תר"ש (תוכנית רב-שנתית) "חושן", שמתגבשת בימים אלה בצה"ל, נולדה מתוך שבר עמוק. לא שבר נקודתי, אלא כזה שנוגע בנושאים שבליבת תפיסת הביטחון הישראלית: התרעה, גבולות, עליונות טכנולוגית, ובעיקר על הקשר שבין הצבא לחברה שממנה הוא צומח. זו איננה עוד תוכנית רב-שנתית טכנית, אלא ניסיון לעצב מחדש את בניין הכוח של צה"ל לאחר 7 באוקטובר והמלחמה הרב-זירתית שבאה בעקבותיו. לכן השאלה החשובה איננה רק מה יש בה, אלא מה נבחר להיות במרכזה ומה נותר בשוליים.
כשמרכיבים את הפרטים האלה, מגלים שתר"ש "חושן" מספרת סיפור כפול: מצד אחד, שינויי עומק אמיתיים; מצד שני, אזורים שבהם צה"ל עדיין מהסס להכריע.
עוד כתבות בנושא
כמו בתר"שים הקודמים, גם הפעם השם שנבחר אינו קישוט. בצה"ל מקפידים כבר שנים לבחור שמות שמרמזים על כיוון מחשבתי עמוק. תר"ש "גדעון" של גדי איזנקוט סימנה צבא רזה יותר ומדויק יותר, כזה שמבקש להכריע עם פחות לוחמים ויותר טכנולוגיה – בדומה לשופט המקראי שמנצח דווקא בצמצום הכוח ובחירה באיכות על פני הכמות, וכך שוחררו מאה אלף משרתי מילואים ואלפי אנשי קבע. אחריה באה תר"ש "תנופה" של אביב כוכבי, שביקשה לייצר האצה: לחבר מודיעין, אש ויבשה, ולהתמודד עם שחיקת יתרון הכוח באמצעות מהירות ודיוק.
הכי מעניין
הרמטכ''לים לשעבר אביב כוכבי וגדי איזנקוט | צילום: EPA
"חושן" של אייל זמיר מסמנת תפיסה אחרת. אבהיר שלא מדובר כאן בדבר תורה אלא בהסבר מפורש שנתנו בצה"ל לשם: החושן שנישא על לב הכהן הגדול כלל את שמות כל שבטי ישראל. לא יחידה נבחרת, לא כוח איכותי בלבד, אלא כל החברה על שלל גווניה. לא עוד חיפוש אחר פתרון טכנולוגי שיחליף אנשים, אלא חזרה להבנה שהכוח הצבאי נשען קודם כול על החברה כולה שצריכה להתגייס.
גם ההישענות על שם מהמקורות מדגישה בצורה ברורה: צה"ל חוזר לבסיס. אחרי שנים שבהן חיפש הצבא פתרונות מערכתיים וטכנולוגיים, מזכיר הרמטכ"ל כי הביטחון הלאומי נשען קודם כול על אנשים; על חיילים, מפקדים, מילואימניקים, על החברה שמוכנה לשאת בנטל לאורך זמן, ועל ההנחה שהביטחון הלאומי אינו פונקציה של יחידות עילית בלבד, אלא של השתתפות, שייכות וערבות הדדית. זו גם הסיבה שהדבר שמוצב לראשונה במרכז התר"ש, לפני טכנולוגיה, פלטפורמות ואמל"ח, הוא כוח האדם.
ההפתעה תגיע
גם שאר מרכיבי התר"ש נובעים מאותה ראייה. הדגש על מוכנות למלחמה בהפתעה משקף ויתור על קונספט ההתרעה וההרתעה. כלקח מהשבעה באוקטובר, בצה"ל הבינו שגם אם המודיעין היה מתריע על "חומת יריחו", לא בטוח שהמערכת הייתה משכילה לבצע את המהלכים הברורים כדי למנוע זאת, כי אף אחד כלל לא חשב שמלחמה היא אפשרות סבירה. לכן הצבא בונה את עצמו מתוך הנחה שההפתעה תגיע - והשאלה היא רק עד כמה הכוחות יהיו ערוכים להגיב לה.
ההשקעה המחודשת בהגנת גבולות בלבנון, סוריה, ירדן, עזה ומצרים, איננה תיקון טכני אלא לקח אסטרטגי. גבול איננו עוד קו התרעה, אלא מרחב לחימה שדורש נוכחות, עומק וחיכוך מתמיד עם האויב, וכמובן שהצבא צריך להיות שם ולחצוץ בין האויב לאזרחים. יחד עם חיזוק התמרון היבשתי, יש כאן ביטוי לחזרה ליסודות המבצעיים, והבנה שאי אפשר לעקוף את הבעיה ולתת פתרונות מלאכותיים. יש כאן ניסיון כן ללמוד, לתקן, ולהניח תשתית לעשור ביטחוני מורכב.
עוד כתבות בנושא
נותר להבין עוד כמה דברים שצה"ל לא כלל בפרסומים הראשוניים של התר"ש: "חושן" מדברת בהרחבה על כוח אדם, אך אינה מגדירה מהו גודל הצבא הרצוי לעמידה במשימות האלה. היא מכירה בשחיקה, אך אינה מכריעה האם הפתרון הוא יותר חיילים, פחות משימות, או שינוי עמוק במודל השירות. גם סוגיית המילואימניקים, לב הלחימה הנוכחית, נותרת פתוחה: מהו גבול היכולת של אזרח-לוחם? כמה שנים ניתן להחזיק מודל של גיוס חירום מתמשך בלי לפגוע בחברה האזרחית? ובמישור התקציבי, צה"ל יקבל כ-350 מיליארד שקלים לעשור הקרוב, אך בלי דיון פומבי מלא במחיריו: אילו תחומים אזרחיים יידחקו הצידה, ומה משמעות הדבר לחברה הישראלית עד 2035?
אחרי שתי תר"שים שהביאו בשורות גדולות, הפעם צה"ל בחר שלא לבצע מהפכה רעשנית, אלא תיקון פנימי, מדוד וזהיר שהגיע ישירות מלקחי המלחמה.
החזית המושתקת
כאן היה אמור להסתיים הטור על התר"ש. אבל אז חוליית בדואים בעלי תעודת זהות כחולה, התחזו לחיילי צה"ל, לבשו מדים, נשאו נשקים וציוד לחימה, ושדדו חנות תכשיטים בלב חברון. מי שיתעקש לזהות את זה כאירוע פלילי בלבד, טומן את הראש בחול. מדובר בנורת אזהרה אסטרטגית שחייבת להעיר את כולם. לא בגלל עצם השוד, אלא בגלל מה שהוא חושף: מערכת הביטחון הישראלית וצה"ל בתוכה, עדיין מתקשים להפנים מול כמה חזיתות הם ניצבים באמת.
תר"ש "חושן" עוסקת בסוגיות גדולות כמו הגנת הגבולות, באיראן, בזרוע היבשה, בטכנולוגיה, אבל כמעט ואינה נוגעת בחזית הפנימית. השוד בחברון מצטרף לרצף מדאיג של אירועים בחברה הבדואית: הברחות נשק בהיקפים גדלים והולכים באמצעות רחפנים מגבולות מצרים וירדן, גניבות אמל"ח שיטתיות מבסיסי צה"ל, והתחקיר שפורסם לאחרונה במקור ראשון על גניבות נשק וביזה בעוטף מצד חיילים בגדס"ר הבדואי.
עוד כתבות בנושא
הפשיעה הבדואית, כפי שהיא מתפתחת בשנים האחרונות, איננה עוד בעיית משילות אזרחית בלבד שאפשר להותיר לידי המשטרה. היא פצצה מתקתקת במובן הביטחוני המלא: ריכוזי נשק בלתי חוקי בהיקפים חריגים, זליגה מתמשכת של אמצעי לחימה צבאיים, חיבור הולך ומתהדק בין עבריינות לפעילות לאומנית כולל הברחות בעזרת רחפנים משטח ישראל לרצועת עזה ופוטנציאל מיידי לטרור, להעתקה של שיטות אויב ולערעור חופש הפעולה של צה"ל עצמו, כפי שראינו אתמול בחברון.
השוד סמוך לחברון, בדואים מתחזים ללוחמי צה"ל | צילום: צילום מסך מתוך טוויטר
וכאן נדרשת אחריות גם מצה"ל. לא אחריות פלילית אלא אחריות ביטחונית. בלי תפיסה צבאית סדורה לאיום הפנימי - הגנת בסיסים, בקרה הדוקה על אמל"ח, מודיעין ייעודי, שילוב עמוק יותר בין צה"ל לגופי הביטחון האחרים (כפי שהתחלנו לראות לאחרונה בסוגיית ההברחות ממצרים וירדן), וגם הבנה שתרחיש כמו בחברון יכול להוות מתווה טרור לכל דבר - אז במקביל לתר"ש חושן, החוסן ייסדק בצורה משמעותית.
בסופו של דבר, התר"ש מבקשת לבנות צבא שמתבסס על כלל החברה, ואם כך, עליו גם לפקוח עין פנימה ולזהות תופעות שעלולות לזלוג אליו בחזרה. אם צה"ל מבקש להפיק את לקחי 7 באוקטובר עד הסוף, ולא לחכות רק להתרעה, הוא יידרש להכיר בכך שהאיום הבא עלול להגיע לא רק מעבר לגדר, אלא גם מבפנים.
עוד כתבות בנושא
