מאז 2011 טורקיה נוקטת גישה אסטרטגית אופורטוניסטית אך ממושמעת בעלת חזון ברור: ארדואן ותומכיו מבקשים להחזיר את טורקיה לימי התהילה של האימפריה העות׳מאנית, מעצמה גדולה בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס האטלנטי. הם מנצלים כל הזדמנות שנקרית בדרכם להגדלת ההשפעה של טורקיה בסביבתה הקרובה והרחוקה.
דוגמה טובה להתנהלות הזו היא המדיניות הטורקית בסוריה. לפני מלחמת האזרחים אנקרה ניסתה לשפר את היחסים עם דמשק. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, אנקרה זיהתה הזדמנות להגדיל את השפעתה במדינה שכנה, וגם איום: הסכנה של הקמת מדינה כורדית עצמאית בגבולה, שתפריד בינה ובין הנפט של איראן ועיראק. כדי לנצל את ההזדמנות ולבלום את האיום, היחסים הטובים עם אסד הוחלפו בתמיכה במתנגדי המשטר. לא אחת טורקיה אף הפעילה את הצבא שלה עצמה במדינה. אחרי עשור וחצי של בחישה בסוריה, דרך כוכבה של טורקיה אצל השכנה. האם ארדואן ידע שכך יהיה? לא. אבל הוא שמר על נוכחות, הפעיל לחץ וקיים חיכוך עם מתחרות אחרות – רוסיה ואיראן – וכעת הוא מנסה למנף את ההצלחה של אחד הארגונים שתמך בהם, HTS, שמנהיגו הפך לשליט סוריה.
רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה | צילום: איי.אף.פי
המעורבות של טורקיה במשא ומתן עם חמאס והאפשרות שטורקיה תשתתף בשיקום עזה צריכות להדליק נורות אזהרה בירושלים. לא כי הן מובילות לאיום מוחשי וברור, אלא בהבנה שטורקיה מכניסה תחילה אף, וכל הגוף מגיע אחריו. לטורקים כרגע אולי אין תוכניות בעזה, אך כפי שהם פעלו בסוריה, בסומליה או בלוב – גם בעזה יגיעו תוכניות למנף ולהגדיל את הנוכחות כדי להפעיל לחץ על ישראל, ולהטות עוד את מאזן הכוח באזור לטובתה של אנקרה.
שלושה יתרונות בעזה
ובכל זאת, מה היתרונות המוחשיים שטורקיה יכולה לקבל מכניסתה לעזה? אפשר לחשוב על שלושה: יחסי קח־תן עם וושינגטון, לקיחת חסות על הסוגיה הפלסטינית, ודריסת רגל טורקית בעזה. נתחיל דווקא עם האחרונה. חברות הבנייה הגדולות בטורקיה מקיימות קשרים הדוקים למשטר ארדואן. החברות הללו עובדות בשבילו באפריקה, במדינות שלטורקים יש עניין בהן. סביר שאנקרה תרצה שהחברות שלה ישתתפו בשיקום הרצועה.
מה רע בכך? ראשית, חברות בנייה יכולות לשמש למבצעי השפעה. אם הן יעסיקו עובדים מקומיים, אלה יהיו מטרה קלה לתעמולה ולגיוס כסוכנים. אנקרה תוכל לבנות ציבור ידידותי לאינטרסים שלה, שיוכל בהמשך לשמש לאיסוף מודיעין, להטרדת כוחות ישראליים או לכל מטרה אחרת. שנית, טורקיה תוכל להציע פרויקטים חדשים ביוזמה שלה, שימומשו בידי החברות הטורקיות שכבר יהיו בשטח. פרויקט חשוב ומדאיג ביותר מבחינת ישראל יהיה נמל עזתי, שיוקם ויופעל בידי הטורקים אך ימומן בכספי הקטארים. אנקרה ודוחא יוכלו להציג זאת כפרויקט הומניטרי חשוב. מה ישראל תעשה מול נמל מודרני המופעל כולו בידי ידידתנו הגדולה מאסיה הקטנה?
יתרון אחר הוא החסות על הפלסטינים. שיקום, פיתוח, תעמולה והשפעה – במילים האלה טורקיה תשתמש כדי למצב את עצמה בתור אבירת הסוגיה הפלסטינית. את ההשפעה שתרכוש לעצמה בעזה תנסה טורקיה להרחיב גם ביהודה ושומרון. יחד עם הקטארים, הטורקים יציגו את עצמם כמי שדואגים למאבק הפלסטיני, ויגררו את הפלסטינים לפעול בתיאום איתם. ישראל תמצא את עצמה מול חזית דיפלומטית קטארית־טורקית באירופה, בוושינגטון ובאו״ם, ורמאללה תזכה לגב של מעצמה אזורית.
לבסוף, יחסי קח־תן. מה קיבל ארדואן בתמורה ללחץ על חמאס? מה הוא יקבל תמורת השתתפות בשיקום הרצועה? הטורקים רוצים לקבל מטוסי אף־35 וחבילת שדרוג לצי מטוסי האף־16 המזדקנים שלהם, והם רוצים גם הסכמה אמריקנית לתחום השפעה טורקי בסוריה, שיכלול גם את האוטונומיה הכורדית בצפון המדינה. אולי הם גם ירצו להשתתף כמתווכים בשיחות העתידיות בין ירושלים ורמאללה. כל האפשרויות הללו יתנו לאנקרה מנופי לחץ חדשים על ישראל, שטורקיה ודאי תרצה להפעיל כדי לרסן את ירושלים בסוריה, ואולי גם במפרץ הפרסי.
לגייס את הצרפתים
ישראל צריכה להיות מודעת לאפשרויות הללו, ולהבין שהגמל דחף את האף, ועלינו לוודא ששאר הגוף ישאר בחוץ. כיצד? יש לזהות ערוצי השפעה אפשריים ולשתף פעולה עם מתחריה של טורקיה כדי לחסום אותה. באופן מפתיע, צרפת יכולה להיות לעזר בנושא הזה. פריז ואנקרה מנהלות תחרות שקטה על השפעה באגן הים התיכון, בזירות כמו סוריה, לוב ויוון. הצרפתים הם נבלות, אבל גם נבלות אמורים להבין במאזני כוח ולזהות היכן נמצא האינטרס האמיתי שלהם. אם פריז רוצה לחסום את ההתפשטות הטורקית בזירה חיונית, עליה לשתף פעולה עם ירושלים. אנחנו לא דורשים הרבה: רק שצרפת תפסיק להעניק פרסים לטרוריסטים ולאנטישמים. קשה, אך אפשרי עם קצת משמעת. לשני הצדדים – ישראל וצרפת – יש מה להרוויח.