מיהו מתייוון? לכאורה התשובה ברורה. כולנו הרי מכירים את הסיפור. המתייוונים הם מי שבגדו בזהות היהודית ואימצו את הנורמות התרבותיות של השלטון החדש, כדי להתחנף אליו ולהרגיש שהם חלק מהאליטה החדשה. הבכירים שבהם אפילו קנו בכסף את משרות הכהונה, ואף את הכהונה הגדולה.
אבל זה רק הסיפור הנקודתי, המסוים, שאירע בארץ ישראל במאה השנייה לפני הספירה. מיהו מתייוון ברמה העקרונית, הארכיטיפית? כל מי שעושה כמעשה המתייוונים דאז, היינו בוגד בזהותו כדי להיות חלק מהאליטה החדשה, ולקבל ג'ובים ושאר טובות הנאה בזכות מעשה הבגידה. כשחושבים על כך באופן הזה, התיאור מתאים מאוד לכל הח"כים שאינם חרדים בקואליציה החדשה. כולם, בין שהם חברי הליכוד ובין שהם חברי מפלגת הציונות הדתית, גדלו על ברכי אידיאולוגיה שהעלתה על נס את "היהודי החדש": היהודי שאינו מוכן עוד להסתפק בחיי מיעוט נרדף, התלוי לביטחונו האישי ברצונם הטוב של האחרים המושלים בו. זה היהודי שיסכן אפילו את חייו כדי להיות בן חורין ריבוני. וזה היהודי שגם אינו מוכן שחייו הרוחניים, והיכולת שלו לעסוק בתורה, ייצרו תלות נצחית בנדיבותם של גבירים למיניהם. הוא יעבוד לפרנסתו, ורק בזכותה יוכל, אם ירצה, להיות בן תורה.
ודוק: התפיסה הזו זוהתה בטעות עם הציונות החילונית. אבל למעשה, שלושת הענפים העיקריים של הציונות – תנועת העבודה, הימין הרוויזיוניסטי והציונות הדתית – דגלו בה. חלקים נכבדים מן הציונות הדתית, כמו תנועת העבודה ובניגוד לרוויזיוניסטים, העלו על נס את הרעיון של היפוך הפירמידה המקצועית של היהודים. לא עוד עסקי אוויר של בורסה וכלכלת הון, אלא מקצועות יצרניים ששיאם החיבור לאדמה. לא במקרה, הראשון שביקש לכרסם בזהות הזו היה מנחם בגין, ראש הממשלה הראשון שחש התבטלות בפני העולם החרדי, ואפשר לאנשיו לחרוג ממכסת תלמידי הישיבות שכפה עליהם בן־גוריון, והניח לכל מי שיכריז ש"תורתו אומנותו" לזכות בפטור מן השירות הצבאי (כבר שכחנו שהיו ימים שחרדים מובהקים שירתו בצבא, בלי יותר מדי הפגנות).
אבל דווקא בנימין נתניהו, ואיתו שאר אנשי הליכוד ורוב נציגי מפלגת הציונות הדתית, גדלו על מסורת אחרת. פרופ' בנציון נתניהו אפילו מרד במסורת הדתית של אביו (ציוני גדול ונאמן בזכות עצמו) והפך לאקטיביסט ציוני חילוני, וברוח זו גם גידל את בניו. גם שאר אנשי הליכוד שירתו בצבא, וגם רבות מנשות הליכוד; זה נכון גם לגבי מגזר הציונות הדתית, ואפילו לגבי רוב חברי המפלגה שניכסה לעצמה את השם הזה.
אבל בימים אלה הם בוגדים כולם בזהותם. מוכרים לא רק את עתידה הכלכלי והביטחוני של המדינה, אלא גם את זהותם שלהם, למען נתחי שלטון. הרי כל אחד מהם יודע שלפי נתוני הדמוגרפיה החרדית, אם הילדים החרדים לא ילמדו לימודי ליבה וממילא לא יהיו כשירים לשוק העבודה העתידי (ולמעשה גם לא לשוק העבודה של היום), כלכלת ישראל תקרוס. כולם מן הסתם גם מבינים שבלא מודל חדש של שירות, שיחייב כל צעיר ישראלי לסוג כלשהו של שירות, יקרוס גם מודל צבא העם. אם חלילה יקרוס המודל הזה, מדינה שנמצאת בסכנות ביטחוניות רבות וקשות כמו ישראל לא תוכל להחזיק מעמד. ואם יימשך הביזוי של הזהות היהודית המגוונת של יהודי התפוצות, גם הקשר איתם עלול לקרוס.
גם החרדים יודעים את כל זה. אבל המנהיגות שלהם רגילה לחשוב רק במונחי דאגה למגזר, ולא במונחי הדאגה לאינטרס הלאומי. הצרה עכשיו היא שגם חברי הקואליציה שאינם חרדים דואגים רק לעצמם ולעתידם האישי; הם מסוגלים לריב על הג'ובים שכל אחד מהם יקבל בממשלה, אבל איש מהם אינו מצייץ על מִשכון עתידה של המדינה. לא אבי דיכטר או יואב גלנט, שגדלו במערכת הביטחון ומבינים בוודאי את משמעות קריסת מודל צבא העם; גם לא עמיחי שיקלי, קצין שהקים מכינה קדם־צבאית והיה מוכן לסכן את מעמדו הפוליטי כשחשב שהממשלה הקודמת בוגדת בערכיו, אבל נאלם דום כשהקואליציה הנוכחית עושה זאת.
אלה המתייוונים החדשים. השאלה הגדולה היא אם יקומו לנו גם חשמונאים חדשים, שייאבקו, לא באלימות חלילה, באובדן הזהות.
