המציאות הנוכחית מלמדת כי ישראל נמצאת בתהליך של היפוך אסטרטגי. לאחר מה שנחשב כצבירת הישגים משמעותיים במלחמת חרבות ברזל בזירות השונות, ובעיקר ההצלחה למנוע את קריסת המדינה בשלביה הראשונים של המלחמה, החל בחודשים האחרונים תהליך הופכי. ישראל נמצאת בתוך מדרון חלקלק שבו אותם הישגים הולכים ונשחקים, ומול זאת הולכים ומתהווים מערום של איומים ישנים וחדשים שאינם מבשרים טובות.
עד כמה שניתן לדעת, ההישג מול איראן הולך ונשחק, וכך גם לגבי חיזבאללה. במקביל חמאס חזר לחיים ומשקם את כוחו בשטח הנתון לשליטתו ברצועת עזה. אל-ג'ולאני הג'יהאדיסט זוכה להלבנה וחיטוי בינלאומיים וצפוי להתקבל בזרועות פתוחות בבית הלבן, טורקיה ניצבת בשערי עזה, וציר סוני שכולל גם את מצרים החמקמקה והדו פרצופית, הולך ומתגבש במקביל לנוכחות המאיימת של הציר השיעי שטרם הוכרע, לא פיסית ולא ברוחו.
עוד כתבות בנושא
הדבר המטריד ביותר הוא כי כלל המגמות הללו מתפתחות בחסות שני תהליכים גלובליים. האחד, ממשל אמריקני תועלתני ואגוצנטרי שלא רק טורח למזער את מרחב התמרון של ישראל ברצועת עזה, אלא הניח כיפת ברזל על יכולת הפעולה הכוללת שלה באזור כולו ומקדם במסגרת "שלום" התפור לאינטרס האמריקני, סדרת איומים על ישראל. זהו אותו ממשל שמכר לישראל שניים וחצי ממתקים בעטיפה נאה האופיינית לסוחרים ממולחים, ובמקביל הניח תשתית למציאות שבינה ובין האינטרס הישראלי יש פער ניכר וזועק לשמיים – הפער בין החתירה הישראלית לצדק ולמוסר לבין השאיפה האמריקנית לעושר וממון.
הכי מעניין
הפער שבין צדק ומוסר לבין תאוות בצע. נתניהו וטראמפ | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
גל הצונאמי השני מאיים לא פחות מהראשון. ראינו אותו מתרומם תוך כדי המלחמה בדמות תופעות האנטישמיות, ועתה הוא נראה מאיים או קרוב מתמיד בדמות לולאת הקשר שבין הפרוגרס המערבי, כולל זה האמריקני, עם הסוסים הטרויאנים נוסח ממדאני בניו יורק, ששתלו במערב גורמי 'המזרח' הרצחניים מבקשי הנקם על שנים ארוכות של שליטה קולוניאליסטית.
החיבור בין המגמות המקומיות לבין המגמות הגלובליות מצמצמת מאד את ישראל, מגבילה את יכולת הפעולה שלה והופכת את העתיד האסטרטגי ללוט בערפל. מי שגיחך על הדימויים 'הספרטניים' צריך להתחיל ולהסיר את החיוכים.
ישראל לא תוכל לאפשר לעצמה להתעלם ממה שטומן לה העתיד, ושלום אינו המושג המתאים והנכון לתאר עתיד זה. ומכאן הצורך הדחוף להתנער לאלתר מהקונספציה שלאחר הקונצפציה, ולהתחיל להיערך לשנים ארוכות ומורכבות של מלחמת קיום. כזו שתדרוש הרבה תבונה, צמצום עצמי, אחדות ציונית ובעיקר הבחנה בין עיקר לבין טפל.