יוסף שילוני
מייסד עמותת בית אלמוג שילוני. מנהל סניף ישפרו במודיעין של רשת יוחננוף
בן 57, נשוי למיכל, אב לחמישה ובהם אלמוג הי"ד, וסב לשמונה, תושב מודיעין: "זכות האבות והכוח של החשמונאים, שלחמו בעיר הזאת, מלווים כל צעד שלי"
שלום יוסי, מה שלומך?
"בימים האלה זה מאוד משתנה. ביום רביעי הבא תתקיים האזכרה של אלמוג, 12 שנים בלעדיו. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הבן שלי, התלמיד שלי, והאור שלו לכאורה כבה, אבל יד ההשגחה מובילה לכל מיני דרישות שלום מרגשות שאני מקבל כמעט בכל יום. אני יודע שכל צעד מושגח, ולכן אני לא מרשה לעצמי להרגיש לא טוב. 'שהכול נהיה בדברו'. ככה אני חי. שלומי טוב".
אנחנו מדברים בעקבות שבוע ההוקרה לחיילים בודדים. איך הגעת לתחום הזה?
הכי מעניין
"כששירתי בצבא לפני יותר משלושים שנה היה לנו חייל בודד אחד. קראו לו פביאן. הוא הגיע מצרפת, והיה מאוד מחובק ומתוקשר. כשאלמוג התגייס למחזור הראשון של פלגת מגיני הנגב, בגדוד נצח יהודה, מתוך 57 חיילים היו 17 חיילים בודדים. כמו כל דבר בצבא, גם חיילים בודדים מתחלקים לשלוש קבוצות: חבר'ה פטריוטים מחו"ל שאוהבים את המדינה, חיילים בלי עורף משפחתי, וכאלה שמגיעים מהציבור החרדי. במשפחות האלה ההורים לא מאפשרים לבן או לבת להתגייס, וכשהם כן בוחרים לעשות את זה, המשפחה מתנתקת מהם. בפלגה של אלמוג היו משלושת הסוגים. הוא שמע סיפורים לא פשוטים, והוא היה מגיע הביתה מלא בעוצמות, ובמחשבות של מצד אחד איזה מסכנים, ומצד שני איזה אנשים טובים ואיך אפשר לעשות להם טוב. הוא היה מביא אותם אלינו הביתה, הוא חילק לשניים את המשכורת שלו, שהייתה 800 שקלים, והיה מקדיש להם חצי. עד היום מספרים לי איך הוא הכיל, תמך וסעד. השם עזר לו להגיע לכל מיני תורמים, ולשמוע סיפורים שלא ייאמנו.
צילום:
"השבת האחרונה שאלמוג היה פה הייתה שמחת תורה, והוא הביא הביתה חבר חייל בודד. אני כגבאי של בית הכנסת, רוקד ושמח, אומר לאלמוג בואו תצטרפו. אבל החבר אומר: בזה - כלומר בספר תורה - אני לא נוגע. ואז חזרנו הביתה, אכלנו ושתינו, והבחור נפתח וסיפר שאביו היה בדרגה גבוהה בקרב מגע, בריון כזה. אם הבן לא היה קם לבית הכנסת הוא היה חוטף מכות קשות מאוד. ואז ישבנו ודיברנו ופתחנו, ובהקפות שניות הבחור רקד במרכז המעגל, עם ספר תורה ובדמעות. הבחור הזה הקים משפחה, ויש לו היום עסק, והוא מנטור, ותמיד מספר שהשיחה ההיא עשתה לו את הסוויץ', והוא הולך בדרכו של אלמוג".
ספר על אלמוג.
"בילדותו הוא היה ילד סגור, עניו וצנוע, וגם בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא היה גאון במתמטיקה, בגימטרייה ובגמרא. אחרי היסודי הוא למד בישיבת אור ברוך בירושלים, שהיא ישיבה שחורה. בכל שבוע היינו מקבלים טלפון מראש הישיבה, 'איזה פרוז'קטור הילד הזה'. בהמשך אלמוג רצה לשלב גם לימודי חול, והוא עבר לישיבת ידידיה בגני-תקווה, שם הוא עזר ולימד תלמידים. הוא אהב להתנדב, בין השאר גם עם קשישים. הוא קילח והחליף להם חיתולים בלי להסס. כשהוא התגייס לצבא כל המנהיגות והאנרגיה התפרצו".
הוא בעצם נהרג בפיגוע טרור.
"כן. בשבת האחרונה הוא הגיע הביתה, וסיפר שיש התרעה על כך שמחבלים רוצים לבוא לחיילים מאחור ולחטוף להם את הנשק. הוא אמר, אין סיכוי שיחטפו לי את הנשק. בדרך חזרה לבסיס אלמוג הגיע לתחנת ההגנה בתל-אביב, שם ארב לו מחבל עם סכין קצבים ארוכה. אלמוג היה עם צ'ימידאן גדול ונשק, המחבל קפץ עליו ודקר אותו בגב, דקירה שפגעה בריאות. המחבל, שהיה גדול מאוד, המשיך לדקור אותו בכל חלקי גופו, תוך שהוא מנסה לחטוף לו את הנשק. אני בטוח שאלמוג חשב על מה שהוא הבטיח לי. הוא ננעל על הנשק ולא אפשר לחטוף אותו, למרות שהדקירות המשיכו. הוא פשוט מסר את נפשו ומנע פיגוע גדול. גלעד, עובר אורח, הבריח את המחבל וניסה להציל את אלמוג במסירות נפש. אלמוג פונה לבית חולים, וכמה שעות אחר כך, אחרי שהיינו לידו ונפרדנו ממנו, הוא נפטר. קברנו אותו למחרת בהר הרצל. אלפים הגיעו לנחם כי זה היה סיפור גבורה. הוא קיבל תעודת הערכה ממפקד חיל האוויר, על אומץ, תעוזה והצלת הנפשות. בשבעה אשתי פתאום שמעה חיילים שבאו לנחם מדברים בניהם ושואלים מה יהיה עכשיו, מי יטפל בנו, כי אלמוג היה דמות שליוותה וחיזקה אותם. מיכל אמרה לי, בוא נקים להם בית. הסכמתי, וכנראה מישהו שם למעלה אמר חזק אמן".
ומה קרה מאז?
"תוך חמישה חודשים הקמנו עמותה, אספנו תרומות, שכרנו דירה יפיפה, שיפצנו ועיצבנו אותה בעזרת מתנדבים. הכנסנו אליה ארבעה חיילים ראשונים מהצוות של אלמוג, כולם שומרי שבת, הצמדנו לכל חייל משפחה מלווה, והתחילו סיפורים מדהימים של עשייה קהילתית. כשאת מנגישה חסד לעם ישראל, מתרחש קסם. פתאום מורה לנהיגה בחינם, חדר כושר בחינם, מסעדות. ואז התחלנו לקבל טלפונים מעוד חיילים שגם רצו, ואז דירה לחיילות, כולן צדיקות שומרות שבת, וגם להן משפחות מלוות. אז אנחנו עם ארבעה בתים ובהם 22 חיילים, טיפלנו בערך במאה חיילים, לא ספרתי בגלל עין הרע".
הם גרים בבתים כל עוד הם בשירות?
"כן. יש להם חדר פרטי לשלוש שנים. חצי שנה לפני השחרור מנטוריות מדהימות, נשות חינוך וטיפול, כמעט כולן קצינות נפגעים, מלוות את החיילים ומכינות אותם לאזרחות, ונוצרים עוד מעגלים של מקומות עבודה, איפה הם יגורו ובמה הם יעבדו. 99 אחוזים מהחיילים מחו"ל ששירתו פה עושים עלייה, ושתי משפחות שגרות בחו"ל עשו עלייה בזכות הילדים. את רוב העבודה בבתים מיכל עושה יחד עם מתנדבים, עם מנהל העמותה והוועד המנהל. העסק הזה עובד נהדר, ואנחנו מכוונים גבוה. יש המון ביקוש, ואין הקומץ משביע את הארי. הבתים שלנו הם של שומרי שבת, ולא תמיד יש מענה כזה הוליסטי לצבא".
בסוף אתה מתאר פה שלוש קבוצות. לאחת אין עורף משפחתי, אצל השנייה ההורים בחו"ל, אבל לקבוצת החרדים - דווקא יש בית וההורים מתפקדים. עצוב שהם צריכים לגור בבית לחיילים בודדים.
"אני איש שלום מטבעי. התקשרתי ללא מעט הורים של חיילים כאלה. אני מציג את עצמי ואומר הבן שלך יובל גר אצלנו, בבית אלמוג, האמא עונה אין לי בן כזה ומנתקת. מצד שני, יש הורים שענו לי ככה, וכעבור שלוש שנים ליוו את הבן השני ללשכת הגיוס. דברים משתנים. אני מרגיש שיש המון חרדים שמתגייסים. טיפלנו עד עכשיו בכארבעים חבר'ה כאלה. הם איכותיים, אנשים שחותרים למגע, שמבינים מה זו ארץ ישראל, יש להם הרבה יכולת לגשר בתוך החברה הישראלית. בתקשורת אנחנו שומעים כל הזמן כמה הם רעים וכמה רחוקים וכמה פרזיטים. אבל יש כאן אנשים מדהימים".
יש לכם ארבעה בתים, אבל אתם לא עוצרים כאן. יש לכם חלום.
"כן, והחלום הזה הופך למציאות. אלמוג לא זכה להקים בית בישראל, ואני כיוונתי שנקים עבורו בניין עדי עד. בית שהוא לא שכור, שיהיה כאן גם אחרינו, כי הילד ראוי, הוא היה פרוז'קטור ענק. ראש העיר שלנו הקצה שטח של שישה דונם כאן, במודיעין. מתוכנן כפר שיגורו בו 120 חיילים, יהיו מבני מגורים, אודיטוריום, כיתות לטיפול, בית כנסת, חדר אוכל, חדר כושר. יש מעורבות ענקית של העירייה והקהילה, ויהיה חיבור גם לכל עם ישראל בארץ ובחו"ל. כדי להחזיק את מה שיש ולהגשים את היעדים הבאים, אנחנו עסוקים גם בהשגת משאבים".
עוד כתבות בנושא
