"גדלתי על החינוך החרדי, שהוא שילוב של הלכתיות קרה עד הקצה ואנטי־משיחיות קיצונית שנובעת מאותם מקומות כמובן, כששני אלה כרוכים בבוז אדיר ליומרות שיבת ציון של אחינו המזרוחניקים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שווים פחות: עולי הר הבית מול המפגינים בבלפור
– חקירה מקומית: כך הצליחה מועצת בנימין להיאבק בקורונה
– הצעירים שעוברים לחודש לגור באבו גוש
"בעשרים השנים האחרונות עברתי תהליך שגרם לי להסיר את רוב העכבות הללו. תוכן אכלתי וקליפתן זרקתי. המצאתי איזו נוסחה של מהגרים תרבותיים שלפיה אני לוקח את הטוב מכל מקום שאני מגיע אליו. אבל אודה ולא אבוש: אני מתקשה להשתחרר לגמרי מהעכבות ההן.
"במשך שנים הר הבית היה זר לי לחלוטין, והתייחסתי לעולי ההר, בתחילה לגרשון סלומון וחבריו ואחר כך לבאים בתור, ברתיעה, בבוז ובסלידה. כיהודי גלותי חשבתי שלא צריך לעצבן את הערבים. חשבתי שהעניין לא שווה את זה, ובפרט שקיים גם התירוץ ההלכתי של טומאה וכיוצא בה. שנית, היה בי פחד מפני חזרה ליהדות פולחנית.
"בסופו של דבר בכל יהודי אורתודוקסי רציונליסט קיים פחד מוות מהיום שנתחיל לשחוט כבשים על הר הבית. אנחנו אשכנזים, אתה יודע. יש לנו רמב"ם במורה נבוכים להיתלות בו ולחלום שכל הקורבנות ייושמו רק בווטסאפ, שיהיה איזה יישומון של הקרבת קרבנות, כולל הולכה וזריקה. בסופו של דבר הכל הוביל לזרות מוחלטת ביחס לנושא.
"ומה שקרה בשנים האחרונות הוא שככל שהישראליות שלי התעצבה יותר, ויחד איתה גם הימניות שלי במובן הרעיוני של המילה, לא הפוליטי, התחלתי להבין את האיוולת המטורפת בכך שאנחנו מגינים בחירוף נפש על מרפסת באלקנה ומזניחים לגמרי את הר הבית שהכול התחיל בו, ואילולי הוא אין לנו כלום. אין לנו שום זכות באלקנה בלי הר הבית.
"ואז התחלתי להתרכך. לא עליתי להר הבית אבל אגלה לך סוד נוסף – לא הייתי מעולם גם במערת המכפלה. בגילאים שנוסעים בהם בכל שבוע למערת המכפלה הייתי עדיין חרדי שמתנגד לזה, זה לא היה על השולחן.
"במשך שנים כל התחום היה עבורי מה שתורת ישראל היא לחילונים. כלומר: זה נושא מסובך, זה לא שלנו, מוטב שיעסקו בכך אחרים. יש שם ערבים וזורקים אבנים, וזה לא מתאים לי ולעצבים שלי. אני צריך לתקן זאת, ממש בקרוב.
"בכל אופן, הסיבות למצב הנפשי הציבורי הזה הן שזהו חינוך של שנים. ההכרה הדתית שלנו התעצבה עד 67'. הדור שעיצב וכתב אותה לא ראה אפילו את הכותל המערבי, לא רק את הר הבית, ובכל זאת הצליח לחלום את שיבת ציון ולהגשים אותה ולשרוף את לבו על כך אפילו מבלי שנכח בכלל בעיר העתיקה.
"מאז הבנו שאפשר לחיות גם בלעדי כל זה. ומלבד זאת, ככל שאתה דתי יותר אתה מבין שההר בלי בית המקדש בראשו הוא בסך הכול כמו הכותל המערבי, כי הרי גם כשעולים אל מקום קודש הקדשים אתה רואה ממול לכל היותר את הברזייה שהמוסלמים שוטפים בה את רגליהם. אז מה העניין להגיע לשם?
"זה מזכיר לי סיפור על חבר שלי שהיה רב של בסיס צבאי בחיל האוויר ורצה להקיף אותו בעירוב. מפקד הבסיס התרגז ותהה מה השטות הזו, והחבר ענה לו: אם אנחנו מותחים חוט מסביב לבסיס, אנחנו מדמיינים כאילו יש שם חומה שסוגרת הכול. המפקד ענה שאם כך מה הבעיה, תדמיינו שיש שם חוט".
מהן תחושותיך לנוכח מעצר יהודים שמתפללים בהר הבית?
"תחושה איומה ונוראה. גאון ישראל זה עניין שמנהל אותי לאחרונה. כושר ההרתעה שלנו צריך להיות הסעיף הראשון ברשימה, לפני הכול. אני יכול לדבר על 'פרובוקציה' ועל 'בוא נהיה חכמים ולא צודקים', אבל אני לא מסוגל לראות בעיניים את ההבלגה של ממשלת ישראל על כך שיהודי לא רשאי לעלות להר הבית בחופשיות. הוא מורשה לעלות אבל לא להתפלל, לעלות עם שמירה ורק במועדים המותרים ולא בימי חג מוסלמיים. זה לא שהוא באמת רשאי לעלות.
"אצלי זה מתחבר לסיפור החלת הריבונות. והחלת הריבונות מתחברת לשאלה הגדולה של 77'. הימין לא בשלטון. זה דמיון תעתועים. אין ריבונות ואין הר הבית ואין בית משפט. התהליך של העברת המושכות רק החל ב־77' אבל יושלם בעוד עשרים או שלושים שנה, וגם אז אני לא בטוח שהוא יכלול שינוי בהר הבית כי הפחד מהערבים יוסיף ללוות אותנו. תמיד יהיה בחדר הישיבות מישהו שיגיד: הדרישה הזו צודקת, אבל אני לא רוצה להבעיר את השטח, וכך יסתיים הדיון".
לו אתה נתניהו, היית מסיר את גלאי המתכות משערי ההר כמותו?
"הייתי משאיר אותם ומבצע פעולות דרמטיות ורציניות מאוד שיוכיחו את הכוונות שלנו, ומצד שני פועל גם כדי להרגיע את השטח. גאון ישראל זה לא סיפור מורלי של הקפות שניות. זה הביטחון שלנו.
"האמת היא שהר הבית לא מספיק מהותי לנתניהו. הוא חילוני, ואין לי שום ציפיות ממנו בהיבט הזה. נתניהו לא מאלו שחושבים שבלי הר הבית לא תהיה לנו גם תל־אביב".
