אף ישראלי לא אוהב להיות מוחרם. לאף ישראלי לא נעים לדעת שאמנים מבקשים להסיר את שיריהם משירותי הסטרימינג בישראל. קשה לראות את ההשתתפות במפעלים אירופיים בסכנה, כשאקדמאים מודרים משיתופי פעולה, כשעננת מעצרים מרחפת מעל כל מי שלבש מדים או כשראש הממשלה נאלץ לעקוף את אירופה כולה, ליתר ביטחון, בגלל צווי הסגרה.
כולנו שואפים לנורמליזציה עם המדינות השכנות, עם העולם המערבי, עם מציאות שבה ישראל מתקבלת כחלק ממשפחת העמים. גם לשם כך, בסופו של דבר, הקמנו מדינה. וזה בדיוק מה שעשינו. במשך שלושים שנה ניסינו להיות נורמליים. נקטנו בדיפלומטיה, ניסינו לצמצם חיכוכים, להימנע מעימותים. וזה עבד.
האומות המאוחדות, | צילום: EPA/JUSTIN LANE
מאז סוף האינתיפאדה השנייה, למעט חריגות מצערות, נהנינו מכמעט שני עשורים של שקט יחסי, של צמיחה כלכלית, של השתלבות בזירה הבינלאומית, של קבלה ל־OECD. נדמה היה שקבלתה של מדינת היהודים כמדינה שוות זכויות בעולם המתוקן היא בלתי הפיכה. ואז הגיע 7.10 - והאשליה התנפצה.
הכי מעניין
בזמן שאנחנו חגגנו נורמליזציה, שגשוג ודור שלם שגדל על ביטחון יחסי, טבעת החנק סביבנו הלכה והתהדקה. בעוד אנחנו נטבחנו, ברחבי העולם כבר החל הקמפיין שמצייר אותנו כתוקפנים, כרוצחים, כפושעי מלחמה. והקמפיין הזה הצליח הרבה מעבר למצופה.
נורמליזציה תמורת השעיית ריבונות. טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ספטמבר 2020. | צילום: Getty Images
הנשיא הרצוג בביקור באיחוד האמירויות. | צילום: EPA
בנט בפגישה עם השרים מבחריין ואיחוד האמירויות. | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
אפשר להאשים את הממשלה, את ההסברה הלא־קיימת, את השרים שלא יודעים לשתוק וכל זה נכון, אבל רק בשוליים. ברמה הבסיסית ביותר, מיד לאחר שעמדה ישראל על רגליה והחלה להשיב מלחמה, כדי להבטיח ש־7.10 לא יקרה שוב, העולם, כמעט כולו, הפנה לה עורף. למעט כמה חריגים מבורכים - ובמקרה של ארצות הברית של טראמפ, גם משמעותיים מאוד - ישראל נותרה לבדה.
העולם מציע לישראל את אותו דיל שלפני הטבח: לחזור לנורמליות, לפסיביות, להפסיק את המלחמה בטרם תוכרע, לחזור ולהיות מדינה שממתינה לטבח הבא, בתמורה לחזרה לשגרה. אבל אנחנו, הדור שעבר את 7.10, יודעים שנורמליות בשכונה שלנו היא אשליה.
מחבלי חמאס משתלטים על טנק צה"לי ב־7 באוקטובר. | צילום: גטי אימג'ס
נורמליות היא השקיעה בענן ורוד של נאיביות בינלאומית, בעוד אויבינו - שבינם לבין נורמליות אין דבר - שוקדים על הטבח הבא. מדינת ישראל לא יכולה להסכים לעסקה הזו. לא ניתן לקבל מצב שבו הדרך להיות מדינה "מקובלת" ו"נורמלית" עוברת בויתור על הזכות הבסיסית ביותר של מדינה - להגן על אזרחיה. אם זה התנאי, מוטב לדחות אותו.
לא כי המחיר של בידוד בינלאומי אינו כבד - הוא עצום. כלכלית, נפשית, ובסופו של דבר, אם לא נתמודד עמו נכון, גם קיומית. אבל המחיר האלטרנטיבי של מדינה שמאבדת את זכות ההגנה העצמית שלה בגלל לחצים מדיניים - כבד פי כמה.
מפגינים פרו-פלסטינים מול הבית הלבן. | צילום: EPA
הפגנה פרו פלסטינית בדנמרק, | צילום: EPA/THOMAS TRAASDAHL DENMARK OUT
הפגנה פרו פלסטינית בדואומו, מילאנו, איטליה | צילום: EPA/MATTEO CORNER
מפגין פרו־פלסטיני בניו זילנד | צילום: EPA/JAMES ROSS AUSTRALIA AND NEW ZEALAND OUT
הפגנות אנטי ישראליות בניו יורק. | צילום: AFP
מדינת ישראל לא בחרה במלחמה הזו. זו מלחמה מוצדקת, אולי המוצדקת ביותר בתולדותיה. זו מלחמה שנפתחה לא נגד צבאה, אלא נגד אזרחיה. נגד תינוקות, נשים, קשישים. המלחמה הזו חייבת להסתיים בניצחון ברור. רק אז, מתוך עמדת חוזק, נוכל לנסות לחזור בהדרגה לנורמליות.
הפעם נורמליות מפוכחת, מסויגת. כזו שיודעת ומבינה: בסופו של דבר, לאף אחד לא באמת אכפת מיהודים טבוחים. לפחות לא ליותר מכמה שבועות. זוהי אינה הגנה על הממשלה. היא יכלה והייתה צריכה לפעול מהר יותר, למנוע נזקים ולאפשר לדיפלומטיה הישראלית לצאת לפעולה בזמן.
לוחמי הקומנדו הימי של חמאס. | צילום: ארכיון: AFP
זהו תיאור עגום של מציאות. העם היהודי היה תמיד בן חורג במשפחת העמים. תמיד היה צריך להתנצל על עצם קיומו. קבלתו הייתה ונותרה מותנית. במידה רבה, היא תמיד הייתה אשליה.
לפני שהעם היהודי יוכל להיות "נורמלי", הוא צריך קודם כל להיאבק על הזכות הבסיסית ביותר: פשוט להיות. להתקיים. אם חשבנו שהמאבק הזה שייך לעבר - טעינו. קיומו של העם היהודי תחת השמש הוא מטרתה של המדינה היהודית. כל השאר - ייאלץ להמתין.
עוד כתבות בנושא
