הכרה במדינה פלסטינית היא לא רק חדשות רעות. אך בשביל להבין זאת צריך פרספקטיבה. ב־24 ביולי הודיע נשיא צרפת עמנואל מקרון שצרפת תכיר במדינה פלסטינית בעצרת האו״ם בספטמבר. יום אחר כך הצטרף ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר להחלטה, רק שהוא הוסיף תנאים: אם ישראל לא תסכים להפסקת אש בעזה ולא תתחייב לפתרון שתי המדינות, בריטניה תכיר בפלסטין. לאחר מכן קנדה הצטרפה גם היא, עם תנאים משלה.
שלוש מדינות G7 בשבוע אחד. נשמע רע, לא? אבל הנה העובדה המעניינת: צרפת, בריטניה וקנדה היו יכולות להטיל סנקציות על ישראל – כמו שעשו למשל נגד רוסיה – אך בחרו בצעד סמלי. הן יעשו צעד דיפלומטי לטובת הפלסטינים, במקום לנקוט צעד שישנה את חישוב העלות־תועלת של הישראלים. אם באמת המצב בעזה חמור כל כך, למה המנהיגים בוחרים דווקא בצעד חסר משמעות מעשית, לפחות בטווח הקצר?
צעדים סמליים
ראשית, חשוב להבין שהכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות ה־G7 לא תשנה את המעמד המדיני של הפלסטינים כל עוד טראמפ בבית הלבן. הפלסטינים יכולים לאסוף הכרות כמו בולים, אבל לא יקבלו חברות מלאה באו״ם. למה? כי כדי להפוך למדינה חברה באו״ם, הפלסטינים צריכים את אישור מועצת הביטחון - ועד היום, בכל פעם שעלתה בקשה כזאת, האמריקנים הטילו עליה וטו.
כל עוד טראמפ בבית הלבן, הסיכוי שהווטו יוסר קרוב לאפס. הנשיא כבר איים לפוצץ את המשא ומתן על הסכם הסחר עם קנדה בגלל ההכרזה שתכיר במדינה פלסטינית. מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי מרקו רוביו כינה את ההכרה הצרפתית ״החלטה פזיזה״, שמשרתת רק את התעמולה של חמאס. הווטו לא הולך לשום מקום.
אז הכרה במדינה פלסטינית היא צעד סמלי, בטווח הקצר – לפחות עד סיום ממשל טראמפ – והיא לא צפויה לפגוע בנו. אבל יותר מזה: אולי היא אפילו יכולה להועיל לנו.
עד עתה, כינון היחסים בין ישראל לסעודיה היה תקוע בגלל הסוגיה הפלסטינית. הסעודים רוצים התקדמות בערוץ הפלסטיני כדי להכשיר נורמליזציה עם ישראל בדעת הקהל הערבית; ירושלים, מסיבות מובנות, אינה מעוניינת לתת התחייבויות להתקדמות בסוגיה הפלסטינית. מצד שני, ממשלת ישראל כן רוצה נורמליזציה. הצעד של צרפת, בריטניה וקנדה יכול להיות הפתרון, כי הוא יכול לתת לסעודים בדיוק את מה שהם צריכים: התקדמות בערוץ הפלסטיני. הנה, ריאד הביאה להכרה של שלוש מן המדינות המובילות במערב במדינה הפלסטינית, ועכשיו כדי להעמיק ולקדם את ההישג דרושה נורמליזציה עם ישראל. כינון היחסים יוצג לא כבגידה בפלסטינים, אלא כקידום מטרתם באמצעים דיפלומטיים.
צילום: AFP
צילום: AFP
סכנה בטווח הבינוני
כמובן, לכל טווח קצר יש סוף. הווטו האמריקני אינו נצחי. הממשלים מתחלפים, המדיניות משתנה, ואם הווטו ייפול - הלוחמה המשפטית של הפלסטינים תעלה הילוך. חברות מלאה באו״ם תהפוך את הפלסטינים לשחקן אחר. בתור מדינה משקיפה שאינה חברה (מעמדה הנוכחי של הרשות הפלסטינית במוסדות האו"ם), הרשות יכולה להצטרף לאמנות ולתבוע את ישראל – וזה בדיוק מה שהיא עושה. הפלסטינים הצטרפו לבית הדין הפלילי הבינלאומי ב־2015, הצטרפו ל"אמנת האו״ם נגד גזענות", ותבעו את ישראל בגין פשעי מלחמה ואפרטהייד.
בתור חברים מלאים באו"ם, הפלסטינים יוכלו לפנות ישירות למועצת הביטחון ולטעון שישראל מפרה את סעיף 2(4) של אמנת האו״ם, האוסר על שימוש בכוח נגד שלמותה הטריטוריאלית של מדינה חברה. זו לא עוד תלונה בוועדה כזו או אחרת: זוהי טענה להפרה של החוק הבינלאומי הבסיסי ביותר. הפלסטינים ירצו לקדם עיצומים חריפים נגד ישראל עד שניסוג מכל שטחי ״המדינה״.
אגב, כאן יש לפלסטינים בעיה: איפה הגבול שלהם? כשישראל נסוגה מלבנון ב־2000, האו״ם היה צריך לשרטט ״קו כחול״ כדי לאשר שאכן הנסיגה הושלמה. בלי קו גבול, איך אפשר לסגת? במקרה הלבנוני היה גבול מנדטורי ברור שאפשר להתבסס עליו. אבל במקרה של "פלסטין" אין גבול מוסכם. הקו הירוק מ־1949 היה קו שביתת נשק, לא גבול בינלאומי. החלטה 242 מדברת על נסיגה מ״שטחים״, בלי להגדיר את היקפם.
בלי גבול מוגדר, כל החלטה של מועצת הביטחון תהיה בעייתית. ישראל יכולה להכריז שהיא מוכנה לסגת מהמדינה הפלסטינית – ברגע שמישהו יגדיר איפה הגבול. הפלסטינים יטענו לקווי 67׳. ישראל תוכל להציע את השטחים שתחת שליטת הרשות. המועצה תצטרך להכריע. התהליך יכול להימשך שנים, ובינתיים המצב בשטח לא ישתנה.
הקץ לסטטוס־קוו
אבל ישראל לא צריכה להמתין עד שהפלסטינים יעלו את תלונתם למועצת הביטחון. היא צריכה לעבור להתקפה. הפלסטינים מפירים כבר עכשיו את סעיף 31(7) של הסכם אוסלו ב׳, האוסר על צעדים חד־צדדיים. הערבים להסכמים הם ארה״ב, האיחוד האירופי ונורווגיה, והם אמורים לפעול נגד הפרות. ישראל צריכה להפעיל אותם. עלינו לקבוע בפשטות: או שהרשות תעצור את המהלכים החד־צדדיים, או שישראל תבטל את ההסכמים – כולל העברות הכספים, המים והחשמל. ישראל צריכה להיות מוכנה ליום פקודה ולהבהיר לכל השחקנים הבינלאומיים המעורבים שהצטרפות "פלסטין" לאו"ם תוביל לאסון אזורי, שיתחיל בביטול חד־צדדי של הסכמי אוסלו.
ההכרה של הצרפתים (ואולי גם הבריטים והקנדים) במדינה פלסטינית היא לפיכך חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שמקרון מעדיף צעד סמלי על צעד עם שיניים. החדשות הרעות הן שבטווח הבינוני ישראל עלולה להתמודד עם לוחמה מדינית ברמה אחרת. כבר עכשיו עליה להפעיל לחץ על רמאללה כדי שתיסוג מיוזמותיה הריבוניות, ואם אבו־מאזן יסרב – הגיע הזמן שישראל תדרוש מן הערבות להסכמי אוסלו לפעול.
ובעצם, אולי בכל מקרה הגיע הזמן לבטל את ההסכמים, כחלק מבחינה מחדש של הסטטוס־קוו ביהודה ושומרון.