האם ניצחנו במלחמה? עיתון איראני המזוהה עם המשטר טען השבוע שכן. במאמר המערכת של העיתון "הרפובליקה האיסלמית" הוגדרו הטבח והמתקפה של החמאס "כישלון יקר". תוצאת הטבח הייתה ניתוץ הציר האיראני: חיזבאללה הובס; אסד הופל; צה"ל שולט בכתר החרמון; תוכנית הגרעין האיראנית הופצצה אנושות; וצה"ל מחזיק במחצית מרצועת עזה. השמחה הגדולה על החזרת החטופים חותמת את הרשימה המשמחת הזו.

למה לנו זה פחות ברור? הכול תלוי בשאלה איך מגדירים את היקף המלחמה. התמונה הגדולה מלמדת על ניצחון גדול, אבל התמונה הקטנה – שמתמקדת רק בחזית עזה – מלמדת על ניצחון דחוק. אך אסור לצמצם את המבט רק לחזית הזו, אף שבה פרץ הגיהינום לחיינו לפני שנתיים. לקח זמן רב עד שהבנו שעזה היא לא רק עזה; שהמתקפה של החמאס לא הייתה פרויקט רצח מקומי שהבשיל ברגע הנכון מבחינתם, אלא זרוע זוטרה של תמנון ענקי ושטני, שהחליטה לפעול על דעת עצמה. האיראנים שדרגו את החמאס כדי שיזנק עלינו ברגע הנכון, ביחד עם החיזבאללה, עם ערביי יו"ש, עם מיליציות עירקיות שיגיעו מירדן ועם מתקפה של עשרות אלפי טילים בליסטיים. אם הטבח שיזם החמאס לבדו הצליח להוריד אותנו לברכיים למשך יממה, הטבח המשותף שהיו חלילה מבצעים כל אלו ביחד היה עלול להיות קִצה של מדינת היהודים. למזלנו, לרוצחים הרשעים מעזה לא הייתה סבלנות. הם תקפו מוקדם מדי מבחינתם, ולכן הצלחנו לרסק את ציר הרשע – בחסד ה', במאמץ עיקש, בסבלנות לא אנושית ובקורבנות עצומים. כך ניצחנו במלחמה הזו.

ואף על פי כן, התמונה הקטנה עדיין מטרידה: איך ייתכן שבתוך כל ההישג העצום הזה דווקא בחזית עזה, שהציתה את הסיוט, היו ההישגים הכי פחות מרשימים של צה"ל? גם בעזה היו לנו הצלחות רבות: עשרות אלפי מחבלים חוסלו, מנהיגי חמאס מסתכלים על האדמה מלמטה, והחטופים הוחזרו – בעוד צה"ל עדיין שולט בחלק גדול מהרצועה. אם מה שהכי מפחיד את הערבים הוא לאבד אדמה, הרי שערביי עזה איבדו כנראה שטח נרחב למשך שנים רבות. לפחות את הפרימטר צה"ל לא יעזוב במהרה. ובכל זאת, איך ייתכן שהחיזבאללה החזק נשבר ואסד הנצחי הודח, ודווקא החמאס עדיין איכשהו מדדה על רגליו?

לשאלה הזו יש כנראה כמה תשובות, אך עם הזמן מסתמן שהגורם הכי משפיע הוא החטיפות. מחיר העסקאות שנעשו בשנתיים הללו עם השטן היה נמוך יחסית לעסקת שליט האומללה, כל עוד סופרים רק את כמות הרוצחים ששוחררו כנגד כל שבוי. אך במלחמה הזו הפכו לראשונה החטיפות לכלי נשק אסטרטגי, שהחמאס השתמש בו כדי להגביל את פעילותו של צה"ל ולהשיג הישגים צבאיים. כמה פעמים בלמה הממשלה את הפעילות הצבאית למען עסקאות חלקיות. צה"ל מצדו הגביל את עצמו מאוד כדי לא לסכן את החטופים בפעולותיו. משום מה, ובאופן שקשה לדמיין אווילי ממנו, צה"ל גם הצהיר על כך בפומבי. אינני מכיר בתולדות המלחמות תקדים לצבא שמודיע שוב ושוב לאויביו איפה לא יתקיף אותם בשום אופן, ואיך הם יכולים להרחיב את אזורי החסינות הללו.

זהו כמובן רק פרט אחד מהאסטרטגיה הכושלת של מדינת ישראל בנוגע לחטופים ולשבויים. המדיניות הזו מובילה אותנו מדחי אל דחי כבר ארבעים שנה. בגללה נחטפו מאות השבויים האומללים, ואם לא נמהר לשנות אותה מן היסוד היא תביא עלינו חלילה עוד ועוד אסונות כאלו. מדינת ישראל הצליחה לנסח וליישם אסטרטגיה יעילה נגד הטכנולוגיות המשוכללות ביותר של תוכנית הגרעין האיראנית, אך לא הצליחה לנסח אסטרטגיה סבירה נגד הטכנולוגיה הכי פרימיטיבית שאפשר לדמיין: חטיפת בני ערובה. דוד המלך התמודד לפני 3,000 שנה עם מצב דומה באופן הרבה יותר מוצלח מאיתנו, כאשר בני משפחתו ובני בריתו נחטפו בידי עמלקים.

זוהי התמונה המסתמנת, בנקודת הזמן הזו: במאמץ אדיר הצליחה מדינת ישראל לפרק את מלכודת הדובים הקטלנית שעמדה להינעל עלינו. עם שלם נרתם למאמץ הזה, אך בעיקר העול נשאה הקבוצה הקטנה מדי של לוחמים בסדיר ובמילואים ומשפחותיהם. הם הושיעו את עם ישראל משואה שנייה. לצד זאת, אם אנחנו רוצים לבחור בחיים, אי אפשר להסתפק בהישגים הגדולים שהשגנו. ודאי שאי אפשר להסתפק בקלישאות מגוחכות כמו "החמאס מורתע", "אנחנו מוכנים", "שוב לא יפתיעו אותנו". אין די גם בביצור הצבא ובהתעצמותו. לאסוננו ולדאבוננו, אחרי שהראינו לאויבינו שההגנה האפקטיבית היחידה שלהם מפני צה"ל היא חטופים יהודים, עלינו להניח שהשעון החל לתקתק עד לחטיפה הבאה. חלק גדול מהמאמץ הלאומי שלנו צריך להיות מופנה לנקודה הזו. אנחנו חייבים אסטרטגיה לאומית חדשה להתמודדות עם איום החטיפות. בלעדיה לא תהיה לנו תקומה.