הסוכה היא סמל לשלום. מדי שבת וחג חותמים את ברכת השכיבנו בערבית במילים: "ופרוס עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום, ברוך אתה ה', הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים", ללמדך, שיש זיקה עמוקה עד כדי זהות בין הסוכה לבין השלום.
הטעם הפשוט לכך שסוכה מסמלת שלום הוא היותה מקום ארעי שאינו יכול להגן מפני סכנות ואיומים. אדם שמרשה לעצמו לחיות ובעיקר לישון בסוכה, מצהיר שיש לו אמון בכך שהוא נמצא בסביבה בטוחה ומוגנת, בניגוד למי שמסתגר במבנה סגור, בבית או למעלה מכך, במבצר או בעיר מוקפת חומה.
היבט אחר של שלום שיש בסוכה הוא היותה פתוחה ונגישה לכל עובר אורח. היושב בסוכה מבטא פתיחות ונדיבות. בשונה מהבית הסגור, המחייב את האורח להקיש בדלת ולהמתין להזמנה, הסוכה מעודדת את העוברים ושבים להציץ פנימה ואף להיכנס.
הכי מעניין
מצוות סוכה טעונה במשמעויות האלה. כתוב בתורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", בין אם הכוונה לסוכות ממש כדעת רבי אליעזר, ובין אם הכוונה לענני הכבוד כדעת רבי עקיבא, הסוכה מזכירה את ההשגחה הא-להית וההגנה על עם ישראל, מימי יציאת מצרים ועד לעתיד לבוא.
במדרש שכל טוב מסבירים שדרכם של בני מלכים ליישב בסוכות וכך נהגו בני ישראל, כדי שלא ייראו כעבדים הבורחים מפני אדוניהם בהסתר ובצנעה. לפי ההסבר הזה, הסוכה מסמלת את השלום והשלווה שמלכים יכולים להרשות לעצמם לנהוג בביטחונם כי רב ובשבתנו בסוכה אנו מזכירים את הימים המופלאים שבהם עם ישראל היה שרוי במציאות דומה.
רבי עקיבא מפרש שהסוכות הן ענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל וסוככו עליהם בעת היותם במדבר, והן מסמלות את ההשגחה וההגנה הא-להית על עם ישראל בכל הדורות, ואף לעתיד לבוא. במובן הזה, הסוכה מסמלת שלום במובן של שלווה ובטחון שמספקת לעם ישראל החסייה בצל ה'.
אדם היושב בסוכה מבטא את ההכרה שהוא שרוי במציאות של שלום ושלווה והשקט ובטח. אנו עושים זאת בסוכות גם כאשר איננו שרויים במציאות ריאלית של שלום. כמו בפסח, בו אנחנו נוהגים להסב כבני חורין ולסמל במעשינו את החירות, גם כאשר אנו אסירים בכלא ולכודים בשבי, במקומות המרוחקים ביותר בעולם מחרות, כך גם בסוכות, מצאנו לוחמים יושבים בסוכה המותקנת על גבי טנק בשדה הקרב, המקום המרוחק ביותר בעולם משלום, כביכול "שותלים" סוכת שלום בלב המלחמה. אפשר לפרש את קיום המצווה בתנאים אלו כביטוי של זיכרון העבר וציפייה ותקווה למימוש החירות או השלום בעתיד, אף על פי שהם רחוקים מאתנו כעת. אפשר לפרש זאת באופן פנימי ורוחני, כיכולת לחוות בעומק את חווית החירות או השלום, גם כאשר מסביב יהום הסער והנסיבות החיצוניות אינן תואמות את ההתכוונות הפנימית.
ביטוי לשלום הפנימי בתוך עם ישראל שמסומל בסוכה, מצוי בהלכה שאדם יכול לצאת ידי חובה בסוכתו של חברו. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות – מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" (סוכה כז ע"ב). לו היה הדבר אפשרי מבחינה פיזית, היינו מכנסים את כל העם לסוכה אחת. אף שהדבר אינו אפשרי מעשית, הוא משפיע על ההלכה בכך שאפשר לצאת ידי חובה בסוכה של אחרים ומשפיע על המנהג של ריבוי אורחים ממשיים ואושפיזין רוחניים בסוכה.
השאיפה לשלום וחזון השלום הם ערכי יסוד ביותר בעולמה של תורה. נאמרו ונכתבו על כך אינספור פסוקים, דרשות, מאמרים וספרים שלמים, בכל הדורות. שלום הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, וזו היא הברכה שכל הברכות חותמות בה. הדבר אינו מובן מאליו מכיוון שיש תרבויות רבות בעולם שלא חרתו על דגלן את הערך הזה, ולפעמים מקדשות דווקא את היפוכו, כדוגמת האימפריות שביקשו לכבוש את כל העולם והדתות שביקשו לכפות את כל העולם כולו לקבל את אמונתן ודתן.
במזמור הראשון משירי המעלות מצטער המשורר על כך שהוא חי בסביבה שאינה חפצה בשלום, בלשון המעטה: "אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר: רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם: אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה:" (תהילים קכ ה-ז). ההכרה הזאת אינה מונעת ממנו לרצות שלום ולרדוף שלום, הגם שהוא נאלץ לאחוז בחרב ולהשיב מלחמה שערה. בספר תהילים יש מזמורים רבים שבהם דוד המלך מבטא את העובדה שהוא איש מלחמה, את חובתו לאחוז בחרב ואת תפילתו לה' שיסייע לו במלחמותיו, אבל בד בבד, הוא גם ממשיך לבטא את שאיפתו ותקוותו לשלום.
במזמור לדוד ה' אורי שאותו אנו אומרים מדי יום, מראש חודש אלול ועד שמיני עצרת, ורמוז בו גם חג הסוכות, מתואר יפה הפער בין הסביבה העוינת לבין השאיפה לשלום. המשורר מתאר את האיומים סביבו: "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי", "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה", "אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה" "קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס". אבל הוא בוחר שלא להתייחס למלחמה נגדם, אלא רק לכך שהוא שם מבטחו בה': "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד", "הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ", "לֹא יִירָא לִבִּי", "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". דוד תולה את מבטחו בה', בהגנה בבית ה' ובסוכתו: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי", "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".
זו אינה עמדה חלושה וגלותית של מי שאינו יודע לאחוז בחרב ולהשיב מלחמה, שהרי מדובר בדוד המלך, שאת קורות חייו כלוחם אנו מכירים היטב מספר שמואל, ושבפרקים אחרים בתהילים יודע לדרוש מה' לסייע לו במלחמותיו. בכל זאת, במזמור זה הוא בוחר באופן מודע שלא לדבר על ההיבט של המלחמה והחרב, אלא על הסוכה והשלום.
בימים אלה של חג הסוכות אנו נדרשים, על ידי מצוות הסוכה, לכוון את כוחות נפשנו, את שאיפותינו ואת מאוויינו, לעולם של שלום. שלום בעולם, שלום עם אויבינו, שלום בתוך עם ישראל, שלום עם הקרובים לנו, ושלום במקום הראשוני ביותר, אצל כל אדם בנפשו פנימה, בינו לבין עצמו.
הציפייה והשאיפה לשלום מוטבעת עמוק בנפש הישראלית. היא באה לידי ביטוי מוחשי ביותר במדיניות הישראלית בראשיתה של התנועה הציונית. היא קיימת בימין ובשמאל כאחד. אין בישראל מי ששוחר מלחמה לשמה, כיבוש לשמו. הוויכוחים הם בשאלות של איזונים: על מה ועד כמה אפשר ומותר וצריך לוותר למען השלום, ובשאלות של אמון: עד כמה אפשר להאמין לאויבינו שניתן להגיע איתם לשלום, או שמא לעולם נמצא במצב של "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אבל על עצם העובדה שהחזון המשיחי של עם ישראל הוא חזון של שלום, אין חולק.
יש משהו מאד תמים בציפייה לשלום, בנכונות לשבת בסוכה גם כשידוע שמסביב יש זדים הקמים עלינו לכלותינו. אבל הגישה התמימה הזאת אינה חידוש, ודאי לא בסוכות. כולנו מודעים לאתגר של מצות הישיבה בסוכה דווקא בתקופת הסתיו, כאשר תמיד קיים חשש לגשם בסוכה. יש מודעות גמורה לכך שההגנה של הסוכה מוגבלת ולעתים צריך לצאת ממנה בהכנעה, כאשר המציאות אינה מותאמת לציפיות, ועדיין, אין מוותרים על המצווה ועל התקווה ובונים את הסוכה מתוך תקווה שנזכה לשבת בה במשך כל ימי החג מבלי שיישפך עלינו קיתון מעליב של גשמים.
בה בעת אנו גם אוחזים בסוכות בלולב ושאר המינים, המסמלים במידה מסוימת את ניגודו של השלום. הלולב מסמל חרב, ומסמל גם ניצחון במלחמה. אנחנו לא מוותרים גם על אלו ולא שוכחים גם את הצורך בהם. זאת ועוד, אנחנו מקיפים את הבימה, זכר למזבח שבמקדש, וקוראים ומתחננים הושע-נא הושע-נא, בזכרנו כמה עוד חסר לנו ולמה עוד אנו מייחלים. לפנינו עוד דרך ארוכה, עד אשר נגיע באמת אל המנוחה ואל הנחלה, השלום והשלווה, עד שנזכה למציאות של "יצפנני בסוכו, יסתירנו בסתר אהלו", ועד שנגיע למעלת "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
דברים אלו נכתבים בשעות שלאחר חתימת ההסכם עם רשעי עזה, ולפני מימושו, לפני שהתקיים החלק החשוב ביותר מבחינתנו, שבו יתקיים "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה". ההסכם הזה נראה רעוע כסוכה, ויש לקוות ולהתפלל שלפחות אפשר יהיה להמשיל אותו לסוכה כשרה, שצילתה מרובה מחמתה, שבדפנותיה אין הפרוץ מרובה על העומד, והרווחים והפסולים שבה בטלים לרוב הכשר, ולו באמצעים הדחוקים של גוד ולבוד ודופן עקומה.
אנו עומדים לפני שבת חול המועד והימים הנותרים של החג: הושענא-רבה, ושמיני עצרת, הוא שמחת תורה, שהוא גם יום הזיכרון למאורעות שמחת תורה תשפ"ד. יהי רצון שנוכל לזכות בימים האלה לחוות באופן ממשי ומעשי מעט מן התחושה של סיום המלחמה וניצנים של שלום, לשמוח בשמחתם של החטופים שתשתלב בשמחת יום טוב, של משפחותיהם ושל כולנו ונזכה לנחמה ולנועם ה'.
תהיה זו התחלה וסימן טוב לשנה שכולה ברכה ושפע, שלוה והשקט ושלום, במובן השלם והרחב שלו: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" ואמרו: אמן.