"לפתע ניצב מעלינו כוח עליון חדש: המלחמה. ההישרדות. הדגל", כתב הסוציולוג פרופ' גד יאיר, בדוא"ל מודאג שנשלח בחודש יולי לעמיתיו באוניברסיטה העברית ולחברי רשת "אקדמיה", הכוללת חוקרים מכל הארץ. "בנסיבות הללו האוטונומיה של השדה האקדמי נחלשת ואנשי סגל נדחקים לעמדה צבאית־למחצה. חלק תוקפים, חלק מתגוננים".
במכתבו הביע פרופ' יאיר חשש מפגיעה בטוהר המחקר האקדמי ממניעים פוליטיים. הוא צירף גם סרטון הסבר על החרם האקדמי נגד ישראל - ביטול מחקרים משותפים, מניעת פרסום מאמרים של חוקרים ישראלים ועוד. "אקדמאים בעולם נאלצים לנקוט עמדה בעניינים שאינם קשורים למומחיותם הפרופסוריאלית", כתב יאיר. "הם נדרשים להצהיר לכאן או לכאן: נגד חרם, בעד חרם, נגד ישראל, בעד חמאס. ובמובן מסוים, משעה שנשללה העצמאות של השדה האקדמי, אנשי סגל בעולם כולו הופכים לחיילים בשדה מערכה... אין להיות זבוב על הקיר; אין לנקוט ניטרליות.
"כל מעשי החרמות שעמדתי עליהם בשיחה כאן מלמדים כי נשללה האוטונומיה המוסדית של האקדמיה. עומדים למולנו חיילים וגייסות מאקדמיות ברחבי העולם, וגם אנחנו ניצבים למולם כחיילים וכגייסות. וכשאתה חייל אינך יכול לומר 'אבל האמת היא...' או להרהר לעומק בביקורת. כי מספיקה מילה אחת לא נכונה ומיד מעירים אותך: תתעורר, חייל. אנחנו במערכה... כשאצא השבוע לכנס הסוציולוגי הגדול בארה"ב, במקום שאראה את חבריי באקדמיה האמריקנית לבושים בחליפות ארמני, אראה אותם עטויים מדי צבא".
פרופ' גד יאיר | צילום: נעמה שטרן
פרופ' יאיר, מבכירי הסוציולוגים בישראל ומחבר הספר "זו היא אמריקה: דיוקנה של אומה", מכיר מקרוב את שדה הקרב של החרמות. האגודה הסוציולוגית הישראלית ספגה חרם חמור במיוחד לפני כחודש, כשהושעתה מהאגודה הבינלאומית לסוציולוגיה. גם שאר האקדמאים הישראלים סובלים: מחאות מתעוררות באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה נגד כל אירוע בהשתתפותם, מרצים כותבים ומלמדים על ישראל והציונות כפרויקט מרושע, וחרמות קולניים ושקטים מוטלים מצד מוסדות, ארגוני מחקר וכתבי־עת. במקביל, ולמעשה עוד לפני המלחמה, אקדמאים ישראלים עסקו ועוסקים בקידום עמדות פוליטיות, כשהבון־טון שלהם נמצא שמאלה מהמרכז. האגודה הסוציולוגית הישראלית עצמה, יש לציין, החרימה את אוניברסיטת אריאל.
תוכניות הלימודים באקדמיה הישראלית לא השתנו מפרוץ המלחמה, והן עדיין עוסקות במידה רבה בתאוריות ובנרטיבים המקובלים במחקר ברחבי העולם: יחסי כוחות, מדכאים ומדוכאים, קולוניאליזם, ילידים וכיבוש. אך המציאות השתנתה, ומכאן עולה שורה של שאלות מתבקשות: האם המלחמה הזיזה משהו במגדל השן, או שהוא נותר, ברובו, ממש כשהיה? איך מגיבים אקדמאים בישראל שמשלמים את מחיר הזעם הקדוש של עמיתיהם מחו"ל? מה מרגישים חוקרים וחוקרות כשהתאוריות שעמדו במרכז עבודתם לאורך שנים, מגויסות נגדם? האם משהו בתפיסה האקדמית בישראל התערער, והאם חברי הסגל באוניברסיטאות עושים חשבון נפש?
1. תאוריה זרה, מציאות שבויה: על אובדן הפרשנות המקומית
הפגיעה הקשה ביותר באקדמיה הישראלית מורגשת בשדה מדעי החברה, בגלל התאוריות שהשתלטו על התחום בעשורים האחרונים, וזלגו במידה רבה גם למדעי הרוח. ד"ר עדי שרצר, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית וחוקר ישראל, אומר שתאוריות זרות אומצו באקדמיה הישראלית ונכפו על המצב כאן, בלי להתחשב במגוון הנסיבות הייחודיות לישראל. "ניתוח המציאות המקומית שלנו דרך עדשות של תאוריות במדעי החברה שמפספסות את הניואנסים הישראליים, גורם בהכרח לעיוות ההשקפה האקדמית", הוא מסביר. הסיבה לכך, לפי שרצר, חומרית למדי: "אקדמאים מתוגמלים מקצועית על פרסומים וציטוטים בכתבי־עת נחשבים. נושאים פופולריים מקבלים יותר ציטוטים ודירוג גבוה יותר, ולכן כתבי־העת המרכזיים עוסקים בחברות שאוכלוסייתן גדולה יותר, והתאוריות המובילות במדעי החברה נתפרו למידות האמריקנים והאירופים. לחוקר הממוצע אין תמריץ לכתוב על המקרה הישראלי, כי הסיכוי שלו לפרסם בכתב־עת נחשב יהיה נמוך מאוד. כדי שהמחקר יתפרסם הוא צריך להרחיק אותו מהמציאות הקיימת כאן, להפוך אותו לבינלאומי יותר ולהתייחס אל ישראל באמצעות דגמים לא רלוונטיים: לכבול את המציאות הישראלית במיטת סדום של תאוריה זרה".
כדי לנתח יחסי מזרחים־אשכנזים בארץ, למשל, החוקרים פונים באופן אוטומטי לתאוריות של יחסי שחורים־לבנים, אוריינטליזם ודה־קולוניזציה. "בְּספר שכתבתי עם ד"ר עופר שיף, אנחנו מנתחים את היחס של בן־גוריון למזרחים בישראל, ומוצאים שם שילוב בין אמפתיה וערבות הדדית יהודית ובין הפנמה של דעות קדומות ביחס למזרח", אומר ד"ר שרצר. "זה לא מתאים ל'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, כי סעיד מדבר על דגם שבו הלבן הוא בהכרח מנצל, מזלזל באופן מוחלט, מגחיך. פה זה הרבה יותר מורכב, כי אלה לא יחסים בין המתיישב הלבן לפרא המזרח־תיכוני, אלא קודם כול יחסים בין אחים, ורק אחר כך יחס המערב לאוריינט".
גם פרופ' יאיר מותח ביקורת על ההסתמכות על תורות זרות. "המסורת מאז הקמת המדינה הייתה להשתמש בכלים אמריקניים, בשאלות ובתאוריות אמריקניות, כדי לבחון סוגיות בחברה הישראלית", הוא אומר לנו. "לא שואלים שאלות ישראליות מהמציאות הישראלית - כי אחרת בחוץ, במקום ש'נחשב', אף אחד לא יבין אותך. ומכיוון שאנחנו חייבים את החוץ, 'נעטוף' סוגיות ישראליות בתאוריות של גזע ושל פוסט־קולוניאליזם. זה לא תמיד מתאים למציאות שלנו, אבל כדי להתחבר לשיחה אנחנו חייבים לשוחח בשפה שלהם. אז גם אם אנחנו חוקרים את החברה הישראלית, אנחנו לא תמיד עושים את זה בכלים ישראליים או בשפה שצומחת מתוך השדה הישראלי".
לדברי ד"ר שרצר, השימוש בכלים האקדמיים הזרים כופה מסגרת חשיבה שגויה גם על תחום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומביא למסקנות קיצוניות. "אם הכלים האקדמיים שאנחנו מנתחים בעזרתם את המציאות הם לא של מאבק לאומי, ואפילו לא של מלחמה בין חזק לחלש, אלא כלים שמדברים על מאבק בין יליד למתיישב, בין מדכא למדוכא – המשמעות היא שאין כאן מקום לכל מי שמשתייך למדכאים. אין פה שני צדדים. זה סותר את העיקרון האקדמי של התייחסות לשני הצדדים. לדעתי אין עוד סכסוך אחד בעולם שמנותח באופן סכמטי כל כך, בלי להבין את המורכבות".
האקדמיה הישראלית היא חלק מהקונספציה. הפגנת תמיכה בחמאס באוניברסיטה העברית בירושלים | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
באקדמיה בעולם מאשימים את ישראל שוב ושוב ב"קולוניאליזם התיישבותי", מושג המתאר יישוב אזרחים זרים במטרה להחליף את האוכלוסייה המקומית (בניגוד לקולוניאליזם הקלאסי, ש"רק" מנצל אותה). הקשר ההיסטורי בין יהודים לארץ ישראל, הקמת המדינה כפרויקט של שחרור לאומי בידי פליטים, והעובדה שאין "מדינת־אם" ששלחה לכאן את היהודים – כל אלה אמורים להשפיע על תפיסת הציונות בעיני החוקרים, ובכל זאת לא תמיד הם נכנסים לשיקולים המחקריים. "קולוניאליזם התיישבותי היא תאוריה אלימה, כי אם מה שאנחנו עושים בישראל הוא קולוניאליזם, התגובה המתבקשת היא דה־קולוניזציה - תהליך אלים שנראה כמו 7 באוקטובר", אומר ד"ר שרצר. "אקדמאים זרים אמרו שישראל 'כובשת', 'קולוניאליסטית', שאין לה שום זכות פה, אין הבדל בינה ובין האפרטהייד בדרום־אפריקה או הכיבוש הצרפתי באלג'יריה. אז מה הפלא שהילידים הפלסטינים עושים בדיוק את מה שמצפים מהם לעשות?
"אפשר להעביר שעות בקריאת מאמרים מלומדים בכתבי־עת של ליברלים ופרוגרסיבים שמריעים לפלסטינים, וכך גם ברשתות החברתיות. מבחינתם נעשו לפלסטינים דברים נוראים בלי שום זכות, והפלסטינים עשו בתגובה מה שמצופה מהם. 7 באוקטובר הוא מרד המדוכאים – ומהגדרה כזאת נובע עידוד לאלימות. אגב, זה גם עידוד לאלימות מהצד הישראלי. כי אם אנשים שוללים מהיסוד את הזהות שלך, זהות בת אלפי שנים, ולא מכירים בזכות שלך להתקיים, למה שתציית לכללים שהם קבעו? יהיו חלקים מהאוכלוסייה שיגידו 'אם אין לי זכות קיום, גם לאחר אין זכות קיום'. וזה משליך את ההומניזם מהחלון, זה משליך את החוק ההומניטרי מהחלון".
2. מות המורכבות: כיצד חשיבה בינארית מוחקת את הניואנסים
את חשיבות ההבחנה בדקויות המצב הישראלי מציינת גם פרופ' מיכל פרנקל, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וראש התוכנית ללימודי מגדר ומגוון. מומחיותה היא התחומים המכונים בתקשורת "פוליטיקת זהויות": מגדר, הצטלביוּת ותאוריה פוסט־קולוניאלית. היא אשת שמאל שחווה אכזבה מהשיח הפוליטי באקדמיה בחו"ל מאז 7 באוקטובר. "התחומים שאני חוקרת לימדו אותי להיות מודאגת מהשטחה ומחשיבה בינארית", היא מסבירה. "רוב החשיבה האקדמית היא לא בינארית. יש גם חשיבה כזאת, אבל היא יחסית בשוליים. בתאוריות שאני חוקרת יש הרבה מורכבות וניואנסים, אבל משטחים אותם בשיח פוליטי מימין ומשמאל כאחד. במדיה החברתית צריך לצמצם רעיונות למשפט אחד, כי לאף אחד אין סבלנות להקשיב למשפט הבא. זה מביא לקיטוב של השיח, למחיקה של הניואנסים ולהפיכת התאוריות לנשק".
זו גם הביקורת שפרנקל מותחת על חלק מעמיתיה באקדמיה ברחבי העולם. "אני חושבת שמתוך התשוקה שלהם להתמודד עם המצב האיום של ישראל־עזה, הם נופלים לשיח בינארי ושטחי, והופכים לאקטיביסטים מהסוג הגרוע ביותר. בעיניי זו הפניית גב לאל"ף־בי"ת של שיח אקדמי, שחייב לשמר את המחויבות שלו למורכבות ולניואנסים. חלק ממאמצי העמדות האקטיביסטיות, שמתבטאים בחריפות בספירה הציבורית, ברשתות החברתיות, בכנסים וכדומה, מקשיבים לי כשאנחנו משוחחים באופן פרטי. הם שואלים שאלות ומביעים עמדות אמפתיות הרבה יותר. זה מעורר בי חשד מסוים שהם חוששים להביע עמדה ניואנסית, פן יהפכו לקורבנות 'עליהום'. אבל רבים אחרים מסרבים בכלל להקשיב לנו, אלא אם אנחנו אומרים את מה שהם רוצים לשמוע.
"גם חוקרים ישראלים שמאמצים דעות של קולוניאליזם התיישבותי, מציגים עמדה מורכבת, לא קיצונית. מרביתם לא מערערים על זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, לא מערערים על זכותם של היהודים למדינת לאום, ולא מכחישים את עובדת היותנו ילידי המקום. הם כן מערערים על העליונות היהודית במדינה הזאת. הם רוצים דמוקרטיה של כל אזרחיה, מדינה שתהיה מדינת היהודים אך עם שאיפה להסדרים שמאפשרים שוויון אמיתי לשני העמים שהם ילידיים במרחב. זה בניגוד למרבית עמיתיהם בעולם שמאמצים עמדה של קולוניאליזם התיישבותי: הם רואים ביהודים נטע זר קולוניאלי, לבן, גם בדמיון האירופי שלהם. במובן הזה עמיתיי הישראלים מציגים עמדה מורכבת. אף אחד מהם לא חשב שהפעולה של חמאס היא התנגדות לגיטימית, ואף אחד מהם לא מעודד טרור".
לטענתה, זו גם הגישה הרווחת בקרב אקדמאים ערבים־ישראלים. "רוב עמיתיי הפלסטינים אזרחי ישראל שמאמצים נקודת מבט של קולוניאליזם התיישבותי, התנגדו באופן חריף ועודם מתנגדים לעמדת חמאס, ולא רואים בו מייצג של האינטרסים הפלסטיניים. מה שהם כן רואים, ולנו כישראלים יהודים קשה לקבל, זה שהצד היהודי בישראל לא פעל תמיד באופן מוסרי במאבק הזה, עוד לפני 1948 וגם אחר כך. הם מסמנים היכן הציונות פעלה כדי לגזול באופן לא לגיטימי אדמות שישבו עליהן פלסטינים ולפגוע בכפרים פלסטיניים. הם מצביעים על עוולות שהציונות חוללה לפלסטינים שישבו כאן, במידה רבה בתמיכה של הכוחות הקולוניאליים כמו הבריטים".
ד"ר חן פונדק | צילום: ירדן שמואלי
הגישה של פרנקל מעלה דרישות גם ממספרי הנרטיב הפלסטיני. "עד שנות התשעים הסוציולוגיה וההיסטוריה של הציונות ראו במפעל הציוני פרויקט טהור, ולא הייתה הכרה בעוול שנעשה לפלסטינים. עכשיו ספרות המחקר הלכה לקיצוניות השנייה: היא מתמקדת רק בעוול, ולא מספרת שום סיפור פרט לעוול. הדרך הנכונה בעיניי היא להסתכל על שני הצדדים ומה שהם עשו. זו המחלוקת שלי ושל הרבה מעמיתיי הישראלים עם התאוריה של קולוניאליזם התיישבותי: בשיח השטחי רואים בפלסטינים שחקנים תמימים, ילידים שלא יכולים לעשות שום דבר רע. השיח הזה מסרב לראות את אחריותם של הפלסטינים למצבם. את זה אני לא מקבלת. צריך להסתכל בריאליזם על יחסי הגומלין בין שתי הקבוצות, ולראות אלימות וניצול מצד שתיהן. יש אחריות משותפת. לא שווה, אבל משותפת".
3. המדבר והממשי: כשהתאוריה חמושה ברובה טעון
דבריה של פרופ' פרנקל מעלים שאלה נוספת: האם החוקרים שהשתמשו בתאוריות זרות לא הבינו שהן יכולות להביא לכדי מעשה? האם לא ראו שהן מתורגמות לעידוד אלימות אנטי־ישראלית, טרור ו"דה־קולוניזציה" המכשירה כל מה שיעשה הצד החלש כדי להיפטר מהכובש? והאם אמירה כמו "אחריות לא שווה אבל משותפת" די בה למנוע את המגמה המסוכנת הזאת?
"האקדמיה הישראלית הייתה חלק מהקונספציה", אומר פרופ' יאיר. "יש היבטים יעילים בתאוריה כדי להסביר חלק מהמציאות שלנו, אבל הבעיה היא לא רק התאוריה, אלא ההשלכות הפוליטיות שלה. כשמתרגמים אותה לפרקטיקה - הפרקטיקה היא ג'נוסייד של היהודים. האינדיאנים צריכים להרוג את הלבנים, והפלסטינים צריכים להרוג את הישראלים. זו המשמעות של 'להחזיר את הקולוניאליסטים למקומם', ואם אין להם מקום - הים התיכון יקלוט אותם.
"הדור שעובר את המלחמה הוא הדור הבא של החוקרים. אולי יהיה שינוי". חיילי צה"ל בגבול עזה | צילום: leon neal, גטי אימג'ס
"נהדר ללמד פוסט־קולוניאליזם ו'מבטו של המנושל', אבל כשהמנושל מחזיק נשק - פתאום זה סיפור אחר. זה מה שהכה בהלם הרבה ממחזיקי התאוריה בישראל: שהתאוריה הפכה לפרקטיקה. אתה מחזיק בתאוריה במעין אדנות קולוניאלית: 'אני אלמד את זה כפרופסור, ואלה רק מחשבות, זה לא באמת'. המבט הפוסט־קולוניאלי של הישראלים זלזל באפשרות שמחר בבוקר התאוריה תתבטא במציאות. גם האמירה של ביבי על מחבלי הנוח'בה כ'אנשים עם כפכפים’ - זה אותו זלזול פוסט־קולוניאלי".
ד"ר חן פונדק מאוניברסיטת רייכמן, חוקרת של התנהגות צרכנים, מיתוג ועיבוד מידע, מספרת שעד 7 באוקטובר היא לא הייתה ערה לממדי האנטישמיות באקדמיה ברחבי העולם. "לפני שיצאתי לחו"ל לא הייתי מודעת שיש לישראל בעיה", היא אומרת. "אף אחד לא הזהיר אותי שתופעת האנטישמיות באקדמיה חזקה כל כך. רק בדיעבד יכולתי לתת שם לכל מיני אירועים שהרגשתי בהם לא בנוח, ועכשיו אני יודעת שזו הייתה אנטישמיות".
כשהחלה המלחמה ד"ר פונדק הייתה בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת ניו־יורק, ונחשפה להתפרצות הגלויה של שנאת ישראל בקמפוסים; אבל לפעמים, לדבריה, האנטישמיות מתבטאת לא בהפגנות סוערות, אלא במחיקה שקטה של היהודים ובאי התייחסות אליהם. "ישבתי בסמינרים שהציגו מחקר הקשור לפשעי שנאה, והוזכרו שם כל סוגי פשעי השנאה, חוץ מאנטישמיות. לא חשבתי שזה סיפור גדול, לא הרמתי את היד, לא שאלתי 'מה עם אנטישמיות'. היום נראה לי מגוחך להתעלם מהיהודים במחקר כזה. הנושא היה אפליה בגלל שמות משפחה, אז למה לא בחנו גם שמות של יהודים, אלא רק אסייתים ושחורים? יכול להיות שזה לא עבר לחוקר בראש, אבל זה עדיין לא תקין".
פונדק טוענת שהאנטישמיות אינה מעידה על בעיה בתאוריה, אלא על בעיה ביישום שלה. גם פרופ' פרנקל לא תוקפת את התאוריות שהיא הקדישה להן את הקריירה שלה; לדבריה, פרויקטים בארץ שמיישמים את התאוריות האלו, עושים זאת בהצלחה רבה יותר מבארה"ב. בפרט היא מתייחסת למנגנוני DEI – "גיוון, שוויון והכלה" - שתפסו תאוצה בהשראה אקדמית והתחזקו בעקבות פעילותה של תנועת "חיי שחורים נחשבים". המנגנונים הללו פעלו לטובת קבוצות שהוגדרו "מדוכאות", "וזה כולל את הרצף המגדרי, וגם דתות לא מערביות, בעיקר אסלאם", אומרת פרנקל. "זה קרה במיוחד אחרי 11 בספטמבר, כשהשנאה כלפי מוסלמים אדוקים במערב נעשתה פומבית מאוד. בתנאים ההיסטוריים האלה התפתחו שיטות גיוון והכלה שכוללות הגנה על הערכים של קבוצות מיעוט מול הערכים של הרוב או של בעלי הכוח. מכיוון שההגדרה של 'מדכאים' ו'מדוכאים' נוטה להיות פשטנית, לבנים עניים ממדינות הדרום בארה"ב, למשל, לא זכו להגנה והעדפה כמו שחורים או היספנים.
"היהודים, באופן סטריאוטיפי, הם לבנים ומבוססים כלכלית, ולכן המחלקות שעוסקות ב־DEI לא ידעו להגדיר את הצרכים שלהם. באקדמיה היהודים אף נמצאים בייצוג־יתר יחסית לחלקם באוכלוסייה, אז קשה לחשוב עליהם במושגי קורבנות לאפליה. האמריקנים, גם מבחינת החוק, לא יודעים איך לסווג יהדות. אפשר להגן עליה כדת, למשל בהנגשה של אוכל כשר, אבל מסובך לחשוב על יהודים כגזע או כקבוצה אתנית, ויהודים רבים גם לא רצו בכך.
"בארץ, בעיקר באוניברסיטאות ובמכללות, נעשה כיום מאמץ עצום לקדם גיוון והכלה בהקשר של מגוון קבוצות: חרדים, אתיופים, ערבים, אנשים שהם דור ראשון להשכלה ואנשים בעלי מוגבלויות. חלק מהפרקטיקות דומות מאוד לאלה שאומצו בארה"ב: יוצרים סדנאות שבהן סטודנטים מקבוצות מודרות פוגשים סטודנטים ומרצים מהקבוצה שלהם, ומקבלים מסרים על הדרך שלהם להצלחה. יש מלגות, יש לפעמים הכרה בקשיי שפה וקשיי היכרות עם המערכת. אני חושבת שזה מצליח כאן יותר מבארה"ב, מפני שבישראל הפרויקט הזה מיושם בזהירות, והוא מכוון להשתלבות יותר מאשר ליצירת זהויות נפרדות. גם כאן נעשות שגיאות, ואנחנו לומדות מהן כל הזמן. בתחום לימודי המגוון אנחנו מתחילים לדבר בשפה של 'שייכות וגישור', ובהרווארד החליפו את שם מחלקת ה־DEI ל'קהילה ותרבות'. זו הפעם השמינית בערך שראשי התיבות מתחלפים מאז 1964".
זה מטעמי שינוי תפיסה, או בגלל טראמפ?
"על הרווארד אני לא יודעת, אבל בכנס בינלאומי של אנשי DEI שהשתתפתי בו ביוני, נשמע הרבה מאוד חשבון נפש. השאלה אם הלכנו רחוק מדי בהדגשת ההבדלים עמדה בלב הרצאת הפתיחה".
4. אקדמיה על תנאי: מבטים, הצעות, היסוסים
אף אחד מהאקדמאים שאיתם דיברנו לא מציע מהפכות. לא ככה הדברים עובדים באקדמיה. אבל כל אחד מהם מצביע על דברים שאפשר לעשות בצורה טובה יותר, ויפה שעה אחת קודם. פרופ' פרנקל מבקשת שהאקדמיה תישאר מחויבת למורכבות ולדיוק לא רק במחקרים – שרובם עומדים בכך, לדבריה – אלא גם בתקשורת הפומבית. "יש בהחלט כמה אנשים שאני לא מעריכה את העבודות שלהם, זה קורה, אבל ברוב המכריע של המחקרים האקדמיים, שומרים באדיקות על מחויבות למורכבות. אני חושבת שכל מי שעוסק בסוגיות אקטואליות צריך להתעקש על מורכבות גם בשיח הציבורי. כשאנחנו מדברים בתקשורת וכשאנחנו כותבים במסגרת הרצון שלנו לדבר עם הציבור, גם אנחנו נופלים לשיחה שטחית, והשטחיות הזאת מסוכנת".
ד"ר עדי שרצר | צילום: באדיבות המצולם
ד"ר פונדק מציעה לחוקרים לעסוק יותר בסוגיית האנטישמיות. לכסף, היא מציינת, יש השפעה על סדר העדיפויות האקדמי. "טבח 7 באוקטובר וכל מה שקרה אחריו אמורים לייצר גלים של מחקר. במחקר אתה אמור לעסוק בדברים שמעניינים אותך, ולכן יש ציפייה שישראלים ויהודים יכתבו על שאלות שעולות בעקבות הטבח וביטויי האנטישמיות שראינו מאז. אבל זה לא קורה. יש מחקרים, אבל לא בהיקף שהיינו מצפים לו.
"הדוגמה הטובה ביותר לכך היא קול קורא שהפיץ כתב־העת 'פסיכולוגיה אמריקנית' (AP), לקראת מהדורה מיוחדת בנושא האנטישמיות. היה משמח לראות שלפחות כתב־עת אחד מתמקד בסוגיה הזאת. אחרי הגשת המאמרים, הכותבים גילו שהגיליון לא יוקדש לאנטישמיות, אלא ל'דעות קדומות' באופן כללי. אני לא יודעת אם העורכים שינו את נושא הגיליון כי תקפו אותם - 'מה פתאום אנטישמיות, למה לא אסלאמופוביה' - או בגלל סיבה אחרת, לא פחות חמורה בעיניי: שלא מספיק אנשים הגישו מאמרים על אנטישמיות.
"למה חוקרים לא מתנפלים על הנושא הזה, אף שיש לנו הררי נתונים וגם שאלות מחקר מדהימות? למשל, יש לנו 11 חודשים של נתונים מצ'ט GPT לפני 7 באוקטובר, המון מידע על התנהגות גולשים, ואפשר לבדוק איך הבינה המלאכותית סיקרה את 7 באוקטובר בפרקי זמן שונים אחרי האירוע. את לא רואה כמעט מחקרים כאלה, וזה מטריד אותי".
מה ההסבר שלך לתופעה הזאת?
"אחת הסיבות היא שאין מענקי מחקר מתאימים. אם היו מציעים יותר כסף, היית רואה יותר מחקר. היום בכל אוניברסיטה יש מרכז סייבר, ובכל מרכז סייבר יש מענקים ומגישים הצעות מחקר. באותו אופן אפשר להקים מרכז מחקר שעוסק באנטישמיות. לא צריך בכל המוסדות, נתחיל באחד. מומחים למזרח תיכון, פסיכולוגיה, חינוך, רפואה, מנהל עסקים - כל אחד יכול לחקור את האנטישמיות מנקודת המבט שלו ובשיטות המחקר שלו. אפשר גם להגיד שאין רצון, אבל אני חושבת שזה מתחיל מכסף".
המחקר שלך השתנה בשנתיים האלה?
"כן. השתמשתי בשיטות של עיבוד מידע כדי לחקור את הצהרות האוניברסיטאות אחרי 7 באוקטובר. אני מתלבטת איך להציג את התוצאות, האם נכון לפרסם בכתבי־עת או בבמת open-source, שאין בה ביקורת עמיתים אבל מנגישה יותר את המחקר והידע".
ד"ר שרצר מסכים שיש לשנות את מערכת התמריצים – אבל לא באמצעות מענקי מחקר דווקא, אלא בהכוונה מחדש של המערכת כולה. "האקדמיה בישראל בנויה כך שהמבט שלה מופנה כלפי חוץ", הוא אומר. "היא לא ממלאת את התפקיד שלה בחברה פנימה, והיום היא מוצאת את עצמה קירחת מכאן ומכאן. החברה הישראלית שואלת מה עושים באוניברסיטאות, מה הרלוונטיות שלהן, ומהצד השני - העולם כולו מפנה עורף לאקדמיה שלנו. האוניברסיטאות הישראליות מצפות מאיתנו לפרסם בכתבי־עת לא ישראליים, ולא בעברית. כשצריך להביא המלצות, מבקשים מאיתנו קודם כול המלצות מחו"ל. כדי לקבל משרה תקנית באקדמיה הישראלית, מצפים ממך לתקופת הכשרה אחת או יותר במדינה אחרת. מצפים גם שאחת לכמה שנים תצא לשבתון בחו"ל. יש לזה ערך, כי מחקר לא יכול להתנהל בחלל ריק, ואנחנו רוצים שהחוקרים שלנו יחליפו רעיונות עם עמיתים זרים - אבל המערכת נעשית תלויה בעולם האקדמי הרחב, ומאבדת את עמוד השדרה שלה. אין מה לעשות, המחקר במדעי הרוח והחברה חייב להיות מקומי.
"חלקתי פעם חדר באוניברסיטה עם חוקרת מהולנד שלא הכירה את המערכת האקדמית הישראלית. היא ראתה שאני כותב כל הזמן מאמרים באנגלית, וזה הפליא אותה, כי הרי תחום העיסוק שלי הוא ישראל והעולם היהודי. הסברתי לה ששופטים אותי רק על העשייה שלי באנגלית, ושהאוניברסיטה מקבלת כסף מהמל"ג רק על מאמרים באנגלית. היא הייתה בהלם. היא סיפרה שבהולנד זה הפוך: כשהיא מפרסמת בהולנדית רואים בכך שירות לחברה, ומתגמלים אותה. הפרסומים באנגלית נועדו לעצמה, לפיתוח הקריירה שלה. כך יש איזון באקדמיה בהולנד: העין צופה כלפי חוץ, ואכפת לה ממה שאומרים בעולם, אבל המערכת מתקנת את עצמה כי היא צריכה לתת שירות לחברה המקומית. יש לי תקווה שמישהו אצלנו יתעורר ויגיד: 'למה אני צריך שאחרים יאשררו אותי? יש לי ערך בפני עצמי!'. אני לא קורא לניתוק מהעולם, 'עם לבדד ישכון' זו קללה בעיניי. אני כן רוצה שהאקדמיה תתנהל כמי שיכולה לתת שירות לחברה הישראלית".
פרופ' יאיר מציע מהלך מעשי, שיכול גם למנוע את נזקי החרם האקדמי: הקפאה זמנית של התלות באקדמיה הבינלאומית. "במרץ 2020, כשהקורונה הכתה, האוניברסיטאות ציפו לירידה בתפוקה המדעית והתייחסו לאפשרות הזאת. הייתי ממליץ לראשי האקדמיה בארץ להכריז: אנחנו מסתדרים בכוחות עצמנו לשנה או שנתיים. נרפה לפרק זמן את הדרישות הדרקוניות להשיג כל כך הרבה מכתבי המלצה מחו"ל, כי זו הכשלה עצמית. אני הייתי מקבל החלטה שבכל הליכי הקידום נסתפק בוועדות ישראליות".
האם כל זה עשוי לשנות את אופייה של האקדמיה הישראלית? לפי יאיר, הסוציולוגיה בישראל היא ביקורתית, ואין הרבה מה לעשות נגד זה. למשל, "מאמרים סוציולוגיים שרואים בשירות צבאי דבר ניטרלי או חיובי, לא מתקבלים אצל מובילי חקר הצבא בישראל. יש לנו נטייה לביקורת, וככה אנחנו מוכרים את הסוציולוגיה הישראלית: כביקורת על ישראל. כתיבת דברים חיוביים על היבטים כאלה לא תבנה לך קריירה טובה בארץ".
גם אחרי 7 באוקטובר?
"זה ייקח זמן, אלה חוויות דוריות. הדור הצעיר שעובר את חוויית המלחמה הוא הדור הבא של החוקרים - והוא עשוי להיות קול של שינוי. מי שכבר נמצא בליבת הקריירה שלו לא ישתנה פתאום. אני לא רואה מישהו שיאמר 'טעיתי במשך עשרים שנה, עכשיו אשנה את הקול שלי'. זה לא יקרה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il