אחת השיחות שנרקמות מול הנוף פותח הלב, כל אחד מספר על הרגע שבו הבין כי נותר לבד. אחת אומרת שזה קרה דווקא כשהיא והוריה כבר הצליחו להרים את עצמם, ורצו לצאת יחד לחגוג יום הולדת. בשיחת הטלפון למסעדה היא אמרה מתוך הרגל "שולחן לארבעה", ואז תפסה שהם בעצם שלושה. אחרת, צעירה יותר, מספרת שבנסיעה משפחתית היא קלטה שתשב לבד במושב האחורי מעתה והלאה. משתתפת אחרת מודה שנמאס לה לשמוע את המשפט "תהיי חזקה בשביל ההורים, את כל מה שנשאר להם".
לשבוע אחד הם לקחו פסק זמן מהכול – גם מהצורך להיות בשביל אחרים - והתמסרו לכאב של עצמם. 45 אחים שכולים, שעשרים מהם איבדו את האח או האחות היחידים שהיו להם, יצאו למסע טיפולי בזנזיבר מטעם עמותת "משפחה אחת". מסע של מפגש עם תרבות אחרת, עם חול לבן־לבן וים כחול, ובעיקר מסע אל תוכם. אל מי שהיו לפני שקיבלו את התואר "אחים שכולים", ואל מי שעוד יהיו. התלוויתי אליהם מהמפגש הראשוני, זרים מהוססים שנושאים על כתפיהם עול כבד של אובדן, ועד רגע הפרדה, מגובשים וגוום זקוף יותר.
באחד הרגעים בקבוצת ה"סולו", או ה"מונו" כפי שהאחים השכולים הבודדים מכנים אותה, חוזר תומר אזולאי אל רגע מכונן אחר: קבלת ארגזי הציוד של אחיו הגדול איתי, שנפל באוקטובר 2024 בגבול לבנון. "לקחתי את זה על עצמי. ההורים והחברים נשארו מחוץ לחדר, ואני ישבתי עם הקצינה וסימנתי וי ליד כל פריט שמופיע ברשימה ואמור להיות בארגז".
הוא בן 23, סטודנט, תושב אורנית. בילדותו, הוא מספר, הוריו היו חוזרים מהעבודה בשעות מאוחרות, ואיתי היה זה שלקח אחריות על תומר - החזיר אותו מדי יום מבית הספר, חימם לו ארוחות וליווה אותו לחוגים. "הוא היה אח גדול קלאסי ומדהים", אומר תומר. "היו לנו תקופות טובות יותר ופחות, כמו אצל כולם, אבל הקשר שלנו תמיד היה טוב והדוק, ובשנים האחרונות הוא רק הלך והתחזק. איתי כבר השתחרר מהצבא, אני נכנסתי לשירות קבע, ונעשינו חברים טובים ממש. הכול היה יחד: בגדים, צחוקים, נסיעות, רכבים, הכול".
כשפרצה המלחמה, איתי חיכה לצו "ובסוף הוא וכל הצוות שלו פשוט החליטו לרדת מיוזמתם לשטחי הכינוס. הצו הגיע רק אחר כך". תומר עצמו שירת אז כקצין משאבי אנוש באחד מגדודי חטיבת החילוץ של פיקוד העורף. "רוב הזמן עסקתי בזיהוי חללי צה"ל ובטיפול במשפחות".
דאגת לאחיך?
"בוודאי. אבל דווקא משום שבתפקיד שלי התעסקתי הרבה מאוד עם המוות, לא הרשיתי לעצמי לחשוב על האפשרות שזה יגיע אליי. תמיד גם סמכתי על איתי, ורציתי להאמין ששום דבר לא יקרה לו".
דווקא מעבר לים מצליחים לגעת בכאב. משתתפי המסע | צילום: באדיבות עמותת משפחה אחת
מה זה אומר, להיות אח שכול יחיד?
"יש תחושת בדידות עמוקה, כי אין מי שיבין אותך באמת, מישהו שעבר את זה יחד איתך. כשיש אחים נוספים, יש עוד מישהו שיסחב איתך את העול, עוד זוג ידיים בבית, עוד תמיכה בהורים - ועוד פה לדבר איתו, אדם שחולק איתך את האבל. עם הזמן, ההבנה של המצב הזה חודרת עמוק יותר ויותר". ויש גם הרהורים על ההשלכות העתידיות. "לא יהיו לי אחיינים, אני לא אהיה דוד 'מהצד שלי'. ואני גם מבין שההורים יום אחד כבר לא יהיו כאן, ואני אשאר בלעדיהם ובלעדיו".
מה ציפית לקבל מהמסע הזה?
“אני לומד היום, משרת במילואים, מתנדב בעמותת דובדבן, נמצא עם המשפחה ועם חברים - ועדיין, הייתי צריך את העצירה הזאת לשבוע ואת המפגש עם אנשים אחרים במצב שלי. לשמוע אנשים שעוברים את הדברים שאתה עובר, זה מרגש ומחזק בצורה שלא תיאמן".
הקילוף כואב
אליעזר גולדברג, 49, הוא "זקן השבט" בקבוצה. הוא ואחיו הקטן אבי הרגישו מילדותם תחושה של "שנינו נגד העולם". האח, הרב אבי גולדברג, רב ומחנך בבית הספר הימלפרב, נפל בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון ב־26 באוקטובר 2024. הוא הותיר אחריו את אשתו רחל ושמונת ילדיהם, הורים מבוגרים ואח אחד, אליעזר. בילדותם למדו האחים גולדברג בבית הספר היסודי דוגמא עוזיאל בנחלאות, והיו עושים יחד את הדרך הארוכה לשם מביתם בשכונת נווה־יעקב. "זה היה זמן איכות שלנו", משחזר אליעזר. גם כשהקימו משפחות משלהם, הם התגוררו בסמוך. "כל אחד כבר תפס כיוון בחיים, אבל אח זה אח. תמיד היינו בקשר, גם כשאבי ומשפחתו עברו לרובע, וגם כשהם נסעו לשליחות בממפיס. היו שיחות, אירועים משפחתיים, מפגשים בשבתות ובחגים".
צילום: Itayedberg
חודש וחצי אחרי שפרצה המלחמה חגג אליעזר שבת בר מצווה לבנו גלעד. אבי היה אז במילואים, ולא ידע אם יצליח להגיע. "אמרתי לו: 'אין מצב. אם צריך, אני מרים טלפון לרמטכ"ל'. והוא אכן הצליח לצאת ברגע האחרון, והייתה שבת משפחתית מדהימה. אחר כך הגיעה שבת בר המצווה של הבן שלו, אלישיב, עוד אירוע משפחתי משמעותי.
"אבי עשה 250 ימי מילואים במהלך השנה הראשונה של המלחמה, ורוב הזמן הוא לא היה זמין. היה קשה לשמור על קשר, בפרט בשבועות האחרונים, בחגי תשרי, כי הם נכנסו ללבנון ממש בערב ראש השנה. לא יכולתי לשוחח איתו טלפונית, אבל השארנו זה לזה הודעות קוליות ואיחלנו שנה טובה. דיברתי איתו כשחזר הביתה אחרי הכניסה הראשונה ללבנון, ואז הוא נכנס שוב, וכבר לא חזר".
כשקיבל את ההודעה על נפילת אחיו הוא הבין מיד את המשמעות. "נשארתי למעשה בן יחיד. זו מחשבה שחלפה בי עוד לפני הלוויה, ואחר כך עיכלתי אותה בשבעה".
ואחר כך, כשחוזרים לחיי השגרה, מה המשמעות של המעמד הזה בעבורך?
"דיברו כאן בסדנאות על כיבוד הורים. אחי היה 80 אחוז מכיבוד ההורים שלנו, ואני הייתי 20 אחוז. עכשיו אני צריך להיות 100 אחוז. ההורים שלנו, ייבדלו לחיים טובים, הם אנשים מבוגרים, ולשכול יש השפעה על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם, אבל היום אין לי פרטנר להתייעצויות רפואיות שקשורות אליהם, ואין שותף טכני לחלוק את העול.
"יש כמובן חוסר גדול ברמה הרגשית, ואני חש זאת בכל יום. חסרות לי שיחות הטלפון עם אבי, אם זה סתם לפני שבת ואם זו התייעצות עם הרב הפרטי שלי באיזו שאלה הלכתית שעולה, או בנושא שקשור לחינוך הילדים. אבי תמיד היה כתובת, כי הוא היה אח, רב ומחנך".
רק בתקופה האחרונה הבין אליעזר שהוא צריך לתת מקום גם לטיפול בעצמו. "בהתחלה המצאתי לעצמי הגדרה - 'אח שכול בתפקוד גבוה'. נזרקתי בחזרה לתוך החיים, עשיתי זאת מבחירה ומתוך מחשבה, ולא חשבתי שאני רוצה או צריך טיפול. רק אחרי כחצי שנה הבנתי שעברתי טראומה, ושגם אם אני מתפקד ואין לי קושי או מגבלה ביומיום, אני עלול לפגוש את זה בשלב מאוחר יותר בחיים, ולכן צריך לטפל בזה כמו בכל בעיה רפואית".
את המסע הטיפולי המיועד לאחים שכולים הוא מגדיר "שבוע מטלטל ומחזק. אנחנו מנותקים מהסביבה הטבעית שלנו, ויש בזה משהו חיובי. פגשתי במסע הזה אנשים מופלאים, עם ישראל בתפארתו, מכל הגוונים והסוגים, מן הכפר ומן העיר. אנחנו מקבלים פה טיפולים, טכניקות ושיטות שניקח איתנו גם הלאה. כן, זה שבוע של קילוף שכבה אחרי שכבה, וזה כואב, אבל גם מחזק. אתה יושב במרוכז עם אנשים שמבינים אותך היטב, כי גם הם איבדו את האח היחיד או האחות היחידה, ויש משהו בשותפות הגורל הזאת. עולות מחשבות, יש שיח, שומעים אנשים אחרים שחווים את אותה החוויה, וזה נותן כוח".
עומדים שבעה
בערב השלישי, כשהלבבות כבר פתוחים, אנחנו יושבים על פופים ליד הבריכה. חום היום מתחלף בבריזה נעימה מהים. הפעילות לערב הזה היא משהו בין קריוקי לשירה בציבור - כל אחד מהמשתתפים בוחר שיר, וכולם מוזמנים להצטרף. אחת מתחילה את "קחי לך זמן, הכאב הזה יחלוף מהר". אחר פוצח בתורו ב"עוף גוזל", וכולם מלווים אותו בגרון חנוק.
אדווה גבאי בוחרת את השיר "קרן שמש". היא מקדישה אותו לאחיה נצר שמחי, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, והוא בן 31. חמישה חודשים לפני מותו הקדיש נצר את השיר הזה לאשתו בחתונתם. אדווה משתפת את הנוכחים גם בהקלטה שלו שר את השיר; "הוא קצת זייף", היא נזכרת בחיוך.
צילום: Itayedberg
אנחנו יושבות לשיחה באחד החופים היפים של זנזיבר. אדווה, בת 37, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בפתח־תקווה ועובדת כמחנכת ויועצת. היא ונצר גדלו ביישוב מסד שבצפון. הוריהם עבדו כאנשי חינוך, וגם במשפחה הזאת סדר היום העמוס של ההורים יצר קשר קרוב בין הילדים. "נצר היה אחי הקטן, אבל היה הרבה יותר אחראי ובוגר ממני", מספרת אדווה. "בתור ילדה יכולתי למשל לקלקל את הטלוויזיה, ואז לקרוא לו כדי שיתקן". הקשר הטוב נשמר גם כשבגרו, ולאחר שעזבו את הבית הם היו מסנכרנים את השבתות שלהם אצל ההורים.
ב־7 באוקטובר היה נצר בירח דבש בתאילנד עם אשתו קורל. כשהבין שפרצה מלחמה החליט לחזור לארץ. אדווה ניסתה לשכנע אותו לא לקטוע את החופשה, אך הוא אמר לה "אני לא יכול לעמוד מנגד, צריכים אותי". שלושה חודשים אחר כך דפקו המודיעים בדלת ביתה. שניים מילדיה בדיוק התחילו לריב, והיא צעקה להם "תפסיקו, תשחקו יפה כמו אחים" – ונזכרה בקשר הטוב שהיה לה ולנצר כילדים. היא חשבה שמאחורי הדלת עומדים מתרימים, ומכיוון שלא היה לה כסף מזומן בבית, לא מיהרה לפתוח. כשהדפיקות נמשכו אדווה ניגשה אל הדלת, ואז קיבלה את הבשורה המרה.
איך החיים השתנו מאז?
"החיים כנראה אותו הדבר, אני השתניתי. יש רצון להיות טובה יותר, לעשות טוב יותר, למשל לא לדבר לשון הרע. ומצד שני, הכול מאבד משמעות. החיים קורים, אבל שום דבר לא משמח באמת. כאילו הלב מפסיק לפעום ויש רק קו ישר. נחמד וכיף להיות עם חברים, העבודה שלי מדהימה, ועדיין יש חוסר".
כל מה שקשור להנצחה ולאזכרות, היא מספרת, מוטל בעיקר עליה. "להורים זה מורכב. אני משתדלת לנסוע אליהם יותר. פתאום אמא אומרת לי שאני צריכה להיות מורשית חתימה או אפוטרופוס, אבל לי ברור שאני לא טובה בעיסוק בכספים או בבריאות, זה של נצר. אני מרגישה שזה לא קשור אליי. אחרי אחת הסדנאות כאן התקשרתי לאמא ואמרתי לה: 'תדאגו להזדקן יפה, כי אם יקרה לכם משהו, אני לא אדע מה לעשות'. אם אמא שלי תשבור רגל חלילה, אני לא אדע לקלח אותה".
נצר, מספרת אדווה, היה ילד מחונן ותלמיד מצטיין, שדאג תמיד לעזור למי שקשה לו. בבית הספר הקדיש מזמנו לקדם ילדים אחרים, ובהסעה היה מתיישב ליד הילד שישב בודד. בבגרותו ניהל עסקים שונים עד שנחשף לעולם הטיפול. הוא למד טיפולי גוף ונפש, וחלם להקים בית טיפולי לנוער בסיכון. לאחר נפילתו פתחה המשפחה מימון המונים כדי להקים מבנה שישמש למטרה הזאת. גם כאן, אדווה הייתה זו שלקחה על עצמה את האחריות להובלת המיזם. "לפעמים אני חושבת שהוא היה יכול להסתפק בחלומות קטנים יותר", היא אומרת בחיוך עצוב, "ולהעמיס עליי פחות".
איפה הוא חסר לך במיוחד?
"בכל מקום. לקבל ממנו שיחה לפני הטיסה, 'שיהיה לך מסע משמעותי'. או לשמוע ממנו ב־1 בספטמבר: 'התלמידים זכו בך, איזה כיף להם שאת המחנכת שלהם'. והברכות שלו ליום ההולדת, שהן הכי מדויקות. אם הייתי מתעצבנת על ההורים שלנו, או שהם התעצבנו עליי, נצר היה תמיד זה שמרגיע. הוא היה מביא את התובנות שלו, ואנחנו היינו אומרים 'טוב, הוא צודק', ועוברים הלאה. חסר לי גם הקשר שלו עם הילדים שלי. הוא היה יוצא איתם למגרש לשחק כדורגל, עושה עליהם בייביסיטר".
"בטיפול אנחנו רוצים שיתחילו בשאלה מי אני, ורק אז מי אחי". טל פסטרנק־מגנזי | צילום: Itayedberg
היא מלאת תודה והערכה לבן הזוג שלה, ירדן, על התמיכה שהוא נותן לה לכל אורך התקופה הזאת. "יש לו המון סבלנות ואורך רוח. הוא התחתן עם אישה אחת, ומצא עצמו במצב שלא חלם עליו. הבדיחה אומרת שבזמן שאנחנו, האחים השכולים, יושבים שבעה - בני הזוג שלנו עומדים שבעה. הם רצים ומתזזים בשבעה וגם אחר כך, ואף אחד לא מכיר בכאב שלהם. תמיד ישאלו את ירדן 'איך אשתך', ולא ישאלו איך הוא מתמודד. כבר שנה ותשעה חודשים הוא גם אבא וגם אמא לשלושת הילדים, כי אשתו היא כרגע אחות שכולה, וזה התפקיד הראשי שלה בחיים".
מה החוויה שלך כאן, בהתכנסות הזאת?
"רכבת הרים. בשגרה אני כל הזמן בעשייה, ובאתי לכאן כדי להתכנס פנימה. היו לנו כאן ימים מפרקים ממש, ימים שהציפו את הגעגוע, אבל בערב יושבים לדבר ולהיות יחד, אוספים את עצמנו ומוצאים סיבות ודרכים לשמוח. זה מחזק".
מאז נפילתו של נצר, אדווה נוסעת ברחבי הארץ כדי לנחם אחים שכולים אחרים. היא גם ביקשה להצטרף למערך המילואים, וכיום היא משרתת כקצינת תל"ם (תמיכה, ליווי ומיצוי זכויות) ומלווה פצועים. "אני עושה אצלם ביקורי בית, ויש בזה אמירה - אנחנו רואים אותך, אנחנו זוכרים אותך, אתה חשוב לנו, אנחנו יודעים שהקרבת. זה נותן הרבה מאוד גם לי. הריפוי שלי הוא בעשייה ובמציאת משמעות".
רק לא לבחור מצבה
את עמותת משפחה אחת, שהזמינה אותי להצטרף למסע, הקימו מרק ושנטל בלזברג בשנת 2001, בעקבות הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. המנכ"ל משה סוויל מספר לנו כי העמותה מנסה כל העת לזהות היכן המשפחות השכולות לא מקבלות מענה, ולתת להן אותו. "התורה הטיפולית בכל הקשור לשכול טראומטי נכתבה בעשרים השנים האחרונות", הוא אומר. "לצד הפרוטוקולים הטיפוליים, הבנו את החשיבות של תהליך עמוק שנעשה דווקא מעבר לים, במקום שיש בו פחות לחץ ועומס נפשי על המשתתפים. אנחנו שמים דגש גם על בניית 'קבוצות שווים' מדויקות ככל האפשר, כדי ליצור שיח פתוח ובונה. המטרה שלנו היא להעניק לכמה שיותר משפחות שכולות מסע שיש בו כוחות לריפוי ותקווה גדולה".
המסע הטיפולי לזנזיבר נמשך שבוע שלם, כולל שבת. בערב שבת רוב משתתפי המסע מתכנסים לתפילה, שנערכת בנוסח קרליבך. גם הדתל"שים בחבורה מניחים כיפות ומצטרפים, ואלו שלא, יושבים על שפת הבריכה ומתחברים ליום המנוחה בדרכם שלהם. סעודת השבת כוללת חלות ביתיות, סלטים מרוקאיים, דג חריף, מרק קוסקוס ועוד. אנחנו מקנחים באננס מקומי ובמשחק אליאס סוער אל תוך הלילה.
צילום: Itayedberg
הרכזת הטיפולית של המסע היא טל פסטרנק־מגנזי – עובדת סוציאלית, מטפלת ומנחת קבוצות, שמתמחה בתחומים של שכול, טראומה, חירום וחוסן. ההנחיה של קבוצת "הסולו" היא משימה טעונה במיוחד עבורה, משום שהיא עצמה שייכת לקטגוריה הזו: שני אחיה הצעירים, אבירם ואיתי, נהרגו לפני 17 שנה בתאונת מטוס. "הקרקע נשמטה לי מתחת הרגליים", מתארת טל את היום ההוא. "חזרנו מהזיהוי, הרחוב היה כבר מלא מכרים ובני משפחה, ואני אמרתי לעצמי: זהו, אני בודדה. בשבעה אמרתי לאמא שלי שמדבר כזה, משפחה יכולה או לצמוח או להתפרק, ואנחנו לא משפחה שמתפרקת. מצד שני ידעתי שאני צריכה לאפשר לעצמי את הזמן להתאבל ולכאוב ולפרוק ולהתפרק, וזה מה שעשיתי. חזרתי לעבודה שלי כקצינת מבחן למבוגרים, אבל בצורה מינורית מאוד, ובמקביל לקחתי את הזמן ללכת לטיפול ולסדנאות".
בשנים שאחרי מות אחיה, מספרת טל, היא חשה בעוצמה את הבדידות. גם הנושא הזה עלה בסשן הקבוצתי. "החוכמה היא ללמוד להיות לבד, אבל לא בודד. לדעת להתיידד עם עצמי וגם לפתח חברויות עמוקות אחרות. יש לי חברות שמבחינתי הן ממש כמו משפחה".
איך ההורים שלך התמודדו עם השכול הכפול?
"יש לי הורים מדהימים ומיוחדים. הם היו באבל עמוק במשך שנים, ובכל זאת אמא שלי אמרה: 'זה לא יהיה בית שהנכדים שלי לא ירצו להגיע אליו'. גם אם היא הייתה מפורקת, ברגע שהילדים שלי הגיעו אליה היא עשתה הכול כדי לפנק אותם.
"היו משימות שאני הייתי צריכה לתפעל. אני זוכרת שאמרתי לאבא שלי 'בבקשה, רק אל תבקשו ממני לבחור את המצבה, כי אני לא מסוגלת', אבל הם לא ויתרו לי. נסענו למשל למחצבה בצפון להביא אבן טבעית, כמו שהם רצו. אבל הם הצליחו לחזור לתפקוד ולהיות ההורים שלי, וזה קרה מהר יחסית. יש הורים שלא מצליחים לעשות את זה. אחד המסרים שאמרתי כאן הוא שצריך לאפשר להורים לחזור להיות הורים, כי יש בזה ריפוי גם להם וגם לילד, שיכול לחזור להיות ילד. בחלק מהמשפחות יש חילופי תפקידים בין הילד להורה. אנשים מפחדים שיקרה להם משהו והם לא יהיו שם בשביל ההורים. לפעמים זה מפחיד יותר מהמחשבה שלא אהיה שם בשביל הילדים שלי".
חופי זנזיבר | צילום: Itayedberg
המלון שאנחנו מתארחים בו נמצא בבעלותו של ישראלי, אריאל. הוא הכשיר את המקום ועשה כל מאמץ כדי להעניק לאחים הרגשה טובה וביתית. המלון ממוקם בצד הפחות תיירותי של זנזיבר, והתוכנית לא כוללת יותר מדי טיולים, למעט כמה אתרי חובה. רוב הזמן מוקדש לטיפול. "דווקא מכיוון שאין כאן יותר מדי גירויים, יש יכולת אמיתית להתנתק ולהתכנס ולעבוד", מסבירה פסטרנק־מגנזי. "משהו במרחק מישראל מאפשר את העבודה הזאת. בארץ אנחנו כל הזמן עם חדשות, עם טלוויזיה, עם רעש. לאנשים יש כל מיני דרכי התמודדות, ואחת מהן היא להיות עסוקים כמה שיותר, לא להרגיש, לא לגעת בטראומה. ואז הם מגיעים לכאן, ויש שניים־שלושה סשנים ביום, וזה לא מאפשר להם להישאר בניתוק. אנחנו המטפלים בונים את התהליך בהדרגה ונותנים להם כלים לוויסות, להרגעה, להתמודדות. אצלנו זה נקרא 'להרחיב את המכל'. כשהמכל גדל, אפשר להכיל את הכאב, את הכעס, את ההאשמה העצמית.
"בתחילת התהליך אנחנו פחות נותנים מקום לזהות מסוג 'אני אח של…'. הרבה מהם רגילים לספר את הסיפור האוטומטי הזה, אבל אנחנו רוצים שיתחילו בשאלה 'מי אני'. רק ביום השלישי אנחנו מביאים את האחים עצמם".
אחד הסשנים בשלב המאוחר יותר נקרא "מכתב לאחי": המשתתפים מתבקשים להתבונן על תמונת האח או האחות שנהרגו, ולכתוב להם מכתב. "לאט־לאט משהו נפתח", מתארת פסטרנק־מגנזי. "הם מתחילים להבין שהיכולת להרגיש את הכאב היא גם יכולת להתחבר מחדש לאח או לאחות. כשאתה מנותק מהכאב, אתה גם מנותק ממי שאיבדת".
באחד הערבים יצאו הצעירים שבחבורה לצד השני של האי, האזור התיירותי יותר, כדי לבלות במסיבה אל תוך הלילה. "כשהדי־ג'יי קלט שאנחנו ישראלים, הוא שם לנו עומר אדם. ביום אנחנו בוכים, בלילה רוקדים", מסכמת אחת המשתתפות את החוויה. חברתה מסבירה לי שרק עכשיו היא יכולה לרקוד בחופשיות. "בארץ זה תמיד 'מה יגידו' - מה, אח שלה מת והיא רוקדת? ובכלל, כשאני יוצאת עם חברות, הן כל הזמן שואלות 'את בסדר? להביא לך משהו?'. כל הזמן בוחנות אותי. כאן כולם מבינים מה עובר עליי גם בלי מילים".
השכול השקוף
אחד מחברי הקבוצה הוא אבינועם שמעוני, שאחיו הבכור בן שמעוני נרצח לאחר שהסתכן שוב ושוב כדי לחלץ מבלים ממתחם הנובה. בילדותם התגוררה המשפחה ביישוב דוגית, עד שגורשה משם בהתנתקות. לאחר מכן ההורים התגרשו והמשפחה התפצלה: אבינועם נשאר לגור בדרום עם אמו ועם אחיו התאום חי, שסובל מפיגור שכלי ומשיתוק מוחין, ואילו בן ואביהם עברו לגור בצפון. אבינועם ובן המשיכו לשמור על קשר, עד שבשלב מסוים החליט אבינועם להצטרף לאביו ולאחיו הגדול במושב בוסתן־הגליל. "לא היה לי טוב ביישוב שבו גרתי עם אמא", מספר אבינועם (32), היום נשוי ואב לתינוקת. "בגיל 12־13 קיבלתי את ההחלטה הקשה לעזוב אותם, והיום בדיעבד אני מודה על זה. ביני ובין אחי הגדול יש הפרש של שנה, וגדלנו ממש יחד. בן אהב מכוניות, אופנועים, מסיבות. אני הייתי הילד הטוב בבית".
ב־7 באוקטובר לא ידע שבן נמצא במסיבת הנובה. בתחילה הוגדר אחיו כנעדר, ורק לאחר כמה ימים אותרה גופתו. בד בבד התגלה סיפור הגבורה שלו. "חברים אמרו לו 'זה מסוכן, אל תבוא לכאן, אבל הוא התעקש לחזור ולהציל אותם".
איך השפיע עליך מותו?
"לא חשבתי מעולם שדבר כזה יכול לקרות לי. זה הפך לי את החיים. איבדתי את כל התמימות שהייתה לי".
למסע של האחים שנשארו לבד הוא הצטרף אף שיש לו כאמור אח תאום. "עכשיו אני האפוטרופוס של חי, אני זה שמטפל בו ודואג לו. עד לרצח, גם בן היה גר עם אמא ועוזר בטיפול בו. זה תמיד היה על שנינו, ותמיד גם הייתה הידיעה שאם יקרה משהו להורים, אנחנו נהיה שם יחד בשבילם. עכשיו נשארתי לבד. חי הוא מבחינתי כמו עוד ילד שאני עוזר לו.
"במשך שנתיים לא נתתי לעצמי רגע בשבילי. עזבתי את כל מה שהיה לי בחיים - את העבודה שלי כהנדסאי חשמל, את הבית - ורק טיפלתי בהורים, באחי התאום ובהנצחה של בן. כשהמלחמה הסתיימה הרגשתי כמה אני עייף ואין לי כוח. הבנתי שכל עוד אני ממשיך לנוע סביב השכול והעזרה להורים, אני לא מצליח להתקדם ולא יכול לטפל בעצמי, ולכן החלטתי לשחרר קצת. זה לא פשוט מבחינתי. לא קל לי לשים את עצמי במקום הראשון, ויש לי ייסורי מצפון אם אני משאיר את אמא לבד בשבת. מכיוון שההורים שלנו גרושים, תיווכתי ביניהם בשנתיים האלה בכל מה שקשור לאזכרה ולהנצחה. דווקא עכשיו, כשאני שחררתי, הם מדברים ביניהם יותר ומסתדרים".
רבים מהאחים השכולים מספרים על תחושה עמוקה שהמדינה לא מכירה בהם. הם זכאים אומנם למלגת לימודים חלקית ולהשתתפות בטיפול נפשי, אך לדבריהם זה לא מספיק. אבינועם שמעוני, למשל, לא הצליח עד היום לחזור לעבודה. "אנחנו שקופים", הוא אומר. "אנחנו עובדים קשה, מטפלים בהורים שלא מתפקדים, מתמודדים עם הכול. צריך להיות גוף שיבין מה נחוץ לנו - סיוע, הכוונה, חזרה לתעסוקה. זה צריך לבוא מגורם רשמי. לא הגיוני שעמותות מממנות את הדברים האלו".
צילום: Itayedberg
אליעזר גולדברג מצביע על ההיררכיה הכאובה של השכול: "המדינה שמה בראש את האלמנה והילדים, אחריהם את ההורים, והאחים בתחתית, בלי שום הכרה. הרבה מהם חוו טראומה עמוקה ועזבו עבודה, אבל התחושה היא שאנחנו לבד".
"המדינה לא מכירה מספיק במה שחווינו", אומר תומר אזולאי. "זה לא מתבטא בתנאים, לא בסיוע, ובעיקר לא ביחס. במסגרת התפקיד שלי בצבא הקפדתי תמיד לכבד משפחות שכולות. היום אני מבין עד כמה חסר מענה להתמודדות היומיומית, לקושי היומיומי". הניסיון למצות זכויות בסיסיות, הוא אומר, הופך למסע ייסורים: "זה לא הגיוני שצריך לרדוף, לכתוב מכתבים, להתחנן. יש טיפול נפשי, נכון, אבל זה אמור להיות סוף התהליך. לפניו צריך יחס, אוזן, דלת פתוחה. הטיפול במשפחות אמור להיות התפקיד של אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, אבל בפועל אתה זה שנאלץ לרוץ אחריהם. אני לא צריך כסף, ברוך השם. אבל מה לגבי מי שכן מתקשה?"
מול הקולות הללו, אדווה מציגה תמונה שונה: "לי קצת קשה להגיד שאין הכרה. אני מקבלת מענה רגשי ממשרד הביטחון, וזה מה שאני צריכה כרגע. אני מרגישה שרואים אותי בעבודה ובקהילה. אבל אני גם יודעת שיש הרבה אחים שכולים שלא מסוגלים לחזור לעבוד, ולא מקבלים לגיטימציה לכאב שלהם. דיברתי עם אחים שלא מוצאים את עצמם מקצועית מאז 7 באוקטובר. אולי המדינה צריכה לתת להם הכוונה שתעזור להם בשיקום".
רגע לפני שיצאו אל שדה התעופה, המשתתפים מתכנסים למעגל מחבק על שפת הים. "עד אחרי הנצח, עד לפני הכול, ניפגש תראה בסוף, זמן הוא ים אך לא החוף", הם שרים יחד, ומבטיחים לשמור על קשר. וגם כשהם עוזבים את האי, נשארת מאחוריהם מזכרת מהימים הקשים והמחזקים שעברו עליהם במקום הזה: במהלך השבוע צמח כאן עמוד של סטיקרים, עטוף פנים צעירות ויפות שמשקיפות אל הנוף הזנזיברי, עדות למסע של אחים ואחיות שעדיין לא הסתיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
