אתמול בבית הכנסת, הקרחאנה של ההושענות התפשטה והמשיכה לשירת "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה", בלחן הקופצני של ר' שלמה קרליבך.
"קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ". השאול והצלמוות שהיו מנת חלקם של אחינו במחילות עזה במשך שנתיים ימים עומדים להסתיים, והעיניים דומעות. אנחנו ביום מרגש, ממש, וצריך לומר משהו על הטענה שאנחנו חיים בסרט.
אנחנו אכן חיים בסרט. מנהיגות צריכה להתנהל באופן רציונלי, ומבחינה רציונלית היא חייבת להעדיף את הכלל על הפרט. העסקה הזאת היא בדיוק ההפך מזה: מעדיפה את הפרט על הכלל, וגובה מאיתנו מחירים איומים שאנחנו נבכה עליהם מרה בעתיד.
הכי מעניין
הראשון הוא שחרור הנהגת הדור הבא של המחבלים. ארכי-רוצחים שלא ינוחו ולא ישקטו עד שירצחו עוד יהודים, ומבחינה סטטיסטית הם בוודאות יעשו זאת.
השני הוא הרוח הגבית העוצמתית שטראמפ מעניק למובילות ציר האחים המוסלמים בעולם הערבי: קטאר וטורקיה. שתי המדינות שאידאולוגיית הליבה שלהן חופפת לזו של חמאס, גם אם הפרקטיקה שלהן מוסווית ומתוחכמת. במקום להעצים את המדינות הסוניות המתונות מצרים וסעודיה, טראמפ מבכר את המפיקה של אלג'זירה ואת האנטישמיות המגלומנית של ארדואן.
אי אפשר להתעלם מהתועלת המדינית בהסכם, שכן ישראל נקלעה לבידוד מדיני חמור שמאיים על כלכלתה. אבל בניתוח קר ורציונלי, ההסכם המסתמן פוגע אסטרטגית במצבה הביטחוני של ישראל.
אז אנחנו חיים בסרט. אבל, וזה "אבל" חשוב, זהו הסרט שלנו, ואנחנו לא יכולים לחיות בשום סרט אחר.
בסרט שלנו אנחנו קוראים ביום הראשון של השנה על עקדת יצחק, כי אין דבר רגיש יותר ליהודים מאשר ההמשכיות שלהם. בסרט שלנו הערבות ההדדית היא לא חוק של הכנסת אלא גנטיקה עמוקה המקודדת בדנ"א שלנו, ולכן ההיסטוריה היהודית רצופה מעשים לא הגיוניים שיהודים עשו כדי לשחרר יהודים אחרים. הם פשוט לא יודעים לחיות אחרת. ובסרט שלנו ישראלים מרגישים שהחטופים הם אחים ואחיות גנטיים שלהם, חלק מהמשפחה, וכשהם נמקים בשבי הישראלים יוצאים מדעתם.
אי אפשר להנהיג את העם הזה בלי להכיר אותו, לפגוש אותו, להבין אותו ואת הסרט שלו. והסרט של הסולידריות העודפת שאנחנו חיים בו הוא סרט רע ונורא שגובה מאיתנו מחירים איומים וגורם לנו להתנהג באופן מופקר ורשלני, ובו זמנית קסם גדול שמלווה אותנו מאז התנ"ך. אנחנו זוכרים שאנחנו משפחה שהפכה לעם.
אז להתעלם אי אפשר, אבל לווסת - חיוני ואפשר. ולכן מגיע יישר כוח לבצלאל סמוטריץ' שהתנגד ונתן קונטרה לארגוני המחאה, ולנתניהו שלא מיהר לעסקה מופקרת. ההתמהמהות העניקה לצה"ל שנתיים להפוך את רצועת עזה למה שהיא היום: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ... כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".
ההתמהמהות שיקמה את ההרתעה, כי גם אם הרוצחים ברצועה יחגגו את שחרור המחבלים עם ממתקים ובקלאוות, ייקח להם שנים למחוק את הצריבה התודעתית של עשרות אלפי המחבלים ההרוגים ועיי החורבות.
הדרג המדיני חייב לשמר בעזה את המשוואה שנוצרה מול חיזבאללה בצפון. שם, בכל שבוע שלושה מחבלים בממוצע מהגרים לעולם שכולו רע.
אבל לצד זה מותר לנו לשמוח ולחגוג את שחרור אחינו מצרה ומשביה, ולזכור שהעבודה המוטלת עלינו עכשיו היא בעיקר פנימה. החברה הישראלית זקוקה עכשיו לשיקום והחלמה, לבנות את סוכת דוד הנופלת, סוכת שלום בין המגזרים והמחנות.