האם קולקטיביזם עדיין רלוונטי בעידן הכלכלה הדיגיטלית?
שנת לימודים חדשה התחילה והילדים בבית הספר. כמו בכל שנה, גם הפעם היה חשש באוויר שאחד משני ארגוני המורים הגדולים יקום ויחליט לשבות רגע לפני שהילדים עולים להסעה. למרבה ההפתעה זה לא קרה - וטוב שכך.
עוד כתבות בנושא
כאשר אלגוריתמים מנהלים שרשראות אספקה בינלאומיות וחוזים חכמים מחליפים מנגנוני ביורוקרטיה מיושנים, עולה שאלה נוספת שמטרידה כלכלנים וקובעי מדיניות כאחד: האם בעולם של מסחר מהיר ודיגיטציה עדיין יש מקום לפנקס האדום ולשביתות המאורגנות?
המתח המובנה בין עבודה מאורגנת לבין כלכלת שוק חופשי מלווה אותנו מאז שהמכונה הראשונה הופעלה, אך התמורות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים טרפו את הקלפים והפכו את שוק העבודה לזירה גלובלית ודינמית מאי פעם.
הכי מעניין
יו"ר ארגון המורים רן ארז | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
נתונים מדברים בעד עצמם. אם בשנות החמישים של המאה הקודמת כ-35 אחוזים מכוח העבודה האמריקני היה מאוגד, הרי שדוח של משרד העבודה האמריקני לשנת 2023 מראה צניחה דרמטית לשיעור של 10 אחוזים בלבד, כאשר במגזר הפרטי המספר מתרסק ל-6 אחוזים.
מול המגמה הזו, שאלת המחקר המרכזית שניצבת כיום היא האם איגודים מקצועיים עדיין מהווים מנגנון חיוני לאיזון חברתי מול תאגידי ענק, או שמא הם הפכו לגורם שמרני ומעכב שמחבל בצמיחה של הכלכלה הקפיטליסטית. מאמר זה מבקשת לבחון בצורה ביקורתית נטולת רומנטיקה את המודל הקולקטיבי, לאור ספרות כלכלית ואמפירית עכשווית.
שורשי המהפכה וייעודם המקורי: תיאוריה מול מציאות היסטורית
כדי להבין את המשבר הנוכחי של האיגודים, אי אפשר לנתק אותם מהקשרם ההיסטורי. התנאים בשחר המהפכה התעשייתית היו קשים מנשוא ושיקפו כשל שוק קלאסי: העובד הבודד עמד חסר אונים וחסר כוח מיקוח מול בעל ההון. התוצאה הייתה העסקה נצלנית, ימי עבודה מפרכים של 14 שעות ושכר רעב שלא אפשר קיום בסיסי.
מנוע דיזל הראשון שהומצא במהפכה התעשייתית | צילום: AP
המחקר האמפירי בתחום הכלכלה המוסדית מוכיח פעם אחר פעם כי האיגודים המוקדמים אכן תרמו דרמטית להעלאת הסטנדרטים האנושיים, צמצמו את עבודת הילדים והפחיתו את הניצול בצורה משמעותית. הם הוקמו מתוך הכרח קיומי. המודל הישראלי לקח את הרעיון הזה צעד עצום קדימה. ההסתדרות הכללית, שהוקמה עוד לפני קום המדינה, תפקדה הלכה למעשה כמדינה בתוך מדינה. בשיא כוחה היא שלטה על כ-25 אחוזים מהתוצר הלאומי, החזיקה בבנקים, במפעלי תעשייה ובקופת החולים הגדולה בישראל.
אולם, ההשלכות ארוכות הטווח של המבנה הקולקטיביסטי הזה יצרו משק ריכוזי, מסורבל ומוכה אינפלציה, שהיה נחוץ אולי בימי בניין האומה, אך הפך למשקולת אדירה ברגע שהכלכלה הישראלית נדרשה להיפתח לתחרות עולמית חופשית.
המחיר הכלכלי של ועדי העובדים: פריון, חדשנות ועיוותים מונופוליסטיים
כאשר איגוד עובדים צובר כוח מוחלט ונטול רסן, הוא הופך למונופול על היצע העבודה, ומתנהג בדיוק כפי שתיאוריה כלכלית חוזה שמונופול יתנהג. מחקרים עדכניים באקונומטריה מראים כי קביעות תעסוקתית נוקשה והסכמים קיבוציים ארכאיים מפחיתים באופן דרמטי את הגמישות הניהולית של חברות. מודלים אלו פוגעים אנושות במוטיבציה של העובד המצטיין שמבין ששכרו נקבע לפי ותק ולא לפי ביצועים, מונעים ניוד פנימי יעיל, ומאטים את קצב האימוץ של טכנולוגיות חדשות שדורשות רענון של כוח האדם.
עוד כתבות בנושא
אפקט המונופול בשוק העבודה גובה מחיר יקר מכולנו. ספרות כלכלית ענפה, כולל מחקריו המפורסמים של חתן פרס נובל דייוויד קארד, מצביעה על כך שאיגודים חזקים אכן מצליחים להעלות את שכר חבריהם מעבר לשווי המשקל התחרותי, ויוצרים פרמיית שכר של כ-10 עד 15 אחוזים.
אך הניצחון הזה מושג על גבם של אחרים. הוא בא על חשבון עובדים לא מאורגנים, מייצר אבטלה מבנית, ומגולגל אל הצרכנים דרך עליית מחירים רוחבית. הפערים הללו מקבלים ביטוי קיצוני בישראל כשבוחנים את הוועדים הגדולים במונופולים הציבוריים כמו הנמלים או חברת החשמל מול המגזר הפרטי. שכרם הממוצע של עובדי מונופול יכול לחצות את רף ה-30,000 שקלים בחודש, בעוד השכר הממוצע במשק נע סביב 13,000 שקלים. העושר הזה אינו נובע מפריון עבודה חריג, אלא מכוח סחיטה ממוסד המנצל את עובדי הקבלן נטולי ההגנה.
איגודים מקצועיים כחסם להרס יצירתי וצמיחה מודרנית
הכלכלן יוזף שומפטר טבע את המונח הרס יצירתי כדי לתאר את המנוע האמיתי של הקפיטליזם: כלכלה בריאה דורשת מחיקה מהירה ומתמדת של חברות, טכנולוגיות ותפקידים בלתי יעילים, כדי לפנות הון ומשאבים לפיתוחים של המחר.
ועדי העובדים, מעצם טבעם, ניצבים כחומה בצורה מול התהליך האבולוציוני הזה. מחקרים מראים כי תאגידים המאופיינים בהגנת יתר תעסוקתית סובלים מסטטיות עסקית, משקיעים כ-15 אחוזים פחות במחקר ופיתוח לעומת מתחריהם החופשיים, ומרחיקים משקיעים זרים שמחפשים גמישות. ההעדפה המובנית של האיגודים היא תמיד לשמר משרות קיימות, גם אם הן מיותרות, על פני חדשנות דינמית. תחשבו על המאבקים נגד כניסת טכנולוגיות אוטומציה לנמלים או המלחמה נגד אפליקציות תחבורה שיתופית.
תורי ענק בנתב"ג בעקבות השביתה | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
אך הנזק לא עוצר בחדשנות. הפוליטיזציה של השביתות הפכה לנשק ממוקד שמופנה נגד אזרחי המדינה. שיתוק של תשתיות קריטיות כמו נתב"ג או רכבת ישראל למען צרכים מגזריים צרים אינו כלי לגיטימי של משא ומתן, אלא מכת פטיש מאקרו-כלכלית שעולה למשק הישראלי מיליארדי שקלים בכל יום השבתה ומרסקת את האמון שמדינת ישראל כה זקוקה לו אחרי 3 שנות מלחמה.
האם הם פאסה? שוק העבודה המודרני ועידן כלכלת החלטורה
התפתחותה של הכלכלה הדיגיטלית שינתה מהיסוד את חוקי המשחק הגיאוגרפיים שעליהם נשען הקולקטיביזם. ניידות ההון והגלובליזציה הופכות את האיום השביתות לריק מתוכן. אם ועד עובדים דורש תנאים מופרזים שחונקים את שורת הרווח, התאגיד המודרני פשוט מעביר את הפעילות למזרח אירופה או להודו בלחיצת כפתור.
במקביל, המנטליות של העובדים עצמם עברה מהפך של ממש עם עליית הכלכלה העצמאית או כלכלת החלטורה. דוח של פלטפורמת העבודה Upwork לשנת 2023 חשף כי כ-64 מיליון אמריקנים, המהווים כ-38 אחוזים מכוח העבודה, פועלים כפרילנסרים. העובדים בדור הנוכחי מעדיפים במובהק גמישות אישית, יכולת לעבוד מרחוק ומיקוח על בסיס חוזים אישיים, על פני מסגרות קולקטיביות נוקשות וכבדות שגובות מהם דמי חבר.
שמרד הייטק בחולון | צילום: שאטרסטוק
חוסר ההתאמה המבני בולט במיוחד בתעשיית ההיי-טק המקומית והעולמית: מודל ההסתדרות, שמשווה את כולם לממוצע בינוני, פשוט אינו מסוגל לתת מענה ליזמים, מתכנתים ונותני שירותים דיגיטליים הדורשים תגמול אישי מבוסס ביצועים ואופציות. עובדים אלו אינם רואים את עצמם כפרולטריון מנוצל שזקוק לחסות, אלא כהון אנושי חופשי ועוצמתי.
סיכום ומסקנות: האם יש הצדקה כלכלית לקיומם כיום?
במבט לאחור על ספרי ההיסטוריה, אין ספק שהאיגודים המקצועיים מילאו תפקיד הרואי וחשוב בעיצוב תנאי העבודה והקמת מדינת הרווחה. אולם, סיכום הממצאים האמפיריים מראה כי בעידן הנוכחי הנזקים המבניים שהם מחוללים עולים לאין שיעור על התועלות המצומצמות שלהם. במקום להגן על חלשים, הם הפכו למנגנון שמשמר כוח של קבוצות לחץ מאורגנות על חשבון הציבור הרחב.
עוד כתבות בנושא
החלופה הקפיטליסטית המודרנית מוכיחה את עצמה שוב ושוב כיעילה וצודקת הרבה יותר: רגולציה ממשלתית גמישה שמבטיחה שכר מינימום, תנאי בטיחות מחמירים וחוקי פנסיה, לצד רשתות ביטחון אישיות ותחרות חופשית עזה. כאשר חברות מתחרות על טאלנטים בשוק פתוח, תנאי ההעסקה מזנקים כלפי מעלה מהר יותר מכל הסכם קיבוצי. בעידן שבו הידע והיצירתיות הם כוח הקנייה המרכזי של העובד, ההתארגנויות הכוחניות והשביתות משתקפות כשריד היסטורי השייך לעידן הפחם והקיטור, ומיותרות כמעט לחלוטין בעידן הטכנולוגיה, השקיפות והרגולציה.