ועידת שארם, מצג שווא לשלום, והסכם עשרים הסעיפים לסיום המלחמה בעזה כפו על ישראל הצבת מִפקדה רב־לאומית בפיקוד אמריקני בלב הארץ. זהו אירוע חסר תקדים בתולדותינו, המשולב במדיניות הבלגה כפויה על ישראל שטעמיה אינם ברורים, למרות הפרות אכזריות של הפסקת האש מצד חמאס.

כאילו לא די באלה, דווח כי הנשיא דונלד טראמפ הטיל שלשום וטו על החלטתה של ישראל להרחיב את הקו הצהוב. ועדיין לא ציינו שבחסות ההסכם אויבותינו המרות, קטאר וטורקיה, זכו לדריסת רגל על סף גבולנו הדרומי ולנטילת חלק במנגנון בינלאומי לשיקום התשתיות האזרחיות בעזה. בתווך בין כל אלה ישנה התנגדות אמריקנית לחוק הריבונות. הכרסום בעצמאותנו הלאומית משפיל ומחליש לא רק את ישראל, אלא גם את ארה"ב. הוא חותר תחת ניצחונותינו הצבאיים המזהירים, ומחזיר את הגלגל במהירות ל־6 באוקטובר.

אחרי הדברים הנוקבים הללו מתעוררת שאלת מיליון דולר הנוגעת למניעיהם של בנימין נתניהו וטראמפ, כל אחד לחוד וביחד, והיא מנקרת ומעוררת ספקות: שמא ישנם אזורים עיוורים שהביקורת על ריבונותנו שנחמסה איננה רואה, ההישג האמיתי מאחורי ההסכם נעלם מעינינו, ועלינו לדון את השניים לכף זכות? הבה נבחן חלק מהאזורים העיוורים הללו.

הרי נתניהו, שמודע לסכנת הכתם שירחף על שמו לנצח ולאפשרות הממשית שמפעל חייו המדיני יזכה לקבורת חמור במנהרות ההיסטוריה, שֹם מאז פרוץ הטבח, במשך למעלה משנתיים וסביב השעון, את כל כובד משקלו הפוליטי ומשאביו הנפשיים-תבוניים־מדיניים־אסטרטגיים לטובת שיקום עוצמתה, הרתעתה וכבודה של ישראל שחוּללו בטבח שמיני עצרת.

אך לא פחות מכך הוא גם פעל לשיקום כבודו ההיסטורי שלו. הכיצד יעלה על הדעת שאחרי שזכה מחדש לתהילת עולם, נגד כל הסיכויים ובסייעתא דשמיא, המנצח הגדול של מלחמת התקומה ייפול שוב בשבי הקונספציה, יחליש שוב את ישראל וריבונותה, ישים שוב את שמו הטוב בכפו, ויחתור תחת הניצחון שהשיג בעמל, יזע ודם חיילינו?

תמיהה זו עולה גם באשר להתנהלותם המשותפת של נתניהו וטראמפ במהלך המלחמה. ניתוח אמפיריציסטי של התנהלותם, ביחד ולחוד, מעיד על שיטתיות עקבית במערכת השיקולים המבצעיים, ההחלטות והתמיכה האמריקנית לטובת ביצורן של עוצמתה ועצמאותה של ישראל. אספקת נשק ותחמושת בלתי מוגבלת, משולבת בחופש פעולה מבצעי בלתי מוגבל, ושידור מסר לכל העולם שהברית של ישראל עם המעצמה העולמית היא כה איתנה והדוקה גם בזמן מלחמה, עד שאי אפשר להכניס סיכה בינינו.

היעלה על הדעת שאחרי כל אלה, ואחרי הניצחונות הצבאיים והמדיניים המשותפים והמזהירים, טראמפ ירצה להחליש את ישראל ולהשפיל אותה מול המרות שבאויבותיה?

תהיות אלה מעוררות ספקות אמיתיים כי שיקוליו המוסריים־היסטוריים של נתניהו, והניסיון העקבי המצטבר של התנהלותו המשותפת עם טראמפ, מצמצמים באופן משמעותי את האפשרות ששני בעלי הברית הללו רקחו הסכם שיחתור תחת הברית והניצחונות המשותפים שלהם. שמא ייתכן שההסכם ומרכיביו הנלווים – הצבת המִפקדה הרב־לאומית, מדיניות ההבלגה הכפויה לכאורה, ההתנגדות האמריקנית (הזמנית?) לחוק הריבונות ועוד, מחפים על הונאה מדינית נוספת שעדיין נסתרת מעינינו?

ישראל כה שקועה במלחמה האזורית שלנו, עד ששכחנו שהיא חלק מובנה ממלחמה גלובלית רחבה יותר: מלחמה נגד המערב של ציר הרשע האדום־ירוק החיצוני, המורכב מבריתות בין רוסיה, סין ואיראן, וממעצמות בינוניות כמו טורקיה וקטאר. הציר הגלובלי שואף לפגוע בישראל ובהגמוניה האמריקנית במזרח התיכון דרך שלוחותיו האזוריות, חמאס, חיזבאללה, סוריה ודומיהן. פירוק הציר הגלובלי הוא אינטרס משותף וחיוני לישראל ולארה"ב כדי להחליש את השפעתו על הציר האזורי.

טראמפ ונתניהו חולקים באחריות על פירוק הצירים. בעוד שנתניהו מתמודד עם שלביו האחרונים של פירוק הציר האזורי של הציר הגלובלי, הציר שבתוך הציר, טראמפ נאלץ לפרוש בשלב זה ממעורבותו בפירוק הציר הפנימי לטובת פירוק הציר החיצוני.

טראמפ חייב לשקם את עוצמת ארה"ב מול סין ורוסיה בדיוק כשם שנתניהו שיקם את עוצמתה של ישראל מול מעצמות הטרור במזרח התיכון. יחד הם סוללים את דרך המשי לסדר אזורי־עולמי חדש הנשען על הסכמי אברהם משודרגים.

טראמפ עמד לצד נתניהו במשלוחי נשק ותחמושת, ותמיכה מדינית ללא גבול. ציפייתו הטבעית מנתניהו היא שיעניק לו תחמושת מסוג אחר – חיפוי מדיני דומה בזירה הגלובלית באמצעות תחזוקת יציבות השלום המדומה, שאינו אלא אופיום לשחרור החטופים ולפירוק הצירים. גם התשוקה המופרזת לפרס נובל לשלום פעלה בשירות של מה שנראה כהונאה המדינית.

נתניהו מעניק לטראמפ את החיפוי המדיני החיוני שהוא זקוק לו, באמצעות תחזוקה זמנית של הסכם עמום נטול משמעות משפטית ומנגנוני אכיפה, שישראל אינה חתומה עליו. ההסכם והגבלת ריבונותנו לא נועדו אלא לתחזוקה של יציבות זמנית למראית עין הממוסגרת כ"שלום" עמום, אבל כזה שהצליח לאחד את כל העולם מאחורי טראמפ, לשחרר את החטופים ולספק לנשיא אשראי מדיני והזדמנות להתפנות לפרק את הציר הגלובלי - ועל הדרך לבדל את קטאר וטורקיה מן הציר הגלובלי במתן כיבודים לא מחייבים בתמורה לתמיכתן בהסכם.

מכאן עולה כי ההסכם ומרכיביו, הפוגעים בעצמאותנו, עשויים לקבל משמעות חדשה, נסתרת מעין מדינות העולם והאזור. לא רק כהסכם לשחרור חטופינו, אלא לשחרורן של ארה"ב וישראל מציפורני הציר הגלובלי בשירות החלשת הציר האזורי.

ההסכם, המפקדה וההגבלות נועדו להגן על הפסקת האש כדי ליצור יציבות אזורית זמנית, ולשמור על בידולן של קטאר וטורקיה, וכן לספק לטראמפ עורף מדיני יציב, כדי להגדיל את סיכוייו לפרק את הציר הגלובלי למען ארה"ב, ישראל והמערב כולו.

גיטה חזני־מלכיאור היא סגנית נשיא מכון הרצל