פרולוג: הפנטזיה ושברה
דמיינו את צרפת. מה עולה לכם בראש? סמטאות ציוריות בפריז, ריח קרואסונים טריים באוויר, יין משובח, אופנה, תרבות, "לה וי אן רוז". זוהי התמונה שצרפת מוכרת לעולם, והיא עושה זאת בהצלחה. אך מתחת למעטה הרומנטיקה, מסתתרת מציאות סוערת וכואבת הרבה יותר. מציאות של רחובות בוערים, הפגנות אלימות של צעירים זועמים, וחשבון בנק לאומי שנמצא במשיכת יתר של יותר מ-3 טריליון אירו. המגדלור התרבותי של אירופה מהבהב באור אזהרה, ורבים תוהים אם הוא עומד לכבות.
מתחת למעטה הרומנטיקה מסתתרת מציאות סוערת. מגדל אייפל, פריז | צילום: שאטרסטוק
החשבון, בבקשה: חוב ענק ומנוע שמקרטע
כדי להבין את המשבר הצרפתי, צריך להבין את המודל הכלכלי שלה. במשך עשרות שנים, צרפת טיפחה מדינת רווחה מהנדיבות בעולם. מערכת בריאות ציבורית, חינוך מסובסד, קצבאות נדיבות, ותנאי פרישה מפנקים. על הנייר, זהו גן עדן סוציאליסטי. הבעיה, כמו תמיד, היא מי משלם את החשבון. המגזר הציבורי בצרפת הוא מהגדולים בעולם המערבי, וההוצאה הציבורית שלה עומדת על קרוב ל-60% מהתמ"ג. עוד יותר בלתי נתפס, שצרפת היא גם שיאנית שירותי הרווחה: 31.5% מסך התמ"ג הולך אך ורק לתחום זה.
במשך שנים, צרפת חיה על אשראי, כמו משפחה שמגהצת את הכרטיס על חופשות פאר בזמן שהמינוס בבנק תופח לממדים מפלצתיים. החוב הלאומי שלה חצה את רף ה-110% מהתוצר, והיא לכודה במלכודת: כדי לממן את ההוצאות, היא צריכה מיסים גבוהים. אך המיסים הגבוהים הללו חונקים את המגזר הפרטי, מקשים על יזמים, ומבריחים השקעות. התוצאה היא צמיחה כלכלית אנמית שלא מצליחה לסחוב על גבה את ההוצאות האדירות. זהו מתכון בטוח לקריסה.
הכי מעניין
הנשיא מקרון מוביל את מדינתו למשבר כלכלי עצום. | צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של: The Invisible Hand
דור האבודים של הרפובליקה
המחיר הכבד ביותר של המודל הזה נגבה מהצעירים. שיעור האבטלה בקרב צעירים צרפתים הוא מהגבוהים באירופה, ועומד על כ-18%. שוק העבודה הצרפתי כל כך נוקשה ומפוקח, עד שכמעט בלתי אפשרי לפטר עובד ותיק. התוצאה? חברות חוששות לגייס עובדים צעירים וחסרי ניסיון למשרות קבועות. צעירים רבים מוצאים את עצמם כלואים במעגל של חוזים זמניים, עבודות חלקיות וחוסר ביטחון תעסוקתי, בזמן שהוריהם נהנים מקביעות ופנסיה מובטחת.
כאשר הנשיא מקרון ניסה להעביר רפורמה צנועה, כמעט סמלית, להעלאת גיל הפרישה מ-62 ל-64 (עדיין מהנמוכים בעולם המפותח), הרחובות בערו. עבור הצעירים, זה היה לעג לרש. המדינה דרשה מהם לעבוד יותר שנים כדי לממן את הפנסיה של דור שכבר נהנה מתנאים שהם יכולים רק לחלום עליהם. הם הרגישו שהמערכת כולה בנויה לטובת המבוגרים, בעלי הקביעות, ושהם אלו שנותרו לשלם את החשבון על מסיבה שהם כלל לא הוזמנו אליה. ההפגנות האלימות היו זעקה של דור שמרגיש שגנבו לו את העתיד.
צעירה במחאת האפודים הצהובים בפריז, 2018 | צילום: EPA
הגירה, זהות ופצצה מתקתקת
לתוך הקלחת הרותחת הזו נכנס גורם נוסף ומורכב: ההגירה. צרפת קלטה מיליוני מהגרים, בעיקר מצפון אפריקה והמזרח התיכון. הכוונה הייתה טובה - לספק כוח עבודה ולשמור על ערכים אוניברסאליים. אך האינטגרציה נכשלה במקרים רבים. שכונות שלמות הפכו למובלעות מבודדות, עם אחוזי אבטלה גבוהים, עוני ותחושת ניכור עמוקה.
הכישלון הזה נושא עמו מחיר כלכלי ישיר - עומס כבד על שירותי הרווחה והביטחון. אך המחיר העקיף גבוה עוד יותר. האלימות הגואה, הפשיעה, ופיגועי הטרור שזעזעו את המדינה בשנים האחרונות, פוגעים בתחושת הביטחון, מרסקים את ענף התיירות החיוני, ומעמיקים את השסעים בחברה הצרפתית. הדיון על ההגירה הפך לנפיץ, והוא מזין את מפלגות הימין הקיצוני שמבטיחות להשיב את הסדר על כנו.
מהגרים בצרפת. | צילום: AFP
השכנה ממול והמראה האירופית
צרפת אינה לבד. מעבר לתעלה, בריטניה מתמודדת עם משבר כלכלי משלה, פועל יוצא של הברקזיט, אינפלציה דוהרת ושנים של צמיחה נמוכה. הבעיות של שתי המעצמות האירופאיות הללו הן סימפטום למחלה רחבה יותר של המערב: מודלים כלכליים ישנים שלא מתאימים למציאות הגלובלית, ומערכות פוליטיות משותקות שלא מסוגלות לבצע את הרפורמות הכואבות הנדרשות. כאשר צרפת, הכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, מתנדנדת, היא מאיימת לגרור איתה את כל הפרויקט האירופי.
שתי דרכים, בחירה אחת: לקח הארגנטינאי
כאן נכנסת לתמונה דוגמה קיצונית מהצד השני של העולם: ארגנטינה תחת חאבייר מיליי. מיליי, שנכנס לתפקיד על רקע קריסה כלכלית מוחלטת, בחר ב"טיפול בהלם". הוא לא ניסה לקצץ מעט פה ושם. הוא סגר משרדי ממשלה שלמים, קיצץ אלפי משרות במגזר הציבורי, ועצר את הדפסת הכסף. הטיפול כואב, אכזרי כמעט, והביא למחאות חריפות. אך לראשונה מזה שנים, ארגנטינה רשמה עודף תקציבי.
הגישה של מיליי היא האנטיתזה המוחלטת לגישה הצרפתית. בעוד צרפת מנסה "לכופף את הבננה" עם רפורמות קוסמטיות שרק מעוררות זעם, מיליי מנסה לשבור את התבנית כולה. הוא מבין שתפיסות סוציאליסטיות של מדינה גדולה וכל יכולה הן המקור למחלה, לא התרופה.
צרפת ניצבת בצומת דרכים היסטורי. היא יכולה להמשיך לצעוד בנתיב המוכר, לממן פנטזיות סוציאליסטיות באמצעות חוב גדל והולך, עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם המציאות. או שהיא יכולה להביט במראה, להודות שהמודל הישן קרס, ולבחור בדרך הקשה של רפורמה מבנית עמוקה. הבחירה הזו תקבע לא רק את עתידה של צרפת, אלא אולי גם את עתידה של אירופה כולה.
עוד כתבות בנושא
