הם רצו טבעת אש – אנחנו יצרנו טבעת ביטחון", הכריז לאחרונה ראש הממשלה, לאחר שצה"ל התייצב על הקו הצהוב בלבנון ויצר רצועת ביטחון בעומק של כ־10 ק"מ מהגבול. בכך יישם צה"ל את הנחיית הדרג המדיני להסיר שני איומים מעל יישובי הצפון: איום הפלישה הקרקעית ואיום ירי הנ"ט הישיר.
עוד כתבות בנושא
ימים ספורים לאחר מכן התברר כי תמונת המצב מורכבת בהרבה. חיזבאללה, שהוצג על ידי ראש הממשלה כ"צל של עצמו", התגלה כארגון לומד ומסתגל שאינו נלחם את המלחמה הקודמת, והחל להפעיל רחפני נפץ המונחים באמצעות סיב אופטי. זהו כלי פשוט, זול, מדויק וחסין ללוחמה אלקטרונית. המפעיל שוהה מעבר לקו הצהוב ומנווט את הרחפן למרחק של עד 10 ק"מ, ועד לפגיעה בכוחות צה"ל בשטח או בריכוזי אוכלוסייה בישראל.
כמו הטיל שכופף את זנב המטוס במלחמת יום הכיפורים, כך כופף הסיב האופטי של רחפני הנפץ את תפיסת הביטחון בגבול הצפון. הקונספציה של הרחקת קו העימות לשם צבירת ביטחון אינה רלוונטית מול איום שאינו תלוי קרקע. במילים פשוטות – הממשלה התמקדה באיומי העבר והתעלמה מאיומי ההווה. חיזבאללה אינו נלחם ברצועת הביטחון – הוא מתעלם ממנה ועף מעליה.
הכי מעניין
לקריסת הקונספציה של הדרג המדיני יש מחיר כבד. סמל עידן פוקס ז"ל מגדוד 77, ואחריו עאמר חוג'יראת ז"ל, עובד קבלן של משרד הביטחון, הם הקורבנות הראשונים של האיום החדש. לא מדובר בתקלה נקודתית, אלא בסימפטום לכשל עמוק יותר.
כיצד זה קרה לנו שוב?
התשובה אינה טקטית – אלא מערכתית. הכשל מצוי בתהליך קבלת ההחלטות ולא בשדה הקרב. הקבינט אמור להגדיר תכלית ומטרות, ולכן את הכשל של רחפני הנפץ יש לבחון בעבודת המטה ובאיכות הדיון בקומת ההנהגה הלאומית.
הטענה כי שרים בקבינט לא ידעו על איום רחפני הנפץ אינה רצינית. היא מזכירה את הטענה של חלק מהשרים משנת 2014 כי הם לא עודכנו על איום המנהרות בעזה – טענה שהופרכה בדיעבד בדו"ח מבקר המדינה על צוק איתן.
רחפני הנפץ מסוג FPV הם כלי מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, ואחראים לפי מכון FDD ל60%–80% מהפגיעות במערכה. גורמים אוקראינים הציעו לדרג המדיני לחלוק ידע וניסיון מעשי בהתמודדות עם אתגר הרחפנים. מכוני מחקר בישראל התריעו. המידע לא חסר – חסר הדיון וההחלטה. חיזבאללה למד, הסתגל והגיע מוכן. הדרג המדיני בישראל – נרדם.
עוד כתבות בנושא
כאשר בקומה האסטרטגית אין למידה, אין אתגור הנחות יסוד ואין חיבור בין מודיעין, מחקר וקבלת החלטות – התוצאה ידועה: מערכת שלא בודקת את עצמה מופתעת ומשלמת את המחיר. במקרה הזה – מחיר דמים.
ומה שבאמת עצוב הוא שהכשל הזה אינו חדש – אלא מופע חוזר. קו ישיר וכואב מחבר בין תהליכי קבלת ההחלטות של 7 באוקטובר לבין אלה של היום. ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה. מנגנוני הבקרה לא נבדקו. ההשלכות כבר כאן. מי שלא חוקר את כשלי הדרום – משלם עליהם שוב בצפון, במחיר דמים כבד.
ברמה הטקטית-מבצעית יימצא פתרון לאיום הרחפנים. צה"ל, מפא"ת והתעשיות הביטחוניות כבר עובדים עליו, ובסופו של דבר גם הפעם הפתרון המוצלח יהיה כחול־לבן. אך עליונות טכנולוגית אינה תחליף לתהליך קבלת החלטות יסודי ברמה הלאומית. במקום להמשיך ולהכריז על חיזבאללה כ"צל של עצמו", נכון להקדיש זמן בקבינט ללמידה אמיתית של האיום, ולהבנת ההתאמות וההצטיידות של הארגון. במקביל, יש להחזיר את הפיקוח הפרלמנטרי למקומו: ועדת חוץ וביטחון וועדות המשנה שלה צריכות לבחון לא רק את פעילות צה"ל וזרועות הביטחון, אלא גם כיצד מתקבלות ההחלטות שמובילות את המערכה.
זה בדיוק מה שלא נעשה.
עוד כתבות בנושא
