"אנחנו נערכים לחדירת אויב, רגלית או ברכב": צה"ל חוזר למוצבים בגבול ירדן

הישיבה שכונסה בפיקוד המרכז באמצע 2025 דנה בתוכנית חדשה: חזרה למוצבי קו המים בגבול ירדן. לכולם היה ברור שבעקבות 7 באוקטובר צריך לשנות תפיסה ולהיות דרוכים בכל הגבולות, גם מול מדינה שיש לישראל הסכמי שלום איתה. בעיני הפיקוד, מוצבי קו המים היו המפתח לשינוי התפיסה בגבול המזרחי, השקט יחסית. המוצבים, שהוקמו עוד בתקופת הבריטים, אוישו בידי צה"ל בתום מלחמת ששת הימים, ונועדו אז לסייע בקרבות נגד חוליות המחבלים שניסו לפלוש מירדן לארץ. כמעט כולם ננטשו לפני כשלושה עשורים בעקבות הסכם השלום, ושנים רבות חלפו מאז דרכה בהם רגלו של חייל צה"ל.

זה לא אומר שלא היו בהם חיים: במוצבי קו המים עברו רגליים, טלפיים וכנפיים של יצורים אחרים, מדורבנים ותנים ועד עטלפים. כשהדיונים על השמשת המוצבים התקדמו לפן המעשי ועברו להתנהל בחטיבת הבקעה והעמקים, התיישב גם איש בחולצת חאקי עם סמל רשות הטבע והגנים סביב השולחן הארוך, בין כל הקצינים והנגדים. משימתו של "איש העטלפים" הייתה לדאוג לכך ששיקום המוצבים לא יפגע במערכות האקולוגיות שנוצרו שם, ולסייע בהעברת מושבות של חיות בר ובהצלתן. "בכל פעם שיש לנו דילמה אנחנו מביאים אותו", אומר מפקד החטיבה אל"מ גלעד שריקי. ובכל זאת, בבואנו לבקר במוצבים אנו נתקלים בכמה עטלפים שמתקשים לקבל את רוע גזירת הגירוש. כשאנחנו יורדים לתוך אחד הבונקרים, הרעש והפנסים מעוררים אותם והם מתעופפים לקבל את פנינו. נגיחה מעטלף היא לא חוויה מומלצת, אני יכול להעיד בגוף ראשון, אבל היא גם לא נוראית כל כך.

הגענו לכאן, למוצב ינשוף, בנסיעה של כמה דקות בדרך לא סלולה. בגזרת העמקים המוצבים נקראים בשמות בעלי חיים, בגבול לבנון הם נקראים בשמות פרחים, ובבקעת הירדן ־ על שם ציפורים, לפי סדר האל"ף־בי"ת, מצפון לדרום. המוצב מצפון לנו נקרא "טובלן", ולאחריו מוצב "חוחית". אגב, לא נמצאה ציפור באות ה"א בעברית, ולכן המוצב בין דל"ת לו"ו נקרא פשוט "הציפור".

למוצב ינשוף שני חלקים: הראשון פעיל בשגרה וכולל קרוואנים למגורי הלוחמים והלוחמות, והשני נועד לעיתות חירום וכולל תעלות קשר ובונקר ממוגן. בצידו המזרחי של המוצב נמצאות עמדות התצפית לעבר הגדה ־ תוואי הנהר מתפתל כמה מאות מטרים מאיתנו ־ ויש בהן מתקנים להצבת מקלעים כבדים ומשקפות.

מדרגות בטון יורדות עמוק לתוך הבונקר. האורות עדיין דולקים: רק לפני שעות ספורות יצאו מכאן כוחות הגזרה, והגנרטור עוד פועל. המח"ט שריקי מוביל אותנו בסיור במעמקי המוצב, מצביע על חללי המגורים, ומראה לנו חדר שיהפוך לחמ"ל בשעת מתקפה: בתום מלאכת השיפוץ הוא יצויד במפות של הגזרה, בתצלומי אוויר, במכשירי קשר ובמערכות שליטה ובקרה. "יהיו לוחמים למעלה בעמדות, ואם יהיה ירי תלול מסלול, הם יורידו את הפיקוד והשליטה למטה וימשיכו לתקשר. החמ"ליסט ישמע את המ"פ ואת הגדוד בקשר". כל זה הוא לקח ישיר מקרבות 7 באוקטובר: במקומות רבים חמ"ל הגזרה הפסיק לפעול, כי החיילים נטשו אותו כשהחל הירי הארטילרי של חמאס ב־6:29, או כשאספקת החשמל נקטעה. יש גם "חדר נתק": "הפלוגות מחזיקות כאן ערכות לשעת חירום, שמכילות מים, מזון ותחמושת", מסביר שריקי. "יש כאן גם מטבחון, שירותים ומקלחות. כל זה מאפשר למ"פ להתמודד עם ניתוק. אני לא ארצה שהוא יהיה מנותק, אבל חשוב לי שהוא ידע לחיות ככה. שנהיה ערוכים".

אל"מ גלעד שריקי, מח"ט הבקעה והעמקים: "יהיו לוחמים למעלה בעמדות, ואם יהיה ירי תלול מסלול הם יורידו את הפיקוד והשליטה למטה. יש כאן ערכות לשעת חירום, שמכילות מים, מזון ותחמושת. יש כאן גם מטבחון, שירותים ומקלחות. זה מאפשר למ"פ להתמודד עם ניתוק"

במהלך ניקיון המתחם פינו חייליו של שריקי ערמות של זבל שנצבר במשך עשורים, עקרו את העשב שצימח בין לוחות הבטון וסיידו את הקירות. אפשר עדיין לראות את הכתובות שקודמיהם השאירו כמזכרת בעשורים עברו: דרישות שלום, סיסמאות גאוות יחידה, טבלאות ייאוש. "היה כאן מלוכלך מאוד, הכול היה שחור עם הרבה זבל. החיילים הכשירו וניקו פה הכול", מספר שריקי. "בהתחלה שמנו מזגן של כוח סוס אחד, אבל אז הבנו שבבקעת הירדן צריך יותר מזה, והבאנו מזגנים חזקים יותר".

בימי מבצע עם כלביא, כשהוחלט לעבות כוחות גם בגבול ירדן, יחידות מילואים בגזרה איישו מוצבים שטרם עברו השמשה ראויה. "למדנו על בשרנו שצריך להיות מסוגלים  לקבל לגזרה כוחות נוספים ולשלוח אותם למוצבים. היום אנחנו יודעים לקלוט לפחות שני גדודים, מול הזירה המזרחית ומול יהודה ושומרון. עכשיו יש להם איפה להיות.

"יש 45 מוצבים בבקעה ובעמקים. בשלב הראשון השמשנו שמונה ממוצבי קו המים לאורך הגבול, ושלב ב' יקרה בשנה הבאה. ברור שאי אפשר לשקם את כל המוצבים, אבל אנחנו חוזרים לנקודות שחשובות לנו. בשעת חירום כל פלוגה שלי יכולה לשלוח מחלקה למוצב, וככה לתפוס שני מוצבים ־ שני 'אגרופים' ראשונים".

זור וע'ור

רבים מתושבי הבקעה רואים בה גן עדן עלי אדמות, ובצדק, אבל לצד זאת צומחת תחושה, מוצדקת לא פחות, שזו החצר האחורית של מדינת ישראל. רק פה אפשר למצוא חוות תנינים מופקרת (שנסגרה לאחרונה) במרחק מטרים ספורים ממרכז מסחרי, משרפת זבל עצומה שכל רשות מקומית בארץ סירבה לקלוט, וכביש ראשי שכולל נתיב אחד לכל כיוון, בלי מעקה הפרדה. גם מבחינה ביטחונית הגזרה הזאת הוזנחה: חטיבת הבקעה והעמקים ממונה על 217 ק"מ של גבול, מצומת מצדה ועד חמת־גדר, אבל היקף המשאבים והכוחות שהוקצו לה היה מזערי ־ עד שהגיע 7 באוקטובר 2023.

טבח שמחת תורה שינה את המיקוד הצה"לי בחזיתות הפעילות ־ רצועת עזה, לבנון ואיראן – ושם התקיימה חשיבה מחודשת לגבי תפיסת ההגנה. כעת, כשעצימות הלחימה בחזיתות הללו פחתה, בצה"ל ובמערכת הביטחון מתחילים לחשוב גם על קו המגע עם ירדן. יותר משלושה עשורים אחרי חתימת הסכם השלום עם הממלכה ההאשמית, צה"ל חוזר בגלוי להתייצב סמוך לגבול. בשבוע שעבר הודיע משרד הביטחון על תחילתן של עבודות לעיבוי המכשול שם, כולל חידוש מוצבי קו המים.

חטיבת הבקעה הוקמה מיד אחרי מלחמת ששת הימים בקו הגבול החדש. מייסדה ומפקדה הראשון היה רפאל איתן, לימים הרמטכ"ל ה־11. החטיבה חלשה על כל השטח בתקופת המרדפים, והתייצבה מול הלגיון הירדני וארגוני הטרור הפלסטיניים. רפול הורה להשמיש את הבונקרים שנבנו בימי המנדט, לאייש אותם, לפזר מאות אלפי מוקשים בגבול ולעבות את הכוחות. ב־1994 התפיסה השתנתה, בעקבות הסכם השלום: מוצבי קו המים ננטשו ברובם, וכוחות צה"ל נסוגו לקווי הגנה אחוריים, רבים מהם מערבית לכביש 90. בהמשך, ב־2003, הוחלט לסגור את חטיבת העמקים, וחטיבת הבקעה הרחיבה את תחום אחריותה צפונה.

"לשמחתי הרבה הסכם השלום מחזיק עד היום", אומר שריקי, שגם מכנה את ירדן "מדינה הסכמית", ומציין שצה"ל עובד עם הצבא הירדני בשיתוף פעולה הדוק. ובכל זאת, עם כניסתו לתפקיד לפני כשבעה חודשים הורה שריקי על חזרה למוצבים הריקים, בגלל הלקחים המבצעיים והתפיסתיים שעלו מכשלי 7 באוקטובר – מאופי המוצבים, דרך חשיבות הנוכחות בין היישובים ובין הגבול, ועד הכרה באפשרות של נתק בין הפיקוד לכוחות בשטח. וכמובן, שינוי התפיסה החשוב מכול: גם אם הגבול מוגדר על הנייר כגבול שלום, אי אפשר לעצום עיניים ולומר ששום רעה לא תיפתח ממזרח. "אני הולך לישון עם 7 באוקטובר, מתעורר עם 7 באוקטובר, ושואל את עצמי יום־יום איך אני דואג שבגזרה הזאת לא יהיה שום דבר שדומה לזה", אומר שריקי. "הוחלט לחזק את הזירה המזרחית אל מול כל תרחיש, וזה מה שחטיבת הבקעה והעמקים עושה".

כדי להגיע אל המוצבים יש לעבור את גדר המערכת ולהיכנס אל המרחב שבינה ובין קו הגבול, העובר למעשה בלב נהר הירדן. חקלאי הבקעה משתמשים ברצועה הזאת, שרוחבה בין מאות מטרים לכמה קילומטרים, בתיאום עם הצבא. "זה מרחב פסטורלי מאוד, לא מסתובבים בו בני אדם למעט חקלאים וכוחות ביטחון", אומר שריקי. "לכן הוא כר פורה לבעלי חיים. אולי אפילו יצא לנו לפגוש כמה בדרך".

בכל בוקר, לפני כניסת החקלאים למרחב, הכוחות סורקים אותו כדי לוודא שאין בו סכנה ביטחונית. "ממש עכשיו אנחנו מסיימים את תקופת גדיד התמרים, שהייתה עמוסה בעבודה. שיתוף הפעולה כאן עם החקלאים היה מדהים", מספר שריקי, בחור כריזמטי אך צנוע. הצבא מסייע גם במניעת גנבות חקלאיות, לדבריו: "בכל שנה יש פה הרבה מאוד גנבות, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה וכוחות מג"ב כדי לצמצם את התופעה".

מה תרחיש הייחוס שחטיבת הבקעה מתכוננת אליו באיוש המוצבים?

"אנחנו נערכים לחדירה של אויב, רגלית ובכלי רכב. אנחנו מקיימים מארבים, משתמשים באמצעים טכנולוגיים, עושים הרבה מאוד פעולות. כשאתה אומר היום את המונח 'פשיטה בהפתעה', לכולנו קופצות התמונות מ־7 באוקטובר. לצערנו הרב חווינו זאת על בשרנו ־ גם אני, שקפצתי בשמחת תורה לעוטף. אנחנו יודעים איך זה נראה ומכינים את עצמנו ליום פקודה. מול זה בנינו תכנית לחיזוק הזירה המזרחית. אני קורא לה: החייאה של כל מרחב הזור".

"זה מרחב פסטורלי, לא מסתובבים בו אנשים למעט חקלאים וכוחות ביטחון. לכן הוא כר פורה לבעלי חיים. אולי אפילו יצא לנו לפגוש כמה בדרך. ממש עכשיו אנחנו מסיימים את תקופת גדיד התמרים, שהייתה עמוסה בעבודה. שיתוף הפעולה כאן עם החקלאים היה מדהים"

"זור" בערבית משמעו "גרוע", כינוי שניתן לאזור בגלל הביצות שהיו בו. בעברית הוא נקרא "גאון הירדן", שם שמתייחס למדרגה התחתונה של הבקעה, מישור ההצפה של הירדן, המרחב שהנהר התחתר בו. מעליו נמצא ה"ע'ור", ובעברית "כיכר הירדן" ־ השטח המישורי המאכלס את כל היישובים הישראליים, ובו עובר כביש 90. "כשאתה אוחז בשטח, האויב לא נמצא שם", מסביר שריקי. "כשאתה לא אוחז בשטח ־ אויב פלילי יכול להפוך לפח"עי. בזירה המזרחית לא צריך להרחיק עד לתקופת ארץ המרדפים, עם עשרות סיפורי הגבורה של מפקדים ולוחמים שלכדו כאן מחבלים. אותגרנו פה גם במלחמה הזאת, בעיקר בתוואי המפגע הבודד למול כוחותינו וגם בפיגועים במעבר אלנבי. האויב מנסה אותנו. אנחנו צריכים לוודא שהמפגע הבודד לא יצליח לחדור, ואם הוא חודר, שאנחנו נהיה ערוכים לנטרל אותו. אנחנו צריכים להיות מוכנים גם לתרחישים גרועים יותר. הקו שאנחנו מקימים היום נמצא הרחק מזרחה, והוא מייצר לנו מרחב אבטחה לאתר בו את האויב ולפגוע בו לפני שהוא מסכן שערה משערות ראשו של אזרח בבקעה".

שיקום המוצבים, מבהיר המח"ט, הוא חלק ממהלך רחב. "מוצבי קו המים זה לא פרייבט ביזנס של שריקי", הוא אומר. "עובדת איתי אוגדת גלעד, אוגדה 96, שנמצאת איתנו בחיזוק הזירה. יש גם תהליכי בניין כוח פנימיים בתוך החטיבה שהתחילו כבר אצל קודמי (מפקד יחידת יהל"ם הנוכחי – י"א), שעשה כאן תפקיד בלתי רגיל והאיץ את חיזוק היכולות של הלוחמים שלנו".

שני גדודי החטיבה, "אריות הירדן" הצפוני ו"לביאי הבקעה" הדרומי, שודרגו באמצעי לחימה חדשים: "אלה הגדודים הכי טובים שיש בצה"ל, והם מגינים כאן כבר שנתיים ברצף ללא רענון, יום ולילה. החלטנו להעניק להם יכולות ניידות מיוחדות ברכבי שטח כמו מאבריקים ו־RZR, עם יחידת תגובה מהירה שעובדת איתנו בשיתוף פעולה מלא. יש להם מקלעים על רכבים בעלי ניידות גבוהה. אנחנו גם מקימים כאן פלוגת לוחמות, 'יגואר', שתשתמש ברק"ם גלגלי, משהו בין טנק לנגמ"ש איתן, עם יכולות קטלניות. צוות אחד יהיה מבצעי כבר בעוד חודשים בצפון הגזרה. יש גם חיזוק של יכולות הרחפנות ומערך האיסוף".

בצד הירדני רואים שצה"ל מקים אוגדה, מחדש מוצבים ומביא כוחות עד הגדר. אתם לא חוששים מ"מיסקלקולציה" שתוביל להסלמה?

"הצבא הירדני הוא לא האויב שלנו, והוא מבין היטב לְמָה אנחנו נערכים ומה עלול לקרות כאן. צריך לומר שכשאנחנו מחזקים את הכוחות פה, הרבה פעמים גם הוא מחזק את הכוחות שלו בהתאם. הוא מבין היטב שההיערכות היא לא נגדו".

אז מי האויב? בוא ניתן לו שם.

"חוליות שיכולות להתבסס כאן על בסיס כפרי כביש 90, בהכוונה איראנית או אויב חות'י. גם בתוך ירדן רוב התושבים הם פלסטינים, ויש תקשורת וגם קשרי משפחה בין הצדדים. הלחימה בעזה מתסיסה בהם כל מיני תחושות, ואנחנו רואים את זה בדמות המפגע הבודד".

מה לחות'ים ולגבול ירדן? חשבנו שהם מסתפקים רק בשיגור טילים וכטב"מים.

"חות'י יכול לנחות בירדן, וגם להתבסס בה. הוא יכול לארגן חוליה מצוידת באמל"ח, שלא חסר. גם כסף לא חסר, והמוטיבציה קיימת. אם הוא יחליט לתקוף, אני מקווה מאוד שהוא יפגוש אותנו".

על האוטוסטרדה

מינשוף אנחנו נוסעים צפונה, וחולפים לא רחוק ממוצב טובלן. לפני כ־47 שנים, בכ"ט באייר תשכ"ט, ניסה כוח גדול של מחבלים שהגיע מירדן לכבוש את טובלן. יותר מ־15 מחבלים חוסלו בצרורות מקלע מנקודה שולטת. חובש הכוח, מאיר מקס סגל ז"ל, נהרג במתקפה. לוח זיכרון שדהה עם השנים עדיין מספר עליו ועל מה שאירע כאן. אבל אנחנו לא עוצרים בטובלן: אנחנו בדרך לחוחית, שהסיור כולו נערך לכבוד חנוכתו של מוצב הקבע המשוקם שם.

חוחית, הצופה לגשר אדם בין הירדן ובין נחל תרצה היורד מהרי שומרון, הוא אחד המוצבים שלא ננטשו מיד עם הסכם השלום. עד לפני שנים אחדות איישו אותו לוחמי גדוד אריות הירדן, עד שמצבו התשתיתי והתברואתי הכריע, והכוח עבר לבסיס החטיבה. גלעד שריקי היה אז מפקד הגדוד, ומבחינתו החזרה לחוחית כמח"ט היא סגירת מעגל. הוא לא מסתיר את התרגשותו, ולפני טקס גזירת הסרט הוא מוביל אותנו לסיור במוצב החירום הסמוך, וממהר לנקודת התצפית. שלט צהוב עם משולש אדום דהוי מוצב על המדרון. "יש כאן יותר מ־900 שדות מוקשים, שגם בהם אנחנו מטפלים ומגדרים את מה שצריך לגדר. בחלק מהמקומות אנחנו מסירים אותם".

"הרחפנים הם עולם אחר, אתגר שהולך ומתפתח. כל זיהוי שיש כאן במרחב ־ אנחנו מתפוצצים עליו. אם רחפן ינוע לתוך כפר או ליריחו, אנחנו נגיע לשם. זה מחייב אותי להחזיק מודיעין טוב על כל מה שקורה ביריחו, בשיתוף פעולה הדוק עם שב"כ והמשטרה"

אבל במקום סקירה ביטחונית, הוא מתחיל לדבר על מורשת. מול נחל תרצה, בגדה המזרחית, נשפך אל הירדן נחל יבוק. "יעקב אבינו עבר כאן ונלחם במלאך. רגע לפני ששחרר את המלאך, הוא ביקש ממנו שיברך אותו, והמלאך קרא את שמו ישראל", שריקי מספר על הצד ההוא של המרחב. אחר כך הוא עובר לשרידי הגשרים שנמצאים כמה מאות מטרים מאיתנו: גשר אדם, שפוצץ במלחמת ששת הימים, ושרידי הגשר שפוצץ ב־1946 במבצע מרכולת, "ליל הגשרים". "שום גשר לא שמיש היום, אבל בני ישראל עברו כאן את הירדן, והמרחב הזה היה 'אוטוסטרדה' של כניסה לארץ ישראל", הוא מספר בלהט. "ממערב רואים את סרטבה, אחד מההרים שדרכם היו מכריזים בעבר על ראש החודש. היו מדליקים משואות בהר המשחה בירושלים, ומי שהיה בסרטבה היה רואה את המשואה בירושלים, מבין שהיום ראש חודש, ומדליק משואה משלו. מכאן זה הלך והמשיך לגרופינא, לחוורן ובשרשרת הרים עד בבל".

שריקי מצביע לעבר גאון הירדן: "זה הגבול, ומעברו השני רואים את הציר של הסיור הירדני". בין שני מטעי התמרים, הירדני והישראלי, מפרידים רק הנהר וגדר שהקימו הירדנים לאחרונה. "הכול נעשה כאן לפי הערכות המצב. כשיש צורך אנחנו עושים שינויים, מציבים כוחות, אומרים לחקלאים לא לעבוד בימים מסוימים או מבקשים מהצד השני שיעבה כוחות. מוצבי קו המים יאפשרו לנו להחזיק טוב יותר את הגבול המזרחי, לשלוט בצורה טובה יותר על נתיבי החדירה, ובעצם לפתוח כאן מדרגת שטח שלא כל כך פשוט להחזיק אותה".

במשך שנים צה"ל לא ראה את האזור הזה?

"היו סיורים, אבל לא היה כאן קו הגנה", הוא אומר. כמו בגדר המערכת של רצועת עזה, גם כאן יש לא רק חיילים אלא גם מצלמות ומכ"מים שמאפשרים לזהות פלישה חבלנית או פלילית בשלב מוקדם. "אנחנו מפעילים רחפנים, נערכים במארבים ובולמים את החדירה. סגירת המעגל שלנו מהירה מאוד".

נשמע שלא חסרים לכם כלים להחזקת המרחב. למה יש צורך במוצבים החדשים?

"מוצבי קו המים מאפשרים לנו לייצר קו זיהוי נוסף. הקו הראשון הוא קו הגנה חזק שנותן לנו שליטה בתצפית ובאש, וגם מאפשר לשלוח כוחות ישירות לתוך מרחב ה'זור'. הכשרנו ציר 4 על 4 למטה, שמאפשר למנוע מאויב לחדור כבר בקו הראשון. אם חלילה לא עמדנו במשימתנו בקו הזה, יש לנו קווי הגנה נוספים".

הגזרה הארוכה היא אתגר גדול, הוא מודה. "גם האויב מבין את זה. אנחנו בלחימה עיקשת נגד ניסיונות ההברחה, והנתונים טובים בסך הכול. חטיבת הבקעה והעמקים התעצמה, ולאויב קשה יותר לחדור. היום, לשמחתי, הוא יודע שיפגוש כוח אחר לגמרי, בין בהברחה פלילית ובין בפעילות חבלנית. המשימה שלנו היא לאטום לחלוטין את הגבול".

יש גם הברחות שעוברות ואתם לא יודעים עליהן.

"אנחנו בוחנים את עצמנו. אם חדרו רגלית, אנחנו יודעים לזהות את זה. הרחפנים הם עולם אחר, אבל אנחנו מתעצמים ביכולות מול איום הרוק"ק (רום קרוב קרקע – י"א). זה אתגר שהולך ומתפתח. אני בקשר עם פיקוד הדרום, חטיבת יואב וחטיבת פארן, במטרה ללמוד את מה שהם למדו בשנה וחצי האחרונות בתחום המערכות הטכנולוגיות. כל זיהוי שיש כאן במרחב ־ אנחנו מתפוצצים עליו. אם רחפן ינוע לתוך כפר או ליריחו, אנחנו נגיע לשם. זה מחייב אותי להחזיק מודיעין טוב על כל מה שקורה ביריחו, בשיתוף פעולה הדוק עם שב"כ והמשטרה. יחידת גבול ירדן (יג"י), יחידה־בת שלנו, עושה כאן יופי של עבודה עם השב"כ. הם על המשימה הזאת בכל הכוח. אין מאה אחוזים וכלום לא הרמטי, וזה מחייב אותנו לשכלל את עצמנו, ללמוד מאחרים ולדעת להתקדם כל הזמן".

"הצבא הירדני הוא לא האויב שלנו. הוא מבין היטב שההיערכות היא לא נגדו".אז מי האויב? בוא ניתן לו שם."חוליות שיכולות להתבסס כאן על בסיס כפרי כביש 90, בהכוונה איראנית או אויב חות'י. גם בתוך ירדן, רוב התושבים הם פלסטינים, והלחימה בעזה מתסיסה בהם כל מיני תחושות"

גם בצד הירדני מתייחסים לנושא הזה?

"לזכותו של צבא ירדן ייאמר שהם עוסקים בזה לא מעט, גם להם יש אמצעים טכנולוגיים, ואנחנו יודעים לעבוד איתם בשיתוף פעולה. איום הרוק"ק מטריד אותם, חד־משמעית. יש דיווחים הדדיים ועדכונים כל הזמן".

בשני פיגועים זהים שהתרחשו בתוך שנה במעבר אלנבי נרצחו שני חיילי צה"ל ושלושה עובדי המעבר. השטח נמצא באחריות רשות שדות התעופה, אך שריקי רואה במתווה החבלני הזה חלק מהאיומים על המרחב שלו. "הפעם הוא נכנס כאן, בפעם הבאה הוא ייכנס משם, ככה אני מסתכל על זה", הוא אומר. התחקירים נערכים בשיתוף הגורמים המקבילים בצד הירדני: "יש למידה משותפת ותקשורת מצוינת. גם רשות שדות התעופה הפיקה לקחים. אבל פעמיים בתוך שנה ־ זה כישלון במשימה".

יש גם לא מעט איומים מהגב שלך, מיהודה ושומרון, אבל לאחרונה השתנו גבולות הגזרה וכפרי המחומש מצפון־מזרח לשכם הועברו לחטיבת מנשה.

"שינוי גבולות הגזרה אפשר לנו להסיט את הקשב מזרחה, כמצופה מהחטיבה. אבל יש לנו קשב ליהודה ושומרון, ואנחנו פועלים שם יום־יום ולילה־לילה. הגדוד שתופס את המרחב מגיע להערכות המצב שלי ושל מח"ט מנשה. הכוחות שלי פועלים ביריחו ובכפרים כל הזמן. אנחנו רגישים לכל אירוע. בתפיסה שלי, כביש 90 הוא במרכז הארץ. המשימה שלי היא שלא תהיה התלבטות אם נוסעים בו או לא: שזה יהיה כביש שכולם מרגישים בו ביטחון. זו משימה ראשונה במעלה. כשנזרקת כאן אבן, זה כי לא מימשתי את אחריותי. לתקרית כזאת מגיע המח"ט עם גדוד שלם, ואנחנו מתחקרים עד שתופסים את האנשים. אנחנו מגיבים לאירוע הכי קטן כדי לא לאפשר לדברים להתפתח. לשמחתי אנחנו מצליחים לצמצם את האירועים האלה".

הגנה קדמית

גלעד ("בבית קוראים לי גילי") שריקי, בקרוב בן ארבעים, גדל במבשרת־ציון. הוא נשוי לשלומית, אחות בחדר המיון בבית החולים מאיר, ואב לחמישה. "אשתי עושה נוהל קרב כל שבוע, ומצליחה לג'נגל. היא לביאה אמיתית", הוא מספר. כבר עשור הם גרים באחד מיישובי בקעת הירדן ־ "יש כאן סלוגן שאנחנו אוהבים: 'החום בא מהאנשים'". הוא בוגר המכינה הקדם־צבאית בעצמונה, המחזור האחרון לפני הגירוש מגוש קטיף. אחרי שנת המכינה הוא התגייס ליחידת מגלן, שירת בה כעשור והגיע עד לפיקוד על פלגת לוחמים, תפקיד שמילא בצוק איתן. לאחר מכן היה סמג"ד 101, מג"ד אריות הירדן, מפקד הכשרות הפיקוד בחיל הגנת הגבולות ורמ"ט אוגדת יהודה ושומרון. את הפיקוד על חטיבת הבקעה והעמקים קיבל לפני שבעה חודשים.

"עכשיו יש למרחב הזה הרבה קשב לאומי, וגם מצד מפקד פיקוד מרכז", הוא אומר. "הזירה הזאת קיבלה דחיפה של אמצעים, מוצבים וסל יכולות. אפשר לראות לא מעט עשייה, משרדי הממשלה מקיימים כאן סיורים. יש רצון להקים פה יישובים חדשים, וביישוב שלי לא תמצא בית פנוי. יש גם מכינות שמעירות את המרחב, יש היאחזות נח"ל שהגיעה לשדמות־מחולה. קיים רצון להחזיר את הגרעינים, חבר'ה ששירתו בנח"ל ובאים לכאן לשנת משימה. יש הבנה שביטחון והתיישבות הם אחד.

"אנחנו מחוברים היטב להתיישבות וליישובים, ועובדים בשיתוף פעולה עם החוות. לא אקרא לעצמי חקלאי, אבל אני מחובר גם לאדמה ולחקלאות. סבא שלי מגדל בננות בחוף הכרמל. חקלאות היא בנשמה שלי, אבל אם תשאל אותי שאלות קשות על תמר מג'הול, לא בהכרח אדע לענות. אנשים חושבים שעברתי לגור בבקעה בגלל התפקיד, וזה לא נכון. אני מכיר את האנשים עוד לפני כן, ולכן החיבור טוב יותר. כשמח"ט מגיע לגזרה היא נעשית ממילא הבית שלו, אבל אצלי מס הלמידה היה קטן יחסית. יש לי חיבור עמוק עם הבקעה – האנשים, השטח, המרחב. זו זכות גדולה, כבוד גדול, ואני שמח שהצלחתי להגיע למעמד הזה".

גזירת הסרט בחוחית ריגשה אותו מאוד. "רק בשבוע שעבר הייתי פה, והיה זבל עד גובה המותניים", הוא אומר. כעת כבר יש במוצב כל מה שנדרש: מטבח, חדרי שינה נפרדים ללוחמים וללוחמות, מועדון, מטבחון, חדר כושר, משרד למ"פ ולסגל, חמ"ל. בנאומו בטקס פנה שריקי אל ש', מפקד הפלוגה שתאייש את המוצב. "עם המוצב הזה אנחנו חזקים יותר מול הזירה המזרחית, אוחזים יותר טוב בשטח", אמר לו וללוחמי הפלוגה. "נדרש מכם להתחיל להסתובב פה ולהחיות את המרחב בין הגדר לנהר. יש כאן מרחב אבטחה שלם, וכשאנחנו נמצאים בו ־ אף אחד אחר לא נמצא בו. כשאנחנו לא נמצאים בו, האויב יכול להימצא בו. עד עכשיו הפלוגה הייתה בבסיס החטיבה, והיו יישובים שקרובים יותר ממנה לזירה המזרחית. עכשיו זה לא ככה. עכשיו הפלוגה כאן והאזרחים מאחור".

מפקד אוגדת גלעד, תא"ל אורן שמחה, הדגיש גם הוא את עיקרון "חיילים לפני אזרחים". "היישובים משואה, ארגמן ויפית נמצאים בגזרה, ואנחנו מגינים בהגנה קדמית. כמו בעזה, בסוריה, בלבנון וביו"ש, כך גם בגבול המזרחי. הגדר מאחורינו, האויב פה. ב־2024 היו ארבעה פיגועים בגבול, ויש להעריך שנראה גם בהמשך השנה עוד ועוד ניסיונות. לכן, ש', הכוננות, המוכנות, הדריכות לכל פיגוע והתקפה בהפתעה – כל אלה על הכתפיים שלנו, מהמפקדים ועד אחרון הלוחמים. נפגוש את האויב לפני שהוא יגיע לאזרחים, מה שלא הצלחנו לעשות ב־7 באוקטובר". תא"ל שמחה הודה שהתנאים אינם קלים, למרות השיפוץ. "מי שנמצא פה בקיץ וגם בתחילת החורף מבין שצריך פה אנשים קשוחים", הוא אמר. "אבל אין ואקום. אם אנחנו לא שם – האויבים שלנו כן. צריך לצאת מפה לכל המרחב, לפעילות יזומה. חוזרים אל קו המים".

לאחר הטקס, בסיור בתעלות הקשר של המוצב המחודש, מפקד האוגדה אומר שהאיום שהוא חושב עליו מקורו דווקא באיראן. "יש להם תנאים טובים לפעול פה במרחב הזה ־ לא בלי בעיות ואתגרים, אבל תנאים טובים".

בהמשך למה שאמרת בטקס, יש לך טיפים לש' ־ איך להחזיק את הפלוגה שלו דרוכה?

"קרא את ספר 'הגנת המוצב' ללחימה בתעלות ובבונקרים", אומר שמחה. אבל אז הוא עוצר רגע, מהרהר ומוסיף: "לך תשמע על קרבות 7 באוקטובר במוצבי עוטף עזה. יש שם כל מה שצריך, לחיוב ולשלילה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il