מבוא: בנייני הרפאים של סיאול ומכתב ההוצאה לפועל
לפני כמה ימים צצו ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת במזרח אסיה תיעודים קשים ובלתי נתפסים. בתוך בנייני משרדים נטושים וחניונים תת-קרקעיים בשולי סיאול, החלו להתגורר מאות ואלפי צעירים קוריאנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהם ישנים על קרטונים ומזרונים דקים.
לא מדובר בפליטים של אסון טבע או במובטלים חסרי השכלה, אלא באנשים עובדים, בוגרי אוניברסיטאות, שלפני רגע חיו חיים נורמטיביים לחלוטין. מה שזרק אותם אל הרחוב ואל הבניינים הנטושים לא היה פיטורים ממקום העבודה, אלא צלצול טלפון אימתני אחד ממנהל התיקים שלהם - מארג'ין קול.
עוד כתבות בנושא
בקריסה האחרונה והאלימה שחווה מדד המניות הקוריאני, מדד הקוספי-Kospi ספגו לא פחות מ-1.2 מיליון סוחרים קוריאנים דרישת מארג'ין קול בתוך ימים ספורים. מבט קרוב על הנתונים הדמוגרפיים חושף את ממדי האסון: כוח העבודה הכללי בדרום קוריאה מונה כ-29 מיליון אנשים עובדים. כלומר, 1.2 מיליון סוחרים מהווים קצת יותר מ-4 אחוזים מכלל הציבור העובד במדינה. מדובר כמעט באחד מכל עשרים וחמישה מבוגרים עובדים שמצא את עצמו מול שוקת שבורה, נתון בלתי נתפס בקנה מידה של כלכלה מפותחת.
הכי מעניין
חסרי בית ישנים במעברים המובילים לתחנת רכבת תחתית של סיאול | צילום: שאטרסטוק
מה זה בעצם מארג'ין קול ואיך מגיעים לזה? מדובר במצב שבו סוחר לווה כסף מהברוקר שלו על מנת לקנות מניות בסכום גדול פי כמה מההון העצמי האמיתי שלו, פעולה המכונה 'מסחר במינוף'. כל עוד השוק עולה, הרווחים אדירים. אבל ברגע שהשוק חווה ירידה חדה, הברוקר רואה שההון העצמי של הסוחר כבר לא מספיק לכיסוי ההפסד המצטבר. בשלב הזה מגיעה הדרישה - להפקיד עוד כסף במזומן ומיד, או שהברוקר מוכר את כל המניות בתיק בהפסד אכזרי ומעקל את נכסיו של הלקוח לטובת החזר החוב. עבור למעלה ממיליון קוריאנים ששמו את כל כספם ואת החסכונות של משפחתם על קרן הצבי, המשמעות הייתה מחיקה מוחלטת של ההון ואיבוד קורת הגג בתוך לילה אחד.
כדי להמחיש עד כמה התנודתיות הזו היסטורית וחריגה, מספיק לבחון את מנגנון "הפסקת המסחר הכללי" בבורסת סיאול, שנועד למנוע קריסה מוחלטת והופעל ב-30 השנים האחרונות רק 6 פעמים בלבד במדד הקוספי - בעת משברי ענק עולמיים כמו אסון התאומים, משבר 2008 ומגיפת הקורונה. העובדה שבגל הקריסות האחרון נאלצה הבורסה להפעיל את מנגנוני הבלמים והקפאת המסחר בשני המדדים המרכזיים במקביל בתוך שבוע אחד, מוכיחה שלא מדובר בעוד תיקון שגרתי בשוק, אלא באירוע קיצון היסטורי שמעיד על היקף המינוף המפלצתי והפאניקה של הציבור הקוריאני.
לי סיואנג-הו, סטודנט בן 24 חסך כ- 13,000$ בצבא, הפך אותם ל-200,000$ עם מינוף באפליקצית מסחר, ואז איבד הכול תוך 4 שבועות במאי 2026 בגלל תנודות חדות וחיסול פוזיציות כפוי. הוא מתאר ריקנות, לחץ עצום ותחושה שהשוק הוא "הישועה היחידה" שלו.
המדד במגמת עלייה, אבל מידי פעם יורד לתיקון שמוחק למשקיעים הממונפים את התיק | צילום: מסך
האנטומיה של הסיכון: שעות עבודה, נדל"ן והקטר הטכנולוגי
צלילה אל עומק המציאות הכלכלית בדרום קוריאה מגלה פער בלתי אפשרי בין מאמץ לתגמול. הקוריאנים חיים בקצב המכונה מקומית פאלי-פאלי (מהר-מהר). זוהי חברה תחרותית באופן קיצוני, שבה הקוריאני הממוצע עובד כ-1,830 שעות בשנה. השוואה למדינות אחרות בארגון ה-OECD מדגישה את גודל השחיקה: ממוצע שעות העבודה השנתי במדינות ה-OECD עומד על כ-1,750 שעות בלבד, בעוד במדינות מפותחות כמו גרמניה עובדים כ-1,340 שעות בשנה, ובבריטניה כ-1,530 שעות. העובד הקוריאני מסיים את שנותיו כשהוא שחוק לחלוטין מפיזית ונפשית, אך ללא יכולת אמיתית לצבור הון שיבטיח את עתידו.
העיר סיאול בקוריאה | צילום: שאטרסטוק
השחיקה הזו מתנגשת בעוצמה בקיר הנדל"ן. מחירי הדירות בסיאול ובסביבתה טיפסו לרמות דמיוניות, וכיום נדרשות בין 12 ל-20 שנות עבודה של הכנסה ממוצעת מלאה - ללא הוצאה של שקל אחד על מזון, מיסים או שכירות - רק לשם רכישת דירה ממוצעת בעיר הבירה. מדובר בנתון מפלצתי בהשוואה לממוצע במדינות ה-OECD שבו רכישת דירה דורשת בין 6 ל-8 שנות עבודה של הכנסה שנתית, ואפילו בערים יקרות במערב כמו לונדון או ניו יורק הממוצע נע סביב 10 עד 12 שנות עבודה.
מי שמתדלק את זינוק המחירים הזה הוא דווקא הגאווה הלאומית של המדינה - שוק הטכנולוגיה והעילית. דרום קוריאה הפכה למעצמה עולמית בייצור שבבים, אלקטרוניקה ובינה מלאכותית, המובלת על ידי ענקיות כמו סמסונג, SK Hynix וחברות אינטרנט כמו Naver . אולם הצלחת הקטר הטכנולוגי יצרה אפקט בומרנג כלכלי הרסני: המשכורות הגבוהות המשולמות למיעוט מבוטל של מהנדסי עילית ומנהלים ברובעי הטכנולוגיה של סיאול, כמו גאנגנם ופאנגיו, גרמו להתייקרות רוחבית אגרסיבית של כל מחירי השירותים, הקרקעות והדיור. השגשוג של ענף הטכנולוגיה עיוות את השוק המקומי, יצר אינפלציה נדל"נית חריפה, והשאיר את רובו המוחלט של מעמד הביניים המקומי מחוץ למשחק החיים, כשהוא אינו מסוגל לעמוד ביוקר המחיה החדש.
השורשים הסוציולוגיים וההיסטוריים: מטראומה לאומית לטירוף פיננסי
ניתוח התנהגותם של הסוחרים הקוריאנים דורש הסתכלות רחבה ועמוקה הרבה יותר מאשר ריבית נמוכה או רצון מהיר להתעשר. מדובר בתופעה המעוגנת בהיסטוריה הסוציולוגית והפסיכולוגית של האומה הקוריאנית. עד שנות החמישים של המאה הקודמת הייתה דרום קוריאה מדינה חקלאית ענייה ומרוסקת בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם. בתוך פחות משלושה עשורים היא עברה תהליך המוגדר בספרות הסוציולוגית כמודרניזציה דחוסה (Compressed Modernity) - זינוק מואץ וחסר תקדים מעוני קיצוני לכלכלה מהחזקות בעולם, תופעה המוכרת כנס על נהר ההאן.
הפיתוח המהיר הזה הותיר בנפש הקולקטיבית טראומה עמוקה של פחד מעוני ומאבק הישרדותי תמידי. בתרבות הקוריאנית קיים מושג ייחודי ובלתי ניתן לתרגום בשם האן (Han) - מעין תחושה קולקטיבית של יגון עמוק, טינה וכאב פנימי הנובעים מחוסר צדק ומאבק מול כוחות גדולים ממך. בעולם הפיננסי המודרני, תחושת ההאן מתורגמת לחרדת החמצה קיצונית ולרצון יוקד לשבור את תקרת הזכוכית הכלכלית בכל מחיר.
הלוגו של חברת סמסונג אלקטרוניקה נראה במשרדה בסיאול, דרום קוריאה | צילום: AP
על השכבה הפסיכולוגית הזו מתלבשת מורשת קונפוציאנית נוקשה שעברה עיוות מודרני. החברה הקוריאנית מעריצה היררכיה וסדר, אך מודדת את ערכו של האדם בצורה בינארית ואכזרית: אם לא התקבלת לאחת משלוש האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, אם אינך עובד בתאגיד צ'בול משפחתי (חברות מסורתיות קמעונאיות גדולות כמו LG) ואם אין בבעלותך דירה בסיאול - אתה מוגדר ככישלון חברתי מוחלט. במציאות שבה המעמד החברתי נקבע מראש והמוביליות החברתית המסורתית נחסמה לחלוטין, הצעיר הקוריאני אינו רואה במסחר הממונף במניות, בקריפטו ובנגזרים פיננסיים סתם אפיק השקעה. מבחינתו זוהי פעולת מרד קיומית והדרך הרציונלית היחידה לפרוץ את הגורל החברתי שנכפה עליו. התפיסה היא של הכל או כלום - או שמנצחים את השיטה וקונים כרטיס כניסה לאליטה, או שמתרסקים לחלוטין.
בין היעלמות דמוגרפית לכלכלה של הכל או כלום
הקשר בין הטירוף בבורסה לבין ההיעלמות הדמוגרפית של דרום קוריאה הוא קשר ישיר, אכזרי ומזין את עצמו. שיעור הילודה במדינה ממשיך לשבור כל שיא שלילי אפשרי ועומד כיום על סביב 0.80 ילדים לאישה. השוואה לנתון המינימלי הנדרש לשמירה על גודל אוכלוסייה יציב - 2.1 ילדים לאישה - מבהירה כי האומה הקוריאנית פשוט מוחקת את עצמה לדעת ולא תוכל לשרוד בעתיד במבנה הנוכחי שלה.
הסיבה המרכזית לכך שצעירים קוריאנים מסרבים להתחתן ולהביא ילדים היא עלות המחיה והחינוך המפלצתית, לצד תחושת חוסר ביטחון כלכלי קיומי. תופעת המארג'ין קול ההמונית ואיבוד החסכונות של 1.2 מיליון סוחרים מאיצה את גלגל השלג הזה בקצב מסחרר. מיליון ומאתיים אלף אזרחים עובדים שנמחקו כלכלית ואיבדו את קורת הגג שלהם, הם עוד מיליון ומאתיים אלף אנשים שבוודאות די מוחלטת לא יקימו תא משפחתי ולא יביאו ילדים בעשור הקרוב. כשהחברה מייצרת סטנדרטים בלתי אפשריים של הצלחה חומרנית, האזרחים מצביעים ברגליים ובוחרים שלא להביא חיים חדשים אל תוך מציאות שבה האפשרויות היחידות הן שיעבוד מוחלט לתאגיד או הימור מטורף ורווי סיכון בבורסה.
ילדים קוריאנים במהלך סיור לימודי במתחם ארמון גיונגבוקגונג, סיאול | צילום: שאטרסטוק
סיכום: תמרור אזהרה לעולם המערבי
הסיפור של הצעירים בבניינים הנטושים של סיאול הוא הרבה יותר מאירוע נקודתי של תיקון טבעי בשוק ההון המקומי. זהו תמרור אזהרה מהבהב לכל המדינות המפותחות בעולם. תאוות הסיכון הגוברת בדרום קוריאה היא סימפטום של חברה שאיבדה את המעמד הבינוני שלה ואת התקווה של דור שלם לעתיד יציב ומאובטח. כשהדרך היחידה להשיג קורת גג וביטחון בסיסי עוברת דרך נטילת הלוואות עתק והימור על נגזרים פיננסיים ומניות תנודתיות, הכלכלה הופכת למשחק הישרדות אכזרי שבו רוב המשתתפים מסיימים כמפסידים מוחלטים.
אם הממשל הקוריאני ומנהיגי הכלכלות המפותחות לא ימצאו דרך לפרק את ריכוזיות התאגידים, להוזיל באופן דרמטי את מחירי הדיור ולייצר מחדש מוביליות חברתית אמיתית ורגועה, שום הורדת ריבית ושום רגולציה על המסחר בבורסה לא יעצרו את הטירוף. אזרחים שמרגישים שאין להם מה להפסיד ושהשיטה עובדת נגדם, תמיד ימשיכו להמר על כל הקופה, גם כשהמחיר הכבד הוא הבית שלהם, השפיות שלהם והעתיד הדמוגרפי של המדינה כולה.
עוד כתבות בנושא
