פוטין סובל מתופעת המהמר המפסיד

הדילמה המרכזית של מהמר מפסיד היא שכל הפסד מגדיל את רצונו להמר עוד. דמיינו זאת: אתם מתיישבים בשולחן הקזינו ומפסידים 100 דולר. מתוסכלים, אתם מגדילים את סכום ההימור, כדי להשיב לעצמכם את ההפסד. למרבה האכזבה (אך כצפוי), אתם מפסידים 1,000 דולר. טוב, אתם לא מתכוונים לסגור את הערב עם הפסד כזה, ולכן משחקים שוב, בתקווה לכל הפחות לקזז מעט מההפסד. כשאתם מפסידים כבר 20 אלף דולר, עולה המחשבה אם אולי כדאי להפסיק. מצד שני, מה אם עכשיו – דווקא עכשיו - מזלכם ישתנה? ובכלל, אתם לא יכולים לחזור הביתה בחובות של 20 אלף דולר! אל דאגה: בקרוב לא יהיה בית לחזור אליו. גם אותו תשימו על השולחן בעוד ניסיון כושל להחזיר את ההפסד.

זהו מצבו של פוטין, הלכוד במלחמת אוקראינה כמהמר מפסיד. מבצע צבאי שהיה אמור להימשך שלושה ימים הפך למלחמה שעוד רגע חוגגת שלוש שנים. במקום איום מרשים, השתלטות על בירת אוקראינה והצבת ממשלת בובות בקייב בתוך שבוע, מוסקבה מתמודדת עם מיליון פצועים והרוגים, נזק חמור לכוחות השריון, האוויר והטילים, ופגיעה חמורה בכלכלה. רוסיה סופגת הפסד ועוד הפסד במלחמה שלא הייתה אמורה להיות מלחמה. ולאחרונה המצב רק החמיר.

בפסגה כושלת באלסקה, טראמפ לא הצליח לאלץ את פוטין להגיע להסכם שלום. בעקבות זאת שוחרר הרסן האמריקני שכבל עד כה את אוקראינה. כבר חודש שקייב מנהלת מערכה אינטנסיבית נגד תשתית האנרגיה של רוסיה, ותוקפת מטרות בעומק שטח האויב בתדירות והיקף הולכים וגדלים. עד עתה המטרות היו בעיקר בתי הזיקוק הגדולים, ולאחרונה אוקראינה מאיימת להרחיב את התקיפות גם לתחנות הכוח.

תחת ממשל ביידן, יכולתה של אוקראינה לתקוף בעומק רוסיה הוגבלה מאוד. ממשל ביידן חשש מהסלמה שתוביל להתנגשות ישירה בין רוסיה לנאט״ו. לכן הוא סירב לאשר לאוקראינה לתקוף כוחות צבא רוסיים אפילו בסמוך לגבול: רק לאחר שהם עברו לשטח אוקראינה הותר לצבאו של וולודימיר זלנסקי להגיב. בחלוף הזמן התרחב טווח התקיפה המותר, אך לא מאוד.

ממשל טראמפ משנה זאת. בוושינגטון מבינים סוף־סוף שהדרך להביא את רוסיה להסכם שלום היא רק באמצעות מכה קשה שתאיים על יכולתה להמשיך במלחמה. לא די לתקוף את כוחות הצבא הרוסיים: צריך לתקוף את הכלכלה שתומכת בהם.

בתי הזיקוק הם מטרה אידיאלית. כלכלה מודרנית ומלחמה מודרנית זקוקות לדלק: מכוניות, משאיות, טרקטורים, מטוסי נוסעים ומטוסי מטען, רכבות – כולם צריכים תזקיקים של נפט גולמי, וכך גם טנקים, נגמ״שים, מטוסי קרב ומשאיות תובלה. אין מלחמה מודרנית בלי דלק. תקיפת בתי הזיקוק ברוסיה מקטינה את אספקת הדלק ומכניסה את הקרמלין לדילמה: האם לשמור על אספקת הדלק לצבא על חשבון האזרחים, או שמא לתעדף את האזרחים על חשבון הצבא? נראה שהאוקראינים רוצים לעזור לקרמלין בדילמה באמצעות השבתת יכולת הזיקוק הרוסית כך שפשוט לא יהיה דלק לתעדף. לפי דיווח אחד, האוקראינים כבר השביתו 40 אחוזים מיכולת זיקוק הנפט של רוסיה, וטורי המכוניות מול תחנות הדלק מתארכים והולכים.

מעבר לפגיעה הכלכלית והצבאית, המחסור בדלק גם יוצר לחץ על הקרמלין. רבים מאזרחי רוסיה תומכים במלחמה, אבל קל לתמוך בה כל עוד היא מתרחשת רחוק ממך ואינה פוגעת בשגרת חייך. השיבושים באספקת הדלק הם מכה דרמטית לשגרת החיים. אזרחי רוסיה מתמודדים כבר עם אינפלציה וגירעון, וכעת אין אפילו דלק להנעת המכונית. הלחץ הפוליטי על הקרמלין יגדל.

המדיניות האמריקנית השתנתה במקביל להרחבת היכולות של האוקראינים. המגבלות האמריקניות בימי ממשל ביידן הביאו לכך שהאוקראינים שקדו על פיתוח יכולות תקיפה מתוצרת מקומית. היום הן מבשילות: לאוקראינים יש סוף־סוף טילי שיוט וכטב״מים עם טווח גדול המסוגלים לתקוף במדויק בעומק רוסיה. טוב שוושינגטון הסירה את המגבלות מצידה, אולם סביר שקייב בכל מקרה הייתה מתחילה בתקיפות עומק נגד תשתיות קריטיות של הרוסים, עם או בלי תמיכת וושינגטון, פשוט משום שהיא לא נזקקה לאישור האמריקני: יש לה כלי נשק משלה.

וכך, פוטין מצא את עצמו בעמדתו הנוראית של המהמר המפסיד. לא רק שהחזית באוקראינה לא מתקדמת, עכשיו רוסיה בבית בוערת. מה עושים? מגדילים את סכום ההימור. הצעד הראשון הוא המאמץ לשבור את רוח הלחימה של האוקראינים באמצעות טרור מדינתי: תקיפת מבני מגורים, רכבות, תחנות כוח – כל מה שיהפוך את חיי האזרחים באוקראינה לבלתי נסבלים. האוכלוסייה תזעם, מקווה פוטין, ותבקש לסיים כבר את המלחמה – וכך קייב תיכנע, אולי, או לפחות תפסיק את התקיפות נגד רוסיה, בידיעה שמחירן גבוה מדי במונחי רוח הלחימה.

צעד שני הוא ללחוץ את ארה״ב כדי שתרסן מחדש את אוקראינה. הדרך ללחץ כזה, מול טראמפ המאוכזב אחרי הכישלון באלסקה, היא הסלמה מול נאט״ו ואירופה. ככל שיגדל הסיכוי להתנגשות בין הברית האטלנטית למוסקבה, טראמפ, שמבקש להתמקד בסין ובענייני פנים ואינו רוצה כאב ראש חדש באירופה, ינסה להרגיע את הרוחות ויסכים לרסן שוב את קייב. זוהי לפחות תקוותו של המהמר בקרמלין.

פלישות הכטב"מים הרוסיים למרחב האווירי של מדינות נאט״ו והטרדות הרחפנים בנמלי התעופה באירופה הן בסך הכול חלק מההימור. הכטב״מים מטרידים את האזרחים ומשבשים את שגרת החיים, אך בעיקר מעלים את החשש בבירות אירופה מהתנגשות עם הרוסים. לא צריך הרבה כדי להכריח את נאט״ו להגיב ישירות לרוסיה: כטב״ם יתרסק לתוך מטוס, רחפן יפגע באזרחים או בחיילים – כמעט כל אסון עלול לדרוש תגובה אירופית, ובעקבותיה תגובה רוסית, וההסלמה תסתחרר ותחריף. הדרך היחידה למנוע את ההתנגשות, כך פוטין מנסה לאותת, היא לרסן את מתקפות העומק של קייב. האם ההימור יעבוד?