סוף עידן מדעי הרוח? המהפכה האקדמית של סין משנה את שוק העבודה העולמי

משהו דרמטי מאוד קורה עכשיו באוניברסיטאות בסין, וההשפעה שלו תורגש בקרוב בכל הענפים הכלכליים בעולם. 

מהפכה שקטה בקמפוסים של סין

בהחלטה מהירה ומרחיקת לכת, משרד החינוך הסיני הסיר (בשנים 2021-2025) כ-12 אלף תוכניות לימוד ומסלולים אקדמיים. תארים מסורתיים בהיסטוריה, ספרות, משפטים ואמנות נסגרו בזה אחר זה, ובמקומם נפתחו מסלולים מואצים בהנדסת תוכנה, בינה מלאכותית, אנרגיה ירוקה וייצור מתקדם. 

בניגוד לעולם המערבי, שבו הלימודים האקדמיים נתפסים כעניין אישי וכדרך לפיתוח עצמי, בסין ההשכלה הגבוהה מנוהלת כמו כלי עבודה של המדינה. התפיסה שם פשוטה: אם המשק זקוק עכשיו למהנדסים, הסטודנטים ילמדו הנדסה, ולא משפטים או פילוסופיה.

המהלך הזה מעורר ויכוח עמוק בעולם המסחר והכלכלה, ומציב שאלה מסקרנת: האם מדובר בניהול מבריק ונכון של שוק העבודה, שייתן לסין יתרון עצום בתחרות העולמית, או שמא זו טעות קשה שתפגע ביצירתיות וביכולת ההמצאה של המדינה לטווח הארוך, רק כדי לספק צרכים תעשייתיים של כאן ועכשיו?

מכונת התיעול הסינית מול החופש הישראלי

כדי להבין איך הממשל בבייג'ינג מצליח להזיז מיליוני סטודנטים מתחום לתחום במהירות כזו, צריך להציץ אל מאחורי הקלעים של מודל המימון האקדמי בסין, ובמה הוא שונה מהמוכר לנו בישראל. בסין, חובת הלימודים (חינוך חובה חינם) חלה אך ורק על 9 השנים הראשונות - בית ספר יסודי וחטיבת ביניים. הלימודים באוניברסיטה אינם חובה, והקבלה אליהם תלויה בבחינת הגאוקאו (דומה למבחני הפסיכומטרי) - מבחן כניסה ארצי מאתגר שקובע את גורלו המקצועי של כל צעיר סיני.

בעבר הרחוק, המדינה מימנה את הלימודים הגבוהים במלואם ואף שיבצה את הבוגרים לעבודה בסיום התואר. כיום השיטה השתנתה: הסטודנטים הסינים משלמים שכר לימוד באוניברסיטאות הציבוריות, שהוא לרוב עד 4,400 דולרים בשנה - סכום שמהווה הוצאה כבדת משקל ביחס להכנסה הממוצעת במשק הסיני. אולם כאן בדיוק נכנס לתמונה כלי הנשק הכלכלי של הממשל: מודל הסבסוד המכוון.

בישראל, הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה מסבסדת את האוניברסיטאות באופן יחסית אחיד ורוחבי, ושכר הלימוד קבוע וזהה לכל תואר ציבורי. בנוסף, צעיר ישראלי שמשתחרר מהצבא מקבל כסף לפיקדון האישי, והוא נהנה מחופש מוחלט לבחור האם להשתמש בו כדי ללמוד הנדסת נתונים או שירה עברית. במודל הישראלי, כספי התמיכה של המדינה הולכים אחרי הרצון האישי של הסטודנט.

בסין, המצב הפוך לחלוטין: הכסף הולך אך ורק אחרי צורכי המפלגה. דרך תוכניות תקציביות ענק, הממשל שופך מיליארדי דולרים ישירות לפקולטות המדעיות והטכנולוגיות של האוניברסיטאות. המדינה מעניקה מלגות מחיה נדיבות, הלוואות סבסוד ממשלתיות בתנאים מועדפים ומענקים מיוחדים אך ורק למי שבוחר ללמוד מקצועות אסטרטגיים כמו בינה מלאכותית, שבבים או חקלאות מתקדמת. במקביל, היא פשוט מייבשת תקציבית את הפקולטות למדעי הרוח, עד שהאוניברסיטאות נאלצות לסגור אותן בעצמן. במילים פשוטות: בייג'ינג לא רק אסרה על תארים הומניים, היא השתמשה בארנק הלאומי כדי להפוך אותם ללא משתלמים כלכלית עבור המוסדות ועבור הסטודנטים כאחד.

למה המודל הסיני יכול לעבוד?

כשמסתכלים על זה בצורה יבשה ואובייקטיבית במענה לצרכי השוק, ניתן להבין למה הסינים קיבלו את ההחלטה הזו. בשנים האחרונות נוצר בסין פער מוזר: מצד אחד, מיליוני צעירים שסיימו תארים במדעי הרוח והחברה מצאו את עצמם ללא עבודה, או נאלצו לעבוד בעבודות פשוטות שלא דורשות תואר. מצד שני, מפעלי הטכנולוגיה, תעשיית השבבים וחברות הרכב החשמלי זעקו לידיים עובדות ולמוחות של מהנדסים ומתכנתים. ההחלטה לחתוך את התארים ההומניים ולהעביר את הסטודנטים למדעים מדויקים נועדה לפתור בדיוק את הבעיה הזו - להוריד את האבטלה ולתת למפעלים את העובדים שהם כל כך צריכים.

גם מנקודת מבט כספית, ההשקעה במהנדסים נראית משתלמת יותר. עובד בפיתוח שבבים או כותב קוד מייצר לכלכלה ערך מהיר וברור, שאפשר לראות מיד בצמיחה של התוצר המקומי. בנוסף, התפתחות הבינה המלאכותית נותנת תמיכה חזקה למי שבעד הקיצוצים. אם מחשב יכול היום לכתוב מסמכים משפטיים, לנסח הודעות לעיתונות, לעשות עבודות פקידות ולתרגם שפות בשניות, למה שהמדינה תמשיך להוציא כסף על הכשרת סטודנטים לעבודות משרדיות שאולי לא יהיו קיימות בעוד כמה שנים? מבחינת הסינים, זו פשוט התאמה מתבקשת למציאות החדשה.

ההתלבטות של ישראל

כשמנסים להשוות את מה שקורה בסין לכלכלות מערביות כמו ישראל, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי. גם בישראל נשמעת לא פעם ביקורת על כך שיש אצלנו יותר מדי עורכי דין ואנשי תקשורת, ולא מספיק מהנדסים להייטק. אבל יש הבדל גדול בשלב שבו הכלכלה נמצאת. סין נמצאת בתהליך מעבר עצום - היא מנסה להפוך ממפעל הייצור של העולם למדינה שמובילה בטכנולוגיה, ולכן היא צריכה מיליוני מהנדסים וטכנאים. ישראל, לעומת זאת, כבר עברה מזמן את השלב הזה. הכלכלה שלנו לא בנויה על הקמת מפעלי ענק, אלא על המצאת הרעיונות של המחר.

כאן נכנס לתמונה מושג חשוב שנקרא "הון אנושי רך", דומה לגישתו של דאגלס מקגרגור. קל מאוד למדוד מה מהנדס עושה, כי הוא מייצר מוצר שאפשר לגעת בו או לראות אותו במסך. לעומת זאת, בוגר פילוסופיה, היסטוריה או סוציולוגיה מייצר ערך שקשה למדוד במספרים מיידיים, אבל הוא משפיע על כל המשק. לימודים כאלה מפתחים מיומנויות קריטיות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, יכולת לראות את התמונה הגדולה ותקשורת טובה בין בני אדם. אלה בדיוק התכונות שצריך כדי להקים חברות חדשות, לנהל אנשים ולפתור משברים מורכבים. דווקא היום, כשהמחשב יודע לעשות חישובים מסובכים ולכתוב קוד טוב יותר מבני אדם, היתרון שלנו נמצא בדיוק בתכונות האנושיות והיצירתיות שהבינה המלאכותית לא יודעת לחקות.

מה מפסידים כשמוותרים על הרוח?

מי שמתנגד למהלך הסיני מזהיר שהפגיעה לא תהיה רק בתרבות או באמנות, אלא בטכנולוגיה עצמה. הניסיון מלמד שפריצות דרך אמיתיות לא קורות כשאנשים יושבים רק במעבדות סגורות מול מספרים ונוסחאות. ההמצאות הגדולות ביותר נולדו בחיבור שבין מדע מדויק לבין הבנה של בני אדם. כדי לפתח מוצר שאנשים באמת ירצו להשתמש בו, חייבים להבין בפסיכולוגיה ובהתנהגות אנושית. עיצוב יפה ונוח של אפליקציה נשען על עקרונות שמגיעים מעולם האמנות והארכיטקטורה. פרופ' יאו יאנג, דיקן לשעבר בבית הספר הלאומי לפיתוח באוניברסיטת פקינג, התריע כי חינוך אוניברסיטאי חייב לטפח חשיבה עצמאית ואופק רחב, ולא רק מיומנויות טכניות זמניות.

הדברים שלו קולעים ללב הבעיה: ככל שהטכנולוגיה הופכת חזקה ומתוחכמת יותר, אנחנו צריכים יותר אנשים שידעו לשאול את השאלות המוסריות הנכונות. מי יחליט מה מותר ומה אסור לבינה מלאכותית לעשות? מי יגן על הפרטיות שלנו? אלה שאלות של משפט, אתיקה ומוסר, שמהנדס תוכנה פשוט לא למד לענות עליהן. מדינה שתכשיר רק אנשי טכנולוגיה אולי תדע לבנות מערכות מדהימות ומהירות, אבל היא עלולה להפוך לחברה נוקשה וחד-ממדית, שתתקשה להתמודד עם בעיות חברתיות ומוסריות מורכבות.

צריך למצוא את עמק השווה

בסופו של דבר, הוויכוח על ההחלטה של סין מראה כמה קשה לחזות את העתיד של שוק העבודה. הסכנה הגדולה ביותר במודל הסיני היא הניסיון לתכנן יותר מדי. הקצב שבו העולם משתנה היום הוא מהיר בהרבה מאשר ארבע השנים שלוקח לעשות תואר באוניברסיטה. אם המדינה תכריח היום מאות אלפי סטודנטים ללמוד מקצוע טכנולוגי מסוים, יכול מאוד להיות שעד שהם יסיימו את הלימודים, הבינה המלאכותית כבר תעשה את העבודה הזו בעצמה, ואותם סטודנטים שוב יישארו בלי פרנסה.

לכן, מומחים רבים מאמינים שהדרך הנכונה אינה לבחור בין הנדסה למדעי הרוח, אלא לשלב ביניהם בצורה חכמה. במקום לסגור פקולטות - אפשר לחבר אותן. סטודנט שלומד מדעי המחשב יחד עם פילוסופיה ואתיקה, או סטודנט לניתוח נתונים שלומד גם פסיכולוגיה וכלכלה, יקבל ארגז כלים מושלם למאה ה-21. שילוב כזה מבטיח שיהיו לנו את היכולות הטכניות הגבוהות ביותר, יחד עם היצירתיות, הגמישות וההבנה האנושית - שהן בעצם המנוע האמיתי שמזיז את העולם קדימה – ואת המחלקות האלה, אולי יהיה נכון לסבסד ברמה הלאומית.