הצעירים שעוברים לחודש לגור באבו גוש

אפליקציית וייז בעברית מכירה היטב את המיקום של אבו־גוש. המראה של יהודים תושבי ירושלים והסביבה מנגבים חומוס מדי יום שישי במסעדות הרבות בכפר הפך מזמן לשכיח. מי שביקר שם בלחות של אוגוסט יכול היה לפגוש גם נותני שירות דוברי ערבית רצוצה. אלו הם משתתפי התוכנית "בלנדר" שהגיעו לגור באבו־גוש למשך חודש כדי ללמוד את השפה הערבית, ועל הדרך להשתלב באוכלוסייה. עבורם, הכפר הוא לא רק חוויה קולינרית או ביקור תיירותי באווירה מזרח־תיכונית אותנטית, אלא בית ספר לשפות ולתרבות הערבית השכנה, וגם בית, לפחות למשך חודש שלם. את הבקרים ואת שעות הצהריים המוקדמות הם העבירו עם מחברות בכיתה מול הלוח, ובשעות אחר הצהריים הם הסתובבו בין בתי העסק בכפר; מי במספרה, מי בחנות הממתקים והבקלאווה ומי במשתלה. בלילה הם חוזרים ללון בדירתם הפסטורלית השוכנת מעל בוסתן הגפן של אבו עלי ממשפחת אבו־קטיש.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– הקלטות מנדלבליט-נוה: היועמ"ש וניצן מכחישים טענות סחיטה
– חברות מאיחוד האמירויות ישקיעו במרכז הייטק בשכונת ואדי ג'וז
– גואל או רודן: פועלו של א-סיסי מפלג את העולם הערבי

סאלי סאלח, מתרגלת: "הזמינו אותנו לקידוש, שזה דבר שאף פעם לא ראינו, אבל להראות נוכחות בשישי בערב אצל סבתא זה אותו דבר אצל ערבים ויהודים. בקיצור, שתי התרבויות מתחילות להכיר זו את זו לעומק, לא רק דרך הטלוויזיה או אמירת שלום במסדרון האוניברסיטה"

רגע לפני הסגר, בביקורי בלב המתנ"ס באבו־גוש, בוקעת מקירות המסדרון שירה ערבית חזקה. בשעות האלה משתתפי התוכנית הם על תקן תלמידים מן המניין, ובלהט של ילדי כיתה א' הם מפזמים את מילות השיר ומתופפים בחוזקה על השולחנות. כאן לומדים ברצינות, בין השאר גם שירים שעוזרים לזכור את השפה. אלו הימים האחרונים של הקורס, ובסוף השבוע, עם תחילתו של הסגר ועם בוא החגים, החבר'ה עתידים להתפזר איש־איש לביתו. בזמן שהם משננים מילים חדשות, אני מתיישבת לשיחה עם חן קופרמן, 29, יזם התוכנית שכבר גדלה לכדי עמותה, שהוא עומד בראשה. הרעיון התגלגל במוחו כשחזר מהטיול של אחרי הצבא במזרח. "לא הייתה לי משיכה לשפות קודם, אבל פתאום, בכל מקום שהייתי בו למדתי ברצינות את השפה המקומית", הוא משתף, "למדתי הינדי ובורמזית וגיליתי שאני עף על זה, ולא רק אני, גם המקומיים. ככה הבנתי מה הכוח של שפה, איך היא יכולה לפתוח דלתות ולגרום לך להבין טוב יותר את הסביבה והתרבות שבהן אתה נמצא. השפה יצרה לי חברויות ממש חזקות עם המקומיים, ועד היום, כמה שנים אחר כך, אנחנו עוד בקשר. כשחזרתי לארץ, עוד דלוק על הקטע של שפות, החלטתי ללמוד ערבית. אני במקור מחיפה, שבה חיים ערבים לצד יהודים, ופשוט עניין אותי להבין מה הם אומרים, במובן הכי בסיסי. אני שומע ערבית כל הזמן, אבל אפשר בקלות לפספס אותה".

לנצל את הוואקום

קופרמן למד במשך שנה במכון ללימודי ערבית בגבעת־חביבה, ערבית מדוברת, ערבית ספרותית "וגם קצת קוראן". במקביל לימד תלמידים בבית הספר בבאקה אל־גרבייה עברית. לדבריו, זו הייתה הנקודה שבה הבין שמשהו בלימודי הערבית חסר: "ראיתי שכשצריך לצעוק על תלמידים לשבת ללמוד, השפה משתפרת פתאום, וזה משהו שאתה לא יכול ללמוד בכיתה סגורה. אז הבנתי שזה מה שהפך אותי בסופו של דבר לדובר ערבית. שאלתי את עצמי איך זה שאין מסגרות שמשפשפות אותך באופן אינהרנטי עם החברה הערבית. ככלל, בתי הספר לערבית נמצאים בתוך ערים ישראליות, ואולי לפעמים יש שם מורים ערבים, אבל אין בהם אינטראקציה של ממש עם החברה הערבית עצמה. הרי לא אולפן עברית הוא שעוזר לעולים חדשים; להסתובב עם האוכלוסייה בארץ זה מה שגורם להם ללמוד עברית. אם אתה רוצה ללמוד ערבית, אתה חייב להיות באינטראקציה עם דוברי השפה".

בהיעדר מודל קיים, ניצל קופרמן את הוואקום. הוא יצר קשר עם ראש מועצת אבו־גוש, שנענה בחיוב, ובשנה שעברה יצא לדרך הפיילוט הראשון של "בלנדר". השם, איך לא, מעיד על מטרתה העיקרית – להתערבב באוכלוסייה הערבית כדי ללמוד את השפה. התנאי היחיד שהציבה המועצה: בלי פוליטיקה. רק לימוד ועשייה. קופרמן אסף בעצמו חבר'ה צעירים, רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית, ומצא להם דירות ברחבי הכפר למשך חודש. "הרעיון היה לקחת חבר'ה לגור בכפר ערבי בזמן שהם לומדים. הבנתי שככה הם ממש יספגו את התרבות במקום. אבל בשביל זה כמובן לא מספיק רק לגור, צריך גם להיות באינטראקציה משמעותית עם התושבים". לצורך כך, מיד אחרי השיעורים יש שעות תרגול בקבוצות קטנות עם צעירים ערבים מהכפר. "זה דבר שמעבר לערך הפדגוגי הרב, יוצר חיבורים חברתיים בין התלמידים למתרגלים בני גילם", הוא אומר. נוסף על כך, מתנדבים התלמידים בבתי עסק ובמוסדות ברחבי הכפר. "בשנה שעברה ההתנדבויות היו קלילות יותר. במחזור הנוכחי עודדנו את החבר'ה להרים יוזמות חברתיות. יש פה למשל תלמידה שמעבירה שיעורי זום בעברית לילדי בית הספר. יש פה חבר'ה שעוזרים להקים כאן מרכז לצעירים, ויש פרויקט של תיעוד קשישים בכפר. אחד המתרגלים ואחד החניכים, שהוא עורך וידאו, יצאו לתעד כבר את אחד הקשישים. מאחר שזה כפר של ארבע משפחות, הקשיש הזה הוא סבא של בערך מאה איש. יש גם חבר'ה שמתנדבים בפנימייה פוסט־אשפוזית. לצד זה יש גם מי שנותן יד במשתלה, במספרה או אצל איברהים שריף בחנות ממתקי אבו־גוש".

איתמר וישנקו, תלמיד: "בתרבות הערבית, אם אני יושב מול מישהו כשכף הרגל מופנית אליו, זה עלבון של ממש. יוסוף, שבא ללמד אותנו כמה שיעורים, עובד בחברה שמתווכת בין עסקים ישראליים לעסקים בעולם הערבי. הוא מספר שאם עושים דבר כזה מול בן אדם מהעולם הערבי – אז הלכה העסקה"

פעמיים בשבוע, בשעות אחר הצהריים, מתפזרים המשתתפים בין משפחות הכפר. "זה כדי שתהיה המשכיות לקשר גם כשהם עוזבים", הוא מסביר. "חשוב לנו שהם יבינו את ההרכב החברתי של הכפר. כפר זה לא כמו מושב, יש פה משפחות שחיות ביחד מאות שנים ומתחתנות ביניהן. אתה צריך להבין איפה אתה נמצא. אלו דברים שלומדים באופן בלתי אמצעי דרך מפגש".

השפה מבחינתך היא המטרה או רק האמצעי שדרכו ניתן להתקרב לאוכלוסייה?
"זה ממש מעורבב, קשה לי להפריד. מבחינתי זה ביצה ותרנגולת. אני חושב שהדבר הבסיסי במיזם הזה הוא שהמון אנשים רוצים ללמוד ערבית, מכל קצוות החברה, וזאת דרך ממש טובה".

היום, כאמור, המיזם החלוצי התמסד. בחודשים האחרונים "בלנדר" הפכה לעמותה, בעזרת תוכנית ההאצה "הכוורת", וקופרמן יכול להוסיף למקצוע יזם חברתי גם את התואר מנכ"ל. מלבד הקורס הנוכחי, מתוכנן קורס בערבית שיימשך ארבעה חודשים ומיועד לאנשים עובדים, עם אופציה למגורים באבו־גוש. במקביל, קורס קצר במתכונת קיץ יצא לדרך בפקיעין, וקופרמן כבר מתכנן להרחיב את המודל ליישובים ערביים נוספים ברחבי הארץ. מעבר לכך, העמותה מעבירה קורסים בערבית למקומות עבודה. גם הקונספט הזה שם דגש על המפגש בין דוברי עברית לדוברי ערבית: אם יש עובדים ערבים בחברה, מקפידים ב"בלנדר" לערב אותם בהכשרה.

רבע שעה של פנטומימה

בחזרה לקורס הקיץ באבו־גוש. בשנה הנוכחית, בעזרת קרן שותפות, השתתפו בתוכנית כ־20 סטודנטים (מתוך מאות מועמדים) ששמעו על הקורס בעיקר מפה לאוזן. אחת מהן היא רות מואטי, סטודנטית למשפטים, שרצתה ללמוד בתוכנית כבר בשנה שעברה אך נסעה להשתתף אז במשלחת הישראלית לאו"ם. מאז, הצורך ברכישת השפה הערבית דגדג לה. "אני יכולה לספר על רגע מכונן שאמרתי בו: חאלס, השנה אני הולכת ללמוד ערבית. בשנתיים האחרונות התנדבתי בעמותה שנקראת 'מרכז ברירה', שהשנה אהיה המנכ"לית שלה. אנחנו נותנים סיוע משפטי לאוכלוסיות מוחלשות בבתי משפט, ביניהם תושבי מזרח ירושלים. באחד המקרים הייתי צריכה להסביר את הדבר הכי פשוט בעולם – איך ללכת לבנק הדואר ולהביא אישור ניהול חשבון בנק. היום, בסופו של הקורס, אני יכולה לבטא דבר כזה, אבל אז זה לקח רבע שעה שכללה פנטומימה, אנגלית ועברית, ושום דבר מזה לא צלח. בסוף מצאתי מנקה בבניין שבאה וגישרה בינינו. נראה לי אבסורדי שאנחנו מרחיקים ולומדים שפות אחרות כמו אנגלית וצרפתית, אבל לא לומדים את השפה שעשרות אחוזים מהמדינה שלנו דוברים".

נוגה מאיר, תושבת תל־אביב, הגיעה גם היא לתוכנית בנסיבות דומות. "אני מרגישה לא בנוח עם העובדה שאני לא יודעת ערבית כשאני גרה בישראל. זה נראה לי המפתח הראשון לאיזשהו דיאלוג. לפני הקורס בקושי ידעתי מילה בערבית, וגם המילים שכן ידעתי הן רק כי יש מגמה מסוימת של עליית המודעות לשפה", היא אומרת.

אנשים מופתעים כשהם שומעים שעברתן לגור באבו־גוש למשך חודש?
"האמת שקצת. זה תלוי מי, וזה גם תלוי דור. כשאנשים שומעים 'אבו־גוש', זה נשמע להם מוזר. 'מה, לגור בכפר ערבי, למה?'. אבל הסביבה הטבעית שלי חושבת שזה מגניב. באמת לא מובן מאליו להעתיק את המגורים ולשכור דירה במקום שונה לגמרי. לא ידעתי בכלל איך יאכלו את זה במשפחה שלי. בסוף הם לקחו את זה בטוב, אבל בואי נגיד שלאחת הסבתות שלי סיפרתי שאני עוברת לגור בירושלים", היא צוחקת. "היא פשוט פחדנית. אז את יודעת, עדיף לחסוך ממנה מה שאפשר".

בניגוד למואטי ולמאיר, חלק ממשתתפי הקורס הגיעו עם רקע מסוים בערבית. איתמר וישנקו מקיבוץ צרעה השתחרר לפני כשנה, ובזמן שעבד בחקלאות בצפון יחד עם דרוזים, נדלק על השפה. "פתאום נהיה לי ניצוץ, גם על התרבות, גם על השפה, גם מההיכרות הבין־אישית, והתחלתי ללמוד ערבית בתל־חי למשך שלושה חודשים. בהמשך לקחתי שיעורים פרטיים בזום. לפני זה נסעתי למצרים עם חברה, עשינו שם טיול של שבועיים בקהיר ובאלכסנדריה, ואז כבר ממש התאהבתי בשפה ובאנשים. אני גם בא מעולם המוזיקה, והמנגינה של השפה תפסה אותי. 'בלנדר' מבחינתי זה ללכת עם הניצוץ הזה שלב אחד קדימה".

"אני חייב להגיד שבאתי עם קצת חששות", הוא אומר. "ידעתי שהרמה בערבית בין החבר'ה פה שונה, והיה פער בינינו בשבועיים הראשונים. אבל אז אנשים התחילו להדביק את הפער בקצב מפחיד. אני שומע את הנשימות שלהם מאחורי הגב שלי והתחרותיות שלי קצת עולה מעל הפופיק", הוא אומר בקריצה. "יש פה באמת קפיצה גם בגלל האינטנסיביות, מכבש הלחצים המטורף הזה שעוטף אותך מכל מקום, אי אפשר להתחמק מזה. בשבועיים הראשונים הייתי מסיים את היום עייף ממש, המוח לא רגיל לעבוד כל כך הרבה על שפה. עכשיו אני מתחיל לראות תוצאות: הדיבור כבר קצת יותר שוטף. למרות שמפחיד נורא לדבר עם דוברי השפה בלי שיש מעליך כותרת של 'אני לא יודע לדבר ערבית'. זה כל הזמן סביבך ואתה צריך מתישהו להסגיר את עצמך, אבל מי שרוצה לוקח את זה בשתי ידיים – יש פה אנשים שבמשך כמה ימים דיברו רק ערבית, עם כולנו. גם בדירה".

חן קופרמן, מייסד התוכנית: "ככלל, בתי הספר לערבית נמצאים בתוך ערים ישראליות, ואולי לפעמים יש שם מורים ערבים, אבל אין בהם אינטראקציה של ממש עם החברה הערבית עצמה. הרי לא אולפן עברית הוא שעוזר לעולים חדשים; להסתובב עם האוכלוסייה בארץ זה מה שגורם להם ללמוד עברית. אם אתה רוצה ללמוד ערבית, אתה חייב להיות באינטראקציה עם דוברי השפה"

השהות באבו־גוש, אומר וישנקו, מזמנת גם היכרות עם קודים תרבותיים. "החל מהטקס סביב הקפה ועד לשאלה איך אתה מניח את הרגל כשאתה מדבר עם בן אדם. בתרבות הערבית, אם אני יושב מול מישהו כשכף הרגל מופנית אליו, זה עלבון של ממש. יוסוף, שבא ללמד אותנו כמה שיעורים על האסלאם ועל העולם הערבי, עובד בחברה שמתווכת בין עסקים ישראליים לעסקים בעולם הערבי. הוא מספר שאם עושים דבר כזה מול בן אדם מהעולם הערבי – אז הלכה העסקה. עד כדי כך".

קופרמן מוסיף: "החלק הזה של כף הרגל נחשב בזוי. מלוכלך, טינופת. להפנות אותו לאדם ערבי זה כמו לשבת עם רוכסן פתוח. ערבים ישראלים רגילים להתנהל מול יהודים, אבל זה עדיין מפריע להם בעין, הם פשוט מסובבים את המבט".

"כל כך הפנמנו את זה שאני עכשיו מפנה את הרגל בצד הנכון, גם כשאני מולך", צוחקת נוגה מאיר.

פער נוסף נוגע לביטויים ולמילים נפוצים בערבית. כידוע, לעברית המדוברת חדרו מילים יומיומיות בערבית, אבל מתברר שמרבית הישראלים לא עושים בהן שימוש נכון. "כשאתה נכנס למקום דובר ערבית, אז אתה אומר אהלן וסהלן לבני המקום, נכון?" מדגים וישנקו, "אז מתברר שהפירוש ל'אהלן וסהלן' הוא ברוכים הבאים. מטופש לברך כך את מי שכבר נמצא בחדר. עדיף לומר מרחבא, או סבאח אל חיר".

וואלה? תמיד הרגשתי כה נאורה שאני מקפידה לברך כך ערבים.
מאיר: "כן, יש המון מילים בשימוש שגור בעברית, ופתאום כשאנחנו מתוודעים למשמעות האמיתית שלהן, אנחנו קוברים את עצמנו בכיסא".

וישנקו: "קללות זה בכלל משהו שאתה חייב לבלום בו את עצמך. הכלל הוא שבערבית גם ברכות וגם קללות הן עוצמתיות פי כמה וכמה. אצלנו, אני יכול לקלל את החבר הטוב שלי ואת אמא שלו. אצל ערבים זה יכול להרוס קשר, ברמה כזו. גם להפך, אם אתה מברך מישהו, אז אתה יכול ליצור איזשהו אמון וקשר קרוב מאוד".

קופרמן: יש באסלאם חדית' שאומר שאם מישהו מברך אותך, אתה צריך להכפיל את הברכה. אז למשל: סאחה זה לבריאות, סחתיין – זה פעמיים סאחה. מרחבא – מרחבתיין, אהלן – אהלֵן".

בינתיים בכיתה נגמרו השיעורים, והחברים מתחלקים לקבוצות תרגול קטנות. חלקם יושבים ממושמעים מול הלוח עם המורה המתרגלת, וחלקם נשכבים על הדשא מחוץ לכיתה ולומדים בסגנון חופשי, אבל הרצינות התהומית מורגשת. אף מילה בעברית לא מרחפת באוויר.

המתרגלים, צעירים תושבי הכפר, הם בסך הכול בני גילם של המשתתפים בקורס. לצד הבדיחות והצחקוקים, הם שומרים על סמכות, לא מוותרים לאף מגמגם. אחת מהם היא סאלי עות'מאן סאלח, בת 22, שמסבירה לי מאוחר יותר: "בשיעור שלי אסור לדבר בעברית. גם ביניהם אסור, אני לא מרשה להם. אני חושבת שזאת הדרך הכי טובה ללמוד". סאלח מכירה היטב את האוכלוסייה היהודית. היא למדה בתיכון הדו־לשוני בירושלים וכיום היא סטודנטית במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין. אבל כמי שמנסה להתערות בחברה הישראלית, היא מעידה, מעולם לא חוותה תהליך הפוך, שבו מבקשים יהודים להיטמע בכפר ובתרבות הערבית שבה גדלה. כך גם בריהאן עבד אלרחמן, גם היא סטודנטית בדוד ילין, שלמדה בעבר עם יהודים בבית הספר נווה־שלום. "הפעם זה שונה. יהודים באים לכפר שלנו. ותכלס אנחנו מי שמלמדים אותם לדבר ערבית. נעזוב לימודים בצד – נוצר לנו קשר מדהים עם התלמידים".

סאלח מהנהנת: "בערב רואים יחד סרטים ערביים, והחבר'ה באים גם לבקר אותנו בבתים, והמשפחה מספרת להם על אבו־גוש. סבא שלי אמר פעם אחת 'יאללה תלכי, תשאירי אותם אצלי, אני לוקח אותם איתי הביתה'. אני אומרת לו, 'סבא, הם צריכים ללכת ללמוד!'. הם גם באו לבית חמותי וחמי, ועשו להם מקלובה, מנסף – והחבר'ה מתים על זה".

ההיכרות הקרובה גם חשפה את המתרגלים לתרבות היהודית. "הזמינו אותנו לקידוש, שזה דבר שאף פעם לא ראינו, אבל להראות נוכחות בשישי בערב אצל סבתא זה אותו דבר אצל ערבים ויהודים. בקיצור, שתי התרבויות מתחילות להכיר זו את זו לעומק, לא רק דרך הטלוויזיה או אמירת שלום במסדרון האוניברסיטה".

מתרגל נוסף הוא ראע'ב ג'בר, סטודנט למשפטים ועובד ברשות המיסים, שמתחרה עם סאלח על התואר "המתרגל הכי קשוח". שיטת ההוראה שלו אולי לא מערבת רחמים ורגש, אבל בכל הנוגע לחיבור מיוחד עם התלמידים שמו עלה מספר פעמים. "הרגשתי שיש בינינו אהבה. נכון, אנחנו קבוצה קטנה, אבל אנחנו משקפים את הפנים של המדינה", הוא אומר. "גם הם לימדו אותי קצת את השפה העברית, ואחרי כל שיעור מיהרתי לרשום את המילים החדשות שהכרתי".

בלי להתייפייף

אחר הצהריים אני מצטרפת לחנות ממתקי אבו־גוש, שם אחד המשתתפים בתוכנית מסייע לשריף, הבעלים של החנות. הקורונה תפסה אותו ללא עובדים, עד שהגיעו החבר'ה של "בלנדר" לתת יד. "פתאום בחודש האחרון יש לי ביום אחד שלושה עובדים", הוא מספר בהתלהבות. "הם ממש נכנסו לעניין, עוזרים גם להכין ביחד כנאפה וגם למכור ללקוחות ולדבר איתם. חוץ מזה היו הרבה שיחות, גם בערבית, על החברה והתרבות, ועל פוליטיקה".

פוליטיקה? הבנתי שהתנאי לקיום התוכנית היה שאסור להכניס פוליטיקה.
"זה כי אני התעקשתי איתם. היה מפגש כזה על נרגילה, התחלתי לשאול אותם למי הם מצביעים, ולאט־לאט השיחה נכנסה יותר לעומק. זה לא שאחד מאיתנו בא לשנות את העמדה של האחר, אבל גם לא באנו להתייפייף מחשש שהשיחה תתפוצץ. כי זה מה שכיף, שיש פה אנשים עם דעות ותפיסות שונות, ובכל זאת לכולם יש את הרצון ללמוד ערבית, ולא מתוך אג'נדה מסוימת. יש כאלה שלומדים ערבית בצבא או שהם שב"כניקים, ועם זה יש לי קצת בעיה. לפעמים מגיעים לקוחות ומתחילים לדבר בערבית ואת מבינה שהם סתם למדו את זה בצבא, וזה מוריד את החשק לדבר איתם. אנשים שבאים ללמוד ערבית מתוך רצון נקי וטהור, כדי ללמוד על החברה והמנטליות – זה משהו שנותן לי להרגיש בנוח ואפילו מעודד אותי ללמד אותם".

במקצועו שריף הוא מורה לאזרחות בבית הספר הדו־לשוני בירושלים, אך מאז שאביו נפטר לפני כשמונה שנים לקח על עצמו לנהל את העסק המשפחתי. "החנות היא העבודה העיקרית שלי, אבל אני צריך עבודה גם בשביל הנפש, אז אני מלמד", הוא מציין. "אני מודה שאני מקנא בחבר'ה של התוכנית, אם הייתה לי חוויה כזאת, ללכת ללמוד שפה אחרת דרך מגורים ביישוב של דוברי השפה, להתערבב עם האנשים ולהיות חלק מהם לתקופה מסוימת, זה היה מדהים".

השיחות, גם בחנות, מתנהלות בעיקר בערבית. "כל הזמן חשוב להם ללמוד, הם גם שואלים אותי אחר כך בווטסאפ 'איך אמרת את המילה הזאת?' – אבל אם היו רק רוצים ללמוד שפה הם היו יכולים גם להירשם לקורס בזום. נקודת החוזק של הפרויקט זה שהם קודם כול לומדים את הפילוסופיה של השפה, ואת המנטליות של האנשים. ברור שבאבו־גוש יש המון יהודים שנכנסים לבקר, זה לא כפר מנותק בשנות השלושים שרק ערבים עוברים בו, אבל עדיין זה דבר מדהים".

בשנים האחרונות עברו להתגורר באבו־גוש גם לא מעט יהודים, בעיקר צעירים שנהנים מהפסטורליה ומהמחירים הזולים. "אבל הרבה מהיהודים שגרים פה דווקא מתוסכלים מהעניין של השפה", מציין שריף. "כשהם הולכים לקנות דברים הם מתחילים לדבר בערבית, והמוכרים עונים להם בעברית. שמעתי מכמה חבר'ה יהודים שגרים כאן, שחסר להם המפגש עם המקומיים. פה, בגלל שמדובר בתוכנית עם מטרה מסוימת, זה יותר אפקטיבי".

נוגה מאיר, תלמידה: "כשאנשים שומעים 'אבו–גוש', זה נשמע להם מוזר. 'מה, לגור בכפר ערבי, למה?'. אבל הסביבה הטבעית שלי חושבת שזה מגניב. באמת לא מובן מאליו להעתיק את המגורים ולשכור דירה במקום שונה לגמרי. לא ידעתי בכלל איך יאכלו את זה במשפחה שלי. בסוף הם לקחו את זה בטוב, אבל לאחת הסבתות שלי סיפרתי שאני עוברת לגור בירושלים"

בשנה שעברה הכיר שריף את משתתפי התוכנית כשהעביר להם סדנאות בהכנת כנאפה. אז נרקם בינו ובין אחד מהם קשר מיוחד. "עם אברהם, או יותר טוב לומר – איברהים, אני עדיין בקשר. הוא בן אדם מדהים. אבל יעני, הוא קצת עצלן. אבל הוא ממש רצה לעזור, גם עשה פייסבוק לחנות, וגם עשינו סדנת כנאפה בבית שלו. כשראיינו אותנו בשנה שעברה ב'כאן', הכתב שאל שאלה שבסוף לא שודרה, בקול נמוך ורציני: 'תגידו, לפעמים אתם מדברים פוליטיקה?'. כאילו מה, זה טאבו? אני לא מבין. באמת עם אברהם לא דיברנו פוליטיקה, אבל לא כי התעלמנו מהנושא. הפוליטיקה לא הייתה נוכחת כי לא היה בה צורך, ולא חשבנו עליה".

לקופרמן, שהוא גם חלק מצוות ההוראה של התוכנית, לא היו אשליות שהחברים יצאו בתוך חודש עם ערבית מצוחצחת. "אני עצמי עדיין לומד מילים חדשות ומשתמש במילון מדי פעם. בשפה הערבית יש 11 מיליון מילים. זו אחת השפות העשירות בעולם, וללמוד אותה לוקח שנה אינטנסיבית לפחות. אבל החודש הזה נותן את הדחיפה. לפעמים לחלק מהחומר שלומדים לוקח זמן להיכנס לראש, צריך רגע לנשום את זה. לכן אנחנו מלווים אותם גם בשיעורי המשך. צריך לשמור גם על דקדוק פעלים, וגם להמשיך לתרגל", הוא מדגיש. "מה שהכי מרגש אותי זה שהקורס לא באמת נגמר עם תום החודש. אנשים התחילו פה יוזמות לטווח הרחוק, כמו הקמת המרכז לצעירים, שאיתמר ונוגה לגמרי מתכננים להמשיך לקחת בו חלק עם ראע'ב. ואחד החבר'ה אפילו החליט לעבור לגור כאן ולעבוד אצל שריף".

אי אפשר לנתק את הצלחת הקורס מהביקוש הגובר לידיעת ערבית בשנים האחרונות, שנובע בין היתר מהיעדר המקצוע בבתי ספר. בעוד שחלק מהתלמידים בתוכנית מפנים אצבע מאשימה אל מערכת החינוך הממלכתי, קופרמן עצמו נמנע מלהשמיע טענות נגד גורמים ממסדיים. "זה פחות אני, להגיד למה לא לומדים את זה במערכת החינוך", הוא אומר, "אני חושב שיש יתרונות ושיש חסרונות. אני רואה בעיקר את מי שרוצה לבוא ללמוד. ומי שרוצה, אהלן וסהלן – אנחנו נעזור לו להגיע עם זה רחוק".