עוז בן־נון ועוז סימינובסקי הם שניים מהכוכבים החדשים של השיח הציבורי שהצמיחה מלחמת חרבות ברזל. יש להם לא מעט מכנים משותפים, באופן שהביא אנשים לא פעם לבלבל ביניהם: לא רק ששניהם בני הציונות הדתית ושמם הפרטי זהה – ואף תואם למסר שביקשה הציונות הדתית לייצג במהלך המלחמה; לא רק ששניהם שירתו במהלך המלחמה מאות ימי מילואים – שניהם גם בלטו במאבק המילואימניקים על השוויון בנטל ונגד ההשתמטות החרדית ממנו.
אז לא, לא מדובר באותו אדם. בן־נון לחם בשירותו הסדיר ובמהלך המלחמה ביחידה מובחרת, ואילו סימינובסקי שירת בהנדסה קרבית. יתר על כן: בן־נון בא מרקע סרוג קלאסי, מיינסטרימי: הוא נכדו של הרב יואל בן־נון וגדל באלון־שבות, אחד היישובים הבורגניים ביותר שהצמיחה הציונות הדתית. סימינובסקי בא ממשפחה חרד"לית מהיישוב קדומים, ועבר דרך ארוכה ומורכבת בהרבה עד שהתייצב במחוזות המיינסטרים הסרוג. בכתיבתו הוא מבטא ביקורת לא רק על ההנהגה הפוליטית של הציונות הדתית בכלל, אלא גם ביקורת ספציפית על תפיסת העולם התורנית־חרד"לית שלתוכה גדל.
חלוקה חדשה של החברה הישראלית. לוחמי צה"ל ברמת הגולן, 2024 | צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90
שניהם נציגים בולטים של דור הרשתות החברתיות. כלומר, דרכם ללב השיח הציבורי נסללה בעקבות נוכחותם הבולטת ברשתות; בעיקר בפייסבוק, הרשת המיושנת לכאורה והמילולית יותר, יותר מאשר בטוויטר או בטיקטוק. העניין וההדים שעוררה הכתיבה שלהם ברשת הביאה אותם גם אל העיתונות המודפסת ולפעילות ציבורית בכלל: בן־נון מפרסם טור שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות" והקים תנועת מרכז חדשה בשם "ריבוא", המבקשת "להניח את התשתית הרעיונית והפוליטית לציונות 2.0", ו"להחליף את החלוקה הישנה של החברה הישראלית בחלוקה חדשה ומתבקשת", כפי שנאמר באתר התנועה. סימינובסקי הוא ממייסדי עלון השבת לצעירים "הדור" והוא מפרסם טור שבועי באותו עלון, לצד כתיבה פובליציסטית בעיתון "ישראל היום" והגשת ההסכת "עכשיו דורנו".
הכי מעניין
לאחרונה מינפו השניים את הזיהוי הממילא־משותף שלהם לפרסום ספר משותף; ליתר דיוק, מניפסט. הספר מציג ניתוחים שונים – חלקם מקוריים, חלקם מוכרים – לבעיות המעיבות על עצם קיומה של מדינת היהודים, אבל לא מדובר בניתוח אקדמי מרוחק, כזה שמקפיד על דיוק בניואנסים ובניסוחים. זהו ניתוח בצבעים עבים וברורים, שמאחוריו וגם לפניו יש אג'נדה ברורה: אחרי ההיחלצות הצבאית של הישראלים באוקטובר 2023, המדינה זקוקה עכשיו לא פחות – יש שיאמרו אף יותר – גם לישועה אזרחית ולהנהגה מסוג חדש. והיחידים שיוכלו לספק לה זאת הם אותם משרתים שהתגייסו למערכה.
השאלה של ארתור פינקלשטיין
האופי המניפסטי מכתיב את דמותו הפיזית של הספר: הוא קצר, בסך הכול 160 עמודי טקסט בפורמט קטן, והוא יכול להידחס אפילו לכיס של מדי ב' צבאיים. גם משפטיו קצרים וחדים, משדרים אמיתות שאין לערער עליהן. הניתוחים שמציעים שני המחברים אינם מהסוג שנועד לפתוח אופציות נוספות למחשבה ולדיון. כך, למשל, הספר אינו מעלה כלל לדיון את מידת האמת והרלוונטיות של הציונות כפתרון האולטימטיבי לעם היהודי בעת הזו. מבחינתו, זוהי נקודת מוצא אקסיומטית; כל השאלה היא איך הפרויקט הציוני יוכל להמשיך להצליח.
הספר מונה שלושה חסמים מרכזיים להמשך הברית הציונית: האחד – הניסיון לפרק את הברית הציונית, שהיא התכה של היהדות והישראליות, לשני מרכיביה המקוריים. לפי המחברים, הניסיון הזה התחיל, או לפחות בוטא לראשונה בפומבי, בשאלתו הקלאסית של ארתור פינקלשטיין כיועץ הבחירות של נתניהו בבחירות 1996: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? מכאן המשיכו תהליכי פירוק והנגדה ארוכי טווח בין שני מושגי היסוד האלה, שהפכו עם הזמן ללעומתיים ומעומתים זה עם זה.
החסם השני הוא הפיכת "השאלות המשניות", השאלות של איכות החיים ותוכן החיים, ושאלות הזהות הקשורות איתן – לשאלות חשובות יותר מעצם הקיום המשותף. אם ננסח זאת בלשונו של הרב סולובייצ'יק, שהמחברים דווקא אינם משתמשים בה: הפיכת הוויכוח לגבי דמותה של ברית הייעוד, לחשוּב יותר מברית הגורל.
החסם השלישי קשור בשני החסמים האחרים. הזהויות הנבדלות של שלושת המגזרים הבולטים של החברה היהודית בישראל, יצרו עבור כל אחד מהם "אפשרויות בריחה" מהגורל המשותף, במקרה שהשקפתו לגבי הייעוד לא תתקבל. עבור חילונים הבריחה היא פיזית, רילוקיישן לחיים במקום אחר; עבור החרדים הבריחה היא רוחנית־פנימית: הסתגרות בתוך עולם התורה; ועבור חלקים משמעותיים בציונות הדתית, הבריחה היא הכחשת עצם אפשרות החורבן וממילא אמונה שמה שנעשה, עתידנו מובטח.
מגזרים, אילוסטרציה | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
התשובה של הספר לכל שלושת החסמים היא אחת: בנייה מחודשת של החברה הישראלית על בסיס אליטה משרתת, שעצם הקיום המשותף חשוב לה יותר מתכניו. בשל כך, הם נמנעים בצדק מעיסוק בשאלות המשניות, שאלות תוכן הקיום, שהן כמובן חשובות מאוד כשלעצמן - זאת כדי לא להיגרר לוויכוח האינסופי לגביהן וכדי לא להציבן כשוות ערך לשאלה הקיומית. "הברית הציונית", שהיא "ברית המשרתים", שהיא "ברית הגורל", היא התשובה לשאלה הקיומית, שהיא כיום השאלה המרכזית. הברית הציונית אמורה לשים בראש מעייניה את מושג האחריות, שהוא, לפי המחברים, העומד ביסוד היהדות והישראליות גם יחד.
הקיטוב שבתוכנו
צמד הכותבים נמנעים מהתמודדות עם השאלה כיצד בדיוק תתהפך המגמה העכשווית; זאת במיוחד לאור העובדה ששתי אליטות משמעותיות מבחינת עיצוב דעת הקהל – הפוליטיקה והתקשורת – הן בעלות אינטרס מובהק ליצירת שיח קוטבי, בשל רדיפתן אחרי מולך הרייטינג. זאת ועוד: אם שיח קוטבי מביא רייטינג, פירוש הדבר שהנגע הוא לא רק פוליטי ותקשורתי אלא גם חברתי. הרי אנחנו, הקהל, הם שמספקים את הרייטינג לשיח הקוטבי, ואם לא היינו עושים זאת, גם לפוליטיקה ולתקשורת לא היה אינטרס לקיימו. ממילא השאלה היא לא רק איך מנצחים את יצר הקיטוב של הפוליטיקה והתקשורת, אלא בעיקר איך מנצחים את יצר הקיטוב של עצמנו.
אנחנו המשרתים | צילום: עוז בן נון ועוז סימינובסקי, סלע מאיר, 176 עמ'
על פי סימינובסקי ובן־נון, המפתח הוא השיתוף בין שניים ממושגי היסוד של הספר: "אליטה משרתת" ו"אחריות". אותה ברית משרתים שהצילה את ישראל במישור הצבאי בשבעה באוקטובר, נדרשת לקום גם במישור האזרחי ולקחת על עצמה את האחריות. אבל השניים אינם עוסקים בדרכי המימוש של האחריות. הנה אפוא הצעתי לפרק המשלים של הספר: בנייתה מחדש של החברה הישראלית. זו לא תיבנה מלמעלה, על ידי "פוליטיקאים חדשים" למיניהם, אלא מיצירתו של "בייס" מסוג חדש; בייס שאיננו מייצג קצוות, אלא דווקא את הרוב הדומם. בייס שאיננו תובע מההנהגה צעדים פופוליסטיים קצרי טווח אלא דווקא התמודדות ארוכת טווח עם ערכיה המקוריים של הציונות, ותובע חזרה למושג שהוא היפוכו של הפופוליזם: אחריות.
חזרה לערכיה המקוריים של הציונות היא הרבה מעבר ל"שוויון בנטל". היא קודם כול יצירת חוקה, שתעצב מחדש את הבסיס הממלכתי המשותף שנשחק כל־כך בעשורים האחרונים. היא בנייה מחדש של מערכת החינוך, שתחזור להתמקד בחינוך ערכי ובבניין האישיות ולא רק בבתי חרושת של ציוּנים, שממילא אינם רלוונטיים בעידן שבו המיומנויות הנדרשות מתחלפות לעיתים קרובות. היא בניית מערכת חינוך ושיח ציבורי שמחדש בו־זמנית גם את ההישענות על יהדות וציונות וגם את ההישענות על ערכים הומניסטיים – בלי לחשוש מזעקות ה"הדתה" של החילונים הרדיקליים או מפחדי "ערכי הגויים" של החרדים והחרד"לים. היא דורשת אליטה משרתת שלא תחשוש לרסן את כוחם המניפולטיבי של הפוליטיקאים והתקשורת גם יחד – לא כנגד הדמוקרטיה הפתוחה והחופשית, אלא כנגד ניצולה לרעה. בקיצור: היא זקוקה לאליטה משרתת שתחשוב עמוק ורחוק, ולא תהסס להתעמת עם הפופוליסטים ומקצרי הדרכים.
לא קלה דרכנו
ברוך ה', זכינו לברית משרתים מופלאה בתחום הצבאי. אבל בניית ברית המשרתים האזרחית קשה הרבה יותר; גם משום שהיא אינה יכולה להסתפק בתקופת מאבק קצרה ומרוכזת אלא דורשת גיוס לחיים שלמים, ממש כמו ראשוני התנועה הציונית, וגם משום שברית כזו לא תידרש להילחם באויב חיצוני, השנוא ממילא, אלא תידרש להיאבק בכוחות הנרקיסיסטיים, הפופוליסטיים והשטחיים שבתוכנו. אסור לה כמובן לעשות זאת באלימות המאפיינת מאבק באויב חיצוני, אבל מצד שני אסור לה גם להירתע מעצם המאבק ביריב הפנימי. היא צריכה להתמקד בקידומו של חזון חיובי, אך בדרך אליו אין לה מנוס מלהיאבק בגורמים השליליים המאיימים עליו.
חיילים בטקס השבעה לחטיבת גבעתי | צילום: פלאש 90
זו לא תהיה דרך קלה. ההיסטוריה הישראלית מלאה בדוגמאות לאנשים שהיו אמיצים מאוד בשדה הקרב, אבל נכשלו לחלוטין במבחני האומץ והיושרה האזרחיים, כאשר נכנעו כמעט ללא קרב לנורמות הפסולות של "העושים לביתם" בשדה הפוליטי והכלכלי. זה קשור גם לאופן הפסול שבו החברה הישראלית מגדירה גבריות ומנהיגות. בתחום הצבאי גבריות ומנהיגות אכן מזוהות כראוי עם תכונות של אומץ ויושרה. אבל כשמגיעים לשדה האזרחי, היוצרות מתהפכים: "העושים לביתם" והמצליחים להונות שוב ושוב את עמיתיהם ובוחריהם הם המוגדרים כווינרים, ואילו הדבקים בערכים נחשבים לפראיירים.
ישנו גם עניין נוסף, שלא מספיק נותנים עליו את הדעת: בדרך כלל יש קשר הדוק בין מזג ותוכן האמונה. אנשי הקצוות האידיאולוגיים נוטים יותר להיות גם בעלי מזג קיצוני, בעוד אנשי המרכז נוטים יותר למזג מתון. הדבר נותן לאנשי הקצוות יתרון מובנה במימוש דרכם, ובהצבתה בשיח הציבורי במקום הרבה יותר קדמי מהראוי לה, הן מבחינת הריאליות והן מבחינת אחוז התומכים בה. מה שנדרש מאנשי המרכז, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, הוא לאמץ תכונה שהיא אוקסימורונית במהותה: קנאות של מתונים. לא קנאות במובן של התעקשות דווקנית על המחשבה הספציפית שהובילה אותך בראשית הדרך; זו כמובן קנאות פסולה. אלא קנאות במובן של התעקשות והתמדה במאבק, גם כשהרבה יותר נוח לעשות לביתנו.
צמד העוֹזים עשו דרך חשובה בהגדרת היעד. עכשיו צריך לקחת את האחריות בפועל ולהתמודד באומץ עם כל המכשולים, אלה שהוזכרו כאן ומן הסתם גם רבים אחרים, שעומדים ועוד יעמדו בדרך לשיקומה של החברה הישראלית.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
