אוהד בן עמי, אור לוי ואליהו שרעבי, שלושת החטופים ששבו אתמול אל חיק משפחתם, חזרו במצב גופני ירוד ומורכב. העניין הבולט ביותר במצבם הפיזי היה המשקל הנמוך בו חזרו, נושא שיעסיק את הרופאים המטפלים בהם בשלב הראשוני. "מצב כמו של השבים שחזרו אתמול לא ראינו עד היום. ברובד התזונתי קיים סיכון למצב שנקרא 'ריפידיג סינדרום' ("תסמונת ההזנה מחדש"), שזו תופעה מוכרת אצל אנשים שבעל כוחם לא אכלו הרבה", אומר ד"ר יונתן שפירא, רופא במתחם השבים ב'אסף הרופא' שקיבל את השבים התאילנדים בפעימה הקודמת, ומנהל מחלקה פנימית ח' בבית החולים.
שפירא הוסיף כי "רואים את זה לעיתים אצל בנות עם אנורקסיה שמגיעות למצב דומה מאוד. במקרים כאלה יש מצד אחד רצון להתחיל להזין בצורה מלאה – פחמימות, שומנים וחלבונים, אבל מאידך גיסא עצם ההאכלה מחדש יכול לגרום לבעיה רפואית אחרת. אחת התופעות היא שלשולים וכאבי בטן בעקבות שימוש מופחת של מערכת העיכול אבל העניין המסוכן יותר הוא ירידה של מלחים וספציפית יותר ירידה של זרחן ואשלגן. כשהאדם לא אוכל במשך תקופה ממושכת, באופן טבעי הוא מאבד זרחן. כשהוא מתחיל לאכול מזון עשיר בפחמימות, משתחרר אינסולין מוגבר שגורם להסטת הזרחן מהדם אל תוך התאים. העניין הזה עלול לגרום לנזקים משמעותיים מאוד בגוף כגון תפקוד הלב (הפרעות קצב), המוח (הפרעות נוירולוגיות כגון נימול, רעד, בלבול ואפילו פרכוסים), השרירים (עשוי לפגום בשרירי הנשימה) ומערכות נוספות".
כדי להימנע מהמצב הזה, אומר ד"ר שפירא, נדרש בית החולים לעשות הערכה מדויקת של המצב התזונתי של כל אחד מהחטופים שחזרו מהשבי, בין היתר הערכה של מספר הקילוגרמים אותו איבד, וליצור תפריט של האכלה הדרגתית ומבוקרת. במצב זה יש חשיבות גם להערכת המצב הרפואי הכללית של האדם (בדיקות דם, תפקודי לב, ריאות, תפקוד נוירולוגי), כיוון שככל שההערכה הכללית של האדם יותר 'קשה', כך ההדרגתיות של ההאכלה והבקרה ייאלצו להיות יותר תכופים וצמודים.
עם זאת, למרות שהרזון הקיצוני הוא זה שניכר לעין, צוות המטפלים נדרש לתת את הדעת גם למצב הנפשי של השבים כמו גם לתחומים נוספים כגון העובדה שבתקופת שביים לא עשו כל פעילות גופנית ולא נחשפו לאור השמש "כך שהטיפול בהם יתחיל אמנם באשפוז הראשוני, אבל יימשך זמן רב מאוד בפיזיותרפיה, בניית השרירים מחדש, תזונה להשבת הוויטמינים ועוד. כל זה בהנחה שלשבים אין מחלות רקע. ככל שנכנסות מחלות רקע לתמונה, הטיפול הופך למורכב הרבה יותר. חשוב לציין – גם אם ראינו אנשים שנראים טוב, הולכים ומחייכים, עד שלא ניכנס לעובי הקורה לא נדע כלום על המצב הרפואי האמיתי שלהם". בנוסף, אומר ד"ר שפירא, יכול להיות מצב שבו השבים נפגעו פיזית במהלך השבי ופגיעות אלה לא טופלו בשנה שחלפה, כמו לדוגמא טיפולי שיניים שנאלצו לקבל חלק מהשבים, וגם לכך בית החולים צריך לתת מענה מתאים והוליסטי.
ד"ר שפירא אומר שלאור העובדה שמצבים מהסוג שאנחנו פוגשים כעת אינם מוכרים בהיסטוריה הרפואית המערבית המודרנית, המצב אילץ את המערכות השונות לשתף פעולה באופן מקסימלי למען רווחתם השלמה של השבים גם אם לעיתים מערכות אלה מתחרות ביניהן. הוא גם מצביע על הרגישות הרבה בה מטופלים השבים והפקות הלקחים שנעשות בשטח תוך כדי תנועה. "לפעמים אנחנו כרופאים או כל מיני גופים שונים דרכם עוברים השבים לא תמיד יודעים להתחבר לכל מיני נושאים בשיא הרגישות והאמפתיה, אבל כאן נעשו הכנות יוצאות דופן: עשו סימולציות והכנות והסברים איך כדאי לגשת למצבים, על מה כדאי לדבר איתם, על מה לא כדאי לדבר איתם.
"מה שמאוד מעניין הוא שיתוף הפעולה הוולונטרי שעשו ביניהם בתי החולים למען המבצע הזה. בין פעימה לפעימה בתי החולים הפיקו לקחים בזמן אמת ושיתפו את כל שאר בתי החולים בהפקת הלקחים הזו – על מצבים רפואיים כאלה ואחרים בהם נתקלו ואינם נצפו מראש, השיטות שהיטיבו עם השבים, השיטות שאותן צריך לשנות ולשפר. כך שבפעימות הבאות, כל בתי החולים היו ערוכים עם המסקנות מהשבים הקודמים. זוהי עבודה רב-תחומית גם בתוך בתי החולים שמקבלים את השבים, וגם בין בתי החולים השונים".
