר הבחירות. מבחינתו, לא מדובר בשינוי מסלול אלא בהמשך ישיר לשלוש וחצי השנים שבהן כיהן כמשנה למנכ"ל. "לא סגרתי דלת ונכנסתי לדלת אחרת", הוא אומר. "המטרות הן להשלים את מדיניות השר שכבר הוגדרה: שיקום הצפון והדרום, תקציב המלחמה, סוגיות המס, והובלת העבודה של אגפי המשרד עד סוף הקדנציה".

ומה אחר כך? הוא מצידו שואף להישאר בשירות הציבורי. "כשעבדתי במנהלת תנופה למפוני גוש קטיף, דיברו על חיידק שלא מרפה ממי שעוסק בשיקום. אני חושב שזה נכון גם לשירות הציבורי. זכיתי להיות במשרד עם שדרה ניהולית מהשורה הראשונה, עם שר משכמו ומעלה, ובקדנציה שאני מקווה שלא תחזור".