דובר צה"ל הודיע אמש (ראשון) על כך שאלוף במיל' ניצן אלון מסיים את תפקידו כראש מפקדת השו"ן (שבויים ונעדרים) בצה"ל, אחרי יותר משנתיים בתפקיד מהקשים והמורכבים ביותר שקצין בצה"ל יכול לשאת על כתפיו. זה הרגע לומר תודה, אבל גם לשאול שאלות נוקבות על הדרך שבה הגוף הזה פעל מאז 7 באוקטובר - ובעיקר מאז שהפך לאחד ממוקדי הכוח החזקים ביותר בצבא.
אין חולק שאלון קיבל על עצמו שליחות כמעט בלתי אפשרית. לעמוד בראש גוף שתפקידו לאתר, לחלץ ולהחזיר חטופים, תוך ניהול מידע רגיש, לחץ ציבורי כבד, ומגע ישיר עם משפחות שמצויות באחת החוויות האנושיות הקשות ביותר. זה תפקיד שממלאים רק מתוך תחושת שליחות עמוקה ולא כדי מתוך ציפייה לקבל קרדיט. רוב האנשים לא היו מסכימים לקחת את זה על עצמם, ועל כך מגיעה לאלון הערכה גדולה מכל עם ישראל.
אבל לצד ההערכה - יש גם מספר נקודות ביקורת.
הכי מעניין
1. מפקדת השו"ן הפכה בשנתיים האחרונות לגוף סגור, חסר שקיפות כמעט לחלוטין. גם כתבים צבאיים שניסו לסקר את פעילותה נתקלו בקיר אטום. אני עצמי, ככתב צבאי מאז אפריל 2024, זכיתי לשמוע את אלון רק פעם אחת, וגם זה בתדרוך לאחר אירוע מבצעי. ההדלפות, לעומת זאת, זרמו בשפע - אבל רק לגורמים נבחרים - עיתונאים מקורבים או כלי תקשורת מסוימים. אפילו הידיעה על סיום תפקידו יצאה בהדלפה. בנוסף כל אימת שהמו"מ עם חמאס נטה לכיוון כזה או אחר, הופיעו לפתע "גורמים עלומים" עם מידע מדויק מאוד, שנועד לעצב את דעת הקהל הישראלית לכיוון הרצוי.
הרמטכ״ל, רב-אלוף אייל זמיר, ראש מפקד השבויים והנעדרים, אלוף (מיל׳) ניצן אלון וראש אגף המודיעין, אלוף שלומי בינדר מפקדים היום (ב') על מבצע ״שבים לגבולם״ מחמ״ל מפקדת השבויים והנעדרים | צילום: דובר צה"ל
2. העזיבה של אלון מתרחשת בעיצומה של תקופה שבה עדיין יש חטופים בעזה, והמשימה רחוקה מלהסתיים. מכתב הפרידה שלו לחיילי המפקדה כולל את המילים "המשימה לא תמה" - אך הוא עצמו מסיים את תפקידו. קשה להבין את העיתוי. מה גרם לו לעזוב דווקא עכשיו? האם מדובר בעייפות, בתחושת מיצוי בעקבות המחלוקות מול הדרג המדיני או בהיערכות לתפקיד הבא? אם יטען שההסכם צפוי להחזיר את כלל החטופים ולכן הרגיש שזה העיתוי הנכון, אז מדוע הוא פרש רק כששמונה חטופים חללים נותרו בשבי חמאס ולא יותר מזה? כך או כך, המסר למשפחות החטופים בעייתי מאוד.
3. אין מחלוקת שאלון הפגין רגישות יוצאת דופן כלפי המשפחות. רבות מהן תיארו אדם אמפתי, קשוב, שנמצא עמן בקשר אישי. זה מרגש, אבל גם בעייתי. קצין בדרג הזה אינו אמור להיות ב"קו חם" מול המשפחות - לשם כך יש את קציני הנפגעים. כשהמפקד עצמו נכנס למעגל הרגשי, קשה להפריד בין התחושות האלה והקרבה למשפחות לבין שיקול הדעת שאמור להיות קר ומקצועי. האם זה השפיע על החלטות מבצעיות, כמו למשל על אישור מבצעי חילוץ או תקיפות באזור שבו ייתכן שנמצאים חטופים? ייתכן שכן.
מעמד קבלת ארונות החטופים החללים, אמש | צילום: דובר צה"ל
4. מפקדת השו"ן הפכה בשנתיים האחרונות לגוף רב־עוצמה בצה"ל. היא ריכזה תחתיה סמכויות מודיעיניות ומבצעיות אדירות. מאיסוף מידע על גורל החטופים ועד לאישור מרחבי ירי ותנועת כוחות. למעשה, היא החזיקה בהשפעה ישירה על פעילות האוגדות המתמרנות ועל החלטות חיל האוויר ברצועת עזה. על פיה יישק דבר. שרשרת הפיקוד השתנתה בהתאם, ומפקדת השו"ן שינתה פקודות גם למפקדי פיקוד הדרום פינקלמן ועשור, וגם למפקדי האוגדות. במובן הזה, מפקדת השו"ן לא רק טיפלה בחטופים, היא עיצבה את האסטרטגיה של צה"ל בעזה ואת גבולות הפעולה של הכוחות. אפשר לומר בצדק שלשם כך הוקמה המפקדה – להביא מידע מודיעיני מיוחד על הימצאות חטופים במרחב ולהשפיע על הפעילות המבצעית בהתאם, אבל כדאי וצריך להתווכח על המינון, שלדעתי היה אגרסיבי ואבסולוטי יותר מדי, ופעמים רבות הגיע גם על חשבון בטיחות הלוחמים, וראוי שהציבור ידע את זה.
עוד כתבות בנושא
5. בתוך כל זה אסור לשכוח את האנשים. עשרות חיילים וקצינים ששירתו במפקדה נחשפו לחומרים הקשים ביותר - תיעודים מהשבעה באוקטובר, עדויות מזירות חטיפה ורצח. חלקם קיבלו לידיהם "תיק חטוף" ונדרשו לחקור כל פרט, כל שביב מידע, כל רמז, והם ראו הכל. הצלקות האלה יישארו איתם לשנים. הם ראויים להוקרה מהמדינה ולכל טיפול וסיוע אפשריים.
פרישתו של ניצן אלון מסמלת סוף פרק, אך גם מעלה שאלות קשות. מה באמת התרחש מאחורי דלתות מפקדת השו"ן? מי קבע אילו החלטות יתקבלו? ואיך זה שגוף אחד הפך למרכז כוח שמולו גם מפקדי אוגדות וחילות נאלצו להוריד את הראש? אלון ייזכר כקצין אמיץ ורגיש שלקח משימה שאיש לא רצה, אבל גם כזה שעמד בראש מערכת סבוכה, ריכוזית, ולעיתים לא שקופה. אלה דברים שראוי שייבדקו מיידית על ידי גוף אובייקטיבי, ושיקבע איך הדברים אמורים להתנהל בכל מקרה דומה בעתיד.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
