בימים אלה, כשעצם החתירה ל"ניצחון מוחלט" שנוי במחלוקת, ראוי לבחון אם מדינת ישראל ניצחה אי פעם ניצחון מוחלט. יש יאמרו שספק אם ישראל ניצחה בכלל. ‎בכל מערכה צבאית ישראל עצרה או נדרשה לעצור את פעולותיה בלחץ בינלאומי, שהניב הסכמי הפסקת אש חוזרים מול אויבים קבועים וגורמים עוינים, אף שהניצחון כבר היה אצלה ״בכיס״.

גם היום, עשורים לאחר חתימת הסכמי שלום עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994), אזרחי ישראל מצויים תחת איום מתמשך בגבולותיהן, שכן שתי המדינות מעלימות עין, במקרה הטוב, אל מול ייצוא טרור סיטונאי משטחן. לגבול סיני הוזזו מאז תחילת המלחמה כוחות צבא אדירים, ומתקיימים בה הפרות יומיומיות של הסכמי השלום. אם לא די בכך, מצרים מסרבת בתוקף לאפשר לעזתים להתפנות לשטחה, כך שהיא פוגעת ביכולתה של ישראל להגיע להישגים בלחימה. וישראל? היא ממשיכה לעשות מה שהיא טובה בו - היא מכילה.

היסטורית המלחמות במאה האחרונה מלמדת ש״ניצחון מוחלט״ היה אירוע חריג. דוגמה בולטת לניצחון כזה היא המלחמה בחזית האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. ספק אם רבים יודעים מה אירע ביפן אחרי שארה"ב הטילה עליה שתי פצצות אטום באקורד הסיום של המלחמה העולמית. ארה"ב כבשה את יפן והחילה עליה ממשל צבאי מלא למשך כשבע שנים, בראשות הגנרל דאגלס מקארת׳ור. במהלך השנים הללו ארה"ב פירקה את הממשל הקודם ביפן, ערכה משפטים צבאיים לפושעי המלחמה, השתלטה על מערכות החינוך במדינה, הטילה חובת פיצויים והובילה רפורמות חברתיות עמוקות. למרות כל אלה, הכיבוש האמריקני נתפס בקרב היפנים כתהליך חיובי של שחרור העם.

תשעה ימים לאחר טבח שמיני עצרת הגדיר הקבינט המדיני־ביטחוני שתי מטרות למלחמה בעזה: חיסול חמאס באמצעות השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, ויצירת תנאים להשבת החטופים. בהמשך נוספו למלחמה מטרות אחרות. יש לתהות: מדוע היה צורך לכתחילה בפירוט יכולות חמאס ״הצבאיות והשלטוניות״? שמא יכולות אחרות של חמאס שאינן שלטוניות וצבאיות – כגון פדגוגיות או אזרחיות – ראויות לדין שונה?

עם הזמן גם הצהרות המטכ״ל החלו להישמע יותר ויותר אמורפיות. ״השמדה״ הפכה ל״מיטוט״, ״הכנעה״ רודדה ל״הכרעה״. נראה כי דבריו המטלטלים של דובר צה״ל לשעבר תא"ל דניאל הגרי ביוני 2024 יסייעו לשפוך אור על הלך הרוח במטכ״ל ובקבינט: "אי אפשר להשמיד את חמאס, כי חמאס זה רעיון", אמר אז הגרי.

נדמה שקונספציית 6 באוקטובר עדיין לופתת את מוחם של מקבלי ההחלטות. חצי שנה קודם לכן, ב־23 בינואר 2024, קבע רה"מ בנימין נתניהו בנאום לחניכי קורס מ״פים: "הציפייה העיקרית שלי היא ניצחון מוחלט, לא פחות מזה. אין תחליף לניצחון". ביולי 2024 אף צולם נתניהו במטוס ״כנף ציון״ בדרך לבית הלבן, כשלצידו כובע הנושא את הכיתוב Total Victory. מאות פעמים עשה נתניהו שימוש במילה "ניצחון" על הטיותיה במהלך המלחמה. אלא שנדמה שהמטרות המסויגות שהוגדרו אינן מתיישבות עם מסר הניצחון הנחרץ שטבע.

תוכנית מקארת׳ור שצלחה ביפן היא מחויבת המציאות גם בעזה. האם אפשר לשנות את המנטליות העזתית כפי שנעשה ביפן? ניסיון הדה־נאציפיקציה כשל זה מכבר ביו"ש, במזרח ירושלים וכנראה גם בישראל. לכן המסקנה אחת: לעזה אין תקומה, ואת תושביה יש לפזר בכל קצוות תבל. החלת ממשל צבאי חיונית לכל תכנון בר־קיימא לעתיד עזה, כי כל "יום שאחרי״ מתחיל ביום שלפני. ניצחון מוחלט בעזה, הכולל את השבת החטופים והשבת הביטחון לעוטף, לא יושג בלי אחיזה בשטח.

ההנהגה הישראלית בקיץ 2025 עדיין פוחדת מהצל של עצמה, בזמן שהלוחמים האריות כמהים כבר לפקודת הניצחון המוחלט - שאין מי שייתן אותה. נתניהו רחוק כיום שנות אור אך גם כפסע מהמטרה שהוא עצמו הציב. כל שנדרש הוא רצון ואומץ. רגע לפני שמתחילים להנדס לציבור את התוצאה הרצויה בעזה באמצעות שקרים נוחים, כדאי לזכור שעם ישראל מבין היטב: ניצחון מוחלט לא מותיר שום מקום לפרשנות.