החוקרים מפקפקים בטענה שיווני מאלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה אכן כתב את הספר הקדום המכונה "איגרת אריסטיאס אל פילוקראטס אחיו". משהו בהתלהבות המשתפכת בספר בכל הנוגע ליהדות ולמקדש הירושלמי מקשה להניח שאדם שאיננו יהודי יכתוב כך.
הימים הם ימי תלמי השני פילדלפוס, מלך מצרים בשנים 283־246 לפני הספירה, והאיגרת מספרת כיצד יצא לפועל בימיו "תרגום השבעים" – תרגום התורה ליוונית בידי חכמי ישראל לצורך הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. לפי תוכן האיגרת, אריסטיאס כיהן כאחד משרי החצר של תלמי השני.
- לא ממש יוונים: מיהי האימפריה שעוררה את מרד המכבים
- התיאור של "מתייוונים" מתאים לכל חברי הקואליציה העתידית שאינם חרדים
ישנן דעות במחקר הטוענות שהאיגרת נכתבה במאה השנייה לפני הספירה, אם כי בקרב החוקרים יש מי שמצביעים על כך שהיא מתייחסת למציאות שבה ארץ ישראל הייתה נתונה לשליטת בית תלמי – מה שהיה נכון רק עד סוף המאה השלישית לפני הספירה. בשנת 201 לפני הספירה כבש אנטיוכוס השלישי מבית סלאוקוס את הארץ מידי בית תלמי.
מתוך רצון להניע את אלעזר הכוהן הגדול להסכים לשלוח למצרים 72 מזקני היהודים כדי שיתרגמו שם יחדיו את התורה, שיגר המלך המצרי מתנות יקרות למדי לאוצרות המקדש, "ואף חמישים כיכר זהב במשקל, ושבעים כיכר כסף נתן לעשות גביעים ומזרקים, ושולחן וקשוות, ואבנים יקרות הרבה". אלעזר הכוהן שימש כתפקידו בין השנים 260־245 לפני הספירה.
"תלמי המלך אל אלעזר כוהן גדול, שלום ובריאות", צוטט המכתב בספר החיצוני הזה, "מחפצנו לעשות חסד עם כל היהודים בתבל ועם אשר יבואו אמרנו לתרגם את תורתכם מן הכתב הנקרא אצלכם בשם כתב עברי לכתב יווני, למען יהיו אף הספרים האלה באוצר ספרינו עם שאר ספרי המלך. לזאת שלחנו את אנדריאס, משומרי הראש, ואת אריסטיאס, מן המכובדים אצלנו, לבוא איתך בדברים ולהביא ראשית המתנות לבית המקדש ומאה כיכר כסף לקורבנות ושאר הצרכים".
אלעזר, לפי האיגרת, השיב בחיוב ובחום: "אלעזר כוהן גדול אל תלמי המלך האוהב הנאמן, שלום. הקהלנו את כל העדה וקראנו להם … אף הראינו את הגביעים אשר שלחת, גביעי הזהב עשרים במספר וגביעי הכסף שלושים, מזרקים חמישה ושולחן למנחות, ואף מאה כיכר כסף לקורבנות ולצורכי בדק בית המקדש … על כן מיהרנו להביא קורבנות בעדך ובעד האחות והילדים והאוהבים".
האיגרת מרחיבה בתיאור שולחן לחם הפנים שתרם המלך המצרי למקדש בירושלים, שאלעזר הכוהן מזכיר במכתבו: "המלך חפֵץ לעשות את הכלי הזה במידה כבירה. אבל ציווה לאסוף ידיעות מאת אנשי המקום על גודלו של השולחן הקדום, הקיים ועומד במקדש אשר בירושלים. וכאשר הגידו לו את המידה, הוסיף לשאול אם מותר לעשותו גדול יותר. אחדים מן הכוהנים ואחרים אמרו כי אין מעצור, אך הוא אמר כי חפצו לעשותו פי חמישה ורק בספק הוא אם יִכְשַר לעבודה. ואין ברצונו שהשולחן אשר ייעשה על ידו יהיה רק מוטל במקום. ירחש תודה רבה אם המשרתים בעבודה יעשו את עבודתם על השולחן שעשה הוא". לכן, בסופו של דבר הכינו אנשיו של תלמי שולחן במידותיו המקוריות והלא גדולות, ככתוב בתורה.
נראה שתלמי השקיע תשומת לב עצומה בהכנת הכלים שהעניק לבית המקדש היהודי: "ופעמים רבות היה מזניח עסקי עם והולך ומשגיח על האומנים, כי ישלימו את הכלים כראוי למקום אשר יישלחו שמה. ועל כן נעשה הכול בהדר וכראוי גם לכבוד המלך השולח, גם לכבוד הכוהן הגדול העומד בראש המקום ההוא. ואומנם רבה הייתה שפעת האבנים (אבני החן – א"ס), לא פחוּת מחמשת אלפים, וגדולות היו במידתן".
תיאור הגעת המשלחת המצרית־הלניסטית לעיר הקודש מעורר פקפוקים. לעיתים נראה כאילו הוא נכתב על ידי מי שקרא על ירושלים רק בספרים, ולא ראה אותה בעיניו. מנגד, חלק אחר מהתיאורים הולם לגמרי את המציאות: "כבואנו אל המקומות ההם ראינו את העיר יושבת בטבור כל ארץ היהודים, והיא על הר גבוה ונישא. בראשו בנוי מקדש נהדר ושלוש חומות שגובהן יותר משבעים אמה, והרוחב והאורך מתאימים לבניין הבית, כי הכול נבנה בהדר ויופי יתרים.
"והכוהנים המשרתים מכוסים עד הקרסוליים בכותנות שש. וכל הקרקע רצוף אבנים. ומורדות יש במקומות קבועים למשיכת המים המדיחים את דמי הקורבנות. כי הרבה רבבות מקנה מובאים בימי החגים. והספקת המים אינה נגרעת, כי בתוך המקדש שוטף מעיין טבעי שופע, כאשר הורו לי. יש תחת האדמה עוד מקווי מים נפלאים ובלתי מתוארים חמישה איסטדיונות (כקילומטר – א"ס) מסביב ליסוד המקדש. ולכל אחד מהם צינורות בלי מספר, כי משיכות המים שלכל חלק מחוברות זו לזו. וכל אלה המקוואות, קרקעותיהם וכותליהם מצופים בדיל. וממעל לו הם מכוסים טיח סיד עבה, והכול עשוי חזק. ופיות רבים יש ביסוד המזבח, והם אינם נראים לאיש מלבד המשרתים בעבודה, וכל דמי הקורבנות הרבים מתנקים כמו בתנועה אחת וכהרף עין".
התיאורים מתמשכים עוד. בין היתר ציין המספר על הדממה השוררת במקום הקדוש: "ושקט גמור ישרור, עד שאפשר לחשוב כי אין איש במקום, אף על פי שהמשרתים הם כשבע מאות, ואף המביאים קורבנות הם המון רב – כי הכול נעשה ביראה וכראוי לא־לוהות גדולה". אחר כך מספרת האיגרת על ביקור שני ראשי המשלחת ב"בירה": המצודה הפרסית הוותיקה שחלשה על הר הבית. משם הם צפו על עבודת הקורבנות במקדש.
"על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות: המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר. אלה אין להם רשות לצאת מן הבירה זולתי בחגים, ואף אז רק חלקים־חלקים. ואין רשות להביא כל איש. וזהירות גדולה ינהגו בזה, אף אם העומד בראש נתן רשות להביא אדם לשם ראייה. כדבר הזה היה גם לנו: בקושי ובלי כל נשק הביאו אותנו שנינו לראות בהבאת הקורבנות".
ספר חיצוני נוסף, פחות או יותר מאותו עידן של איגרת אריסטיאס, הוא ספר בן סירא. פרקו האחרון הוא שיר הלל ל"שמעון בן יוחנן הכוהן הגדול". זהו שמעון השני, שייתכן שהוא שמעון הצדיק המוכר ממקורות חז"ל, ואיננו אלא בן אחיינו של אלעזר הכוהן הגדול מאיגרת אריסטיאס. הוא כיהן בסוף המאה השלישית ובראשית המאה השנייה לפני הספירה.
על בסיס הפרק הזה נכתב הפיוט "מראה כוהן", שמופיע במחזורי יום הכיפורים בקהילות אשכנז: "מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל", מתפייט בן סירא, "וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת. כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד. כְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן", הוא כתב, והוסיף עוד. "עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ וּלְסַדֵּר מַעַרְכוֹת עֶלְיוֹן. אָז יָרִיעוּ בְנֵי אֲהַרֹן הַכֹּהֲנִים, בַּחֲצֹצְרוֹת מִקְשׁה. וַיָּרִיעוּ וַיַּשְׁמִיעוּ קוֹל אַדִּיר. כָּל בָּשָׂר יַחְדָּו נִמְהָרוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה. לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְנֵי עֶלְיוֹן".
לפי פתיחת הפרק הזה נראה ששמעון הכוהן הגדול נדרש לשפץ את המקדש ואף לחפור בורות מים נוספים בהר לצורך עולי הרגל: "גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ, שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִפְקַד הַבָּיִת, וּבְיָמָיו חֻזַּק הֵיכָל. אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִכְרָה מִקְוֶה, וְשִׁיחַ כַּיָּם בַּהֲמוֹנוֹ". כהסבר אפשרי לצורך בשיפוצים יש מי שמצביעים על הפרעות שערך בירושלים סקופס, שר צבאו של תלמי הרביעי, שכללו בין השאר את הרס חומתה. אך סביר אפוא שהכוהן הגדול טרח לשקם את העיר ואת המקדש כשוך הפרעות הללו.
כך או אחרת, כתבים אלו הם הצצה בלבד לתקופה רחוקה, רדומה־משהו ועלומה למדי בימי בית שני, 2־3 דורות לפני פרוץ המרד החשמונאי בשנת 167 לפני הספירה – מהפכה ששינתה מקצה לקצה את המציאות הפוליטית ואת הקיום הלאומי בארץ, וסחפה את העם כולו בסערה גדולה לפרק חדש בתולדות ישראל.
