רוני הרשקוביץ
יוזמת "פרויקט הדר" של עמותת עזר מציון ומסלול "צמרת" של צה"ל. סטודנטית בעתודה הצבאית ללימודי רפואה
מקורבת 22, תושבת חוות־יאיר: "המקום הכי טוב לגדול בו"
רוני, מה שלומך?
"שלומי מעולה. בדיוק חזרתי מחופשה של חודש בפרו, חצי טיול גדול. החופשה היא הזמן שלנו הסטודנטים לצאת לטייל. היה מעולה, אני עדיין בג'ט לג".
בימים אלה מתחילה שנת הלימודים האקדמית. את פותחת את השנה החמישית בלימודי הרפואה. מה זה אומר?
הכי מעניין
"זאת אחת מהשנים הקליניות, שמתחילות בשנה הרביעית. זה אומר שלומדים בבתי החולים ומתחילים לעבוד בהם. פוגשים את הקליניקה, את המטופלים, מדברים איתם, מבינים יותר את הצרכים שלהם. לסטודנטים יש יותר זמן להקשיב למטופלים. זה מאפשר לשמוע הרבה סיפורים, להכיר עולמות, לפגוש אנשים בתקופות קשות וגם לפעמים בתקופות שמחות. אני מתרגשת להתחיל את השנה".
ספרי לי על הדר, שהקדשת לה את הפרויקט שיזמת.
"הדר נגה לביא, בת דודה שנייה שלי, הייתה ילדה חייכנית שנגעה בלבבות של כולם. כשהתחלנו להקים את הפרויקט, לפני קצת יותר משלוש שנים, היא נפצעה קשה בתאונת דרכים ואושפזה בירושלים. גרתי אז במעונות עם חברים, כמו עכשיו. היא הייתה מחוסרת הכרה, והצעתי לבוא לבית החולים ולשבת לצידה, להחליף את ההורים בלילות. עוד לפני שהספקנו לעזור למשפחה, הדר נפטרה. היה מתבקש שהפרויקט יהיה על שמה ולזכרה".
איך ומתי התחיל פרויקט הדר?
"הגעתי ל'צמרת', עתודה צבאית ללימודי רפואה, אחרי שהתנדבתי בעמותת 'להושיט יד', עמותה למען ילדים חולי סרטן וסי-פי. לא הייתי מתנדבת קבועה - אני גרה בשומרון ובית החולים רחוק - אבל הייתי מגיעה לאירועים בחגים, ומפעילה מתקני אוכל וניפוח בלונים או עושה הרקדה. פעם בכמה זמן היו שולחים בקבוצות שמחפשים מישהו שיישן בבית החולים עם ילד או תינוק. כשהגעתי ל'צמרת' הבנתי את הפוטנציאל העצום שיש בכך שאנחנו, כמעט 500 סטודנטים, גרים במרחק חמש דקות הליכה מהדסה עין כרם. היה לי ברור שיש צורך עצום בעזרה למשפחות של מאושפזים, וניסיתי להבין איך עושים את זה.
"פניתי לבית החולים, אבל הם לא היו מוכנים לקחת עלינו אחריות. בסוף הגענו לעזר מציון, והם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, חיבקו אותנו ואימצו אותנו. אחרי זה הם אמרו לי 'לא האמנו שזה יעבוד, אבל נתנו הזדמנות'. הם הסכימו שהפרויקט ייקרא על שם הדר, ושמחו גם על ההזדמנות להנציח אותה וגם על שיתוף הפעולה. זה שילוב בין עולמות. אנחנו עובדים הרבה עם החברה החרדית. יש בין אנשי עזר מציון עובדים ומתנדבים חרדים, וגם המאושפזים בבית החולים הם מכל המגזרים. מי שקיבלה אותנו בעזר מציון, שהייתי איתה בקשר אישי, אמרה שהתרגשה לעבוד עם החברה החילונית, כלומר הכללית, ולראות סטודנטים בני 18 שעוצרים את הלו"ז שלהם והולכים לבית חולים להתנדב".
סטודנט, בטח סטודנט לרפואה, צריך ללמוד ברצינות ולפעמים גם לעבוד כדי להתקיים. איך את אומרת לחבר'ה שלך, בואו תתנדבו, במיוחד כשאין שום מלגה בקצה? הם לא הסתכלו עלייך ואמרו "רוני, את רצינית? אנחנו חייבים ללמוד!"
"חששתי מזה מאוד. פחדתי לפנות לעזר מציון כי לא רציתי שיפנו אליי עם בקשות ואני אגיד שאין לי אנשים. אז התחלתי עם עשרה חברים טובים, שנרתמו, תפסו את כל המשמרות ובאו בשמחה. לאט-לאט זה עבר מפה לאוזן והתרחב. היום יש בקבוצת המתנדבים 340 אנשים. לא כולם משתתפים בפועל, אבל יותר ממאה סטודנטים התנדבו במהלך השנים, ויש לנו יותר מ-1,500 שעות התנדבות במרכז הרפואי הדסה עין כרם ובבית החולים השיקומי אלי"ן, בעיקר עם ילדים או קשישים בודדים. לעזר מציון יש המון קשרים בבית החולים. המטופלים פונים אליהם בבקשת עזרה, והם פונים אלינו כדי למצוא מתנדבים".
ועדיין, אתם סטודנטים בתוכנית דורשת. איך מצליחים לשלב?
"אני חושבת שכסטודנטים זה נתן לנו המון. אנחנו עושים את זה בעיקר בשלוש השנים הראשונות, כשהסטודנט נמצא בעיקר בפקולטה, לומד מספרי לימוד ומרגיש רחוק מהמטופלים, שהם הסיבה לכך שהוא הגיע ללימודים. זה נותן לנו לגשת כבר בשנים האלה לבית החולים, לראות את המטופלים ולהרגיש עם מה הם מתמודדים. אנחנו עושים המון לילות, ואני זוכרת את החוויה של בקשת טובה מהצוות הרפואי, את החשש להפריע, ולפעמים גם את היחס הלא כל כך נעים. זה מלמד המון על איך הדברים נראים מהצד השני ומשפיע על איזה מין רופא אתה רוצה להיות. לדעתי זה הופך את כל המתנדבים בפרויקט לרופאים טובים יותר".
את חושבת שהרשמים האלה ימשיכו ללוות אתכם, או שהשנים והשחיקה יעשו את שלהן?
"יש סטודנטים שהתנדבו שמונים, תשעים ומאה שעות, ויש המון ילדים שנגעו בנו בשעות האלה. בשנה הראשונה של הפרויקט היה ילד שהתאשפז באלי"ן והיה קצת הילד 'שלנו'. המשפחה גרה בצפון, הילד נפצע קשה ועבר שיקום ארוך, והיינו עושים אצלו ארבעה לילות בשבוע. אנשים היו כותבים לי: 'לפני שאת מפרסמת סקר מי יכול להתנדב, תרשמי אותי. אני רוצה לעשות אצלו לילה'. סטודנט שומע הרבה סיפורים ומלווה ילדים, וזה גורם לו להגיד משפטים כמו 'כשאני אהיה רופא אני אהיה כך וכך'. אני מקווה שזה יחזיק, אני עוד לא יודעת - אני לא רופאה עדיין, אני רחוקה מזה. אני בטוחה שהמערכת שוחקת, אבל הדברים האלה נחקקים אצלי ואני מקווה שהם ילוו אותי. אותי ואת המתנדבים".
מה אתם שומעים מהמשפחות?
"הרבה הכרת תודה. הייתה מישהי שהתקשרה לא מזמן ואמרה שנתנו לה אוויר במצב קשה. היא אמרה: 'אני לא זוכרת הרבה דברים מהתקופה הזאת, אבל הצלתם אותנו'. יש הרבה משפחות שיש להן ילד מאושפז ויש עוד ילדים בבית, או כאלה שגרים רחוק. האמא של הילד ההוא, שעשינו אצלו הרבה משמרות, כתבה לי וביקשה להעביר למתנדבים הודעת תודה ארוכה. בתוך זה היא כתבה: 'המילים שאכתוב קטנות מלהכיל את הכרת הטוב שיש לנו ולבן שלנו כלפיכם. עברנו תקופה מטלטלת והחזקתם בנו, שלא ניפול. אפשרתם לנו להחזיק ראש מעל המים במציאות מורכבת. ברור שיש לכם חלק גדול בשיקום שלו'".
רפואה זו ריצה למרחקים ארוכים, ואצלך יש גם שירות ארוך בצה"ל אחרי הלימודים. איך בוחרים כזה מסלול?
"האמת היא שאני לא יודעת למה, אבל בשנות התיכון הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ואני לא מבינה למה אנשים הולכים ללמוד דברים אחרים. ככל שאני נחשפת לסיפורים ולאנשים, אני מרגישה שזה שילוב מושלם של עבודה עם אנשים, לעשות טוב במקום שצריך אותך, בשילוב עניין ואתגר. זה מקצוע שדורש ללמוד ולדעת עוד, ולהיות הכי טוב שאתה יכול, כי זה עניין של חיים ומוות. המטרה שלי היא להיות הרופאה הכי טובה למטופלים שלי. יצא לי בשנה האחרונה לראות תסכול של מאושפזים שנמצאים בבית החולים הרבה זמן, והם לא מבינים למה הם נשארים או מה הטיפול. כשרופא מקדיש עשר דקות לדבר עם המטופל ולהסביר לו, זה יכול לפתור ברגע תסכול של כמה ימים. השאיפה שלי היא שהמטופלים שלי יהיו שמחים שאני הרופאה שלהם, בפן האנושי והמקצועי".
ומה החלום לגבי תפקידים בצבא?
"אנחנו עושים שלושה תפקידים. בתפקיד הראשון שלי אני רוצה להגיע לאחד הגדודים המתמרנים ולהיות רופאה גדודית. במלחמה שמענו הרבה סיפורים על חיל הרפואה ועל כמה הוא חשוב, והמטרה שלי היא לתרום ככל שאני יכולה. אני מקווה לעשות תפקיד אחד חשוב בגדוד, והשאר זה כבר רחוק. נראה לאיפה החיים יגלגלו אותי".
אנשי השעה נוספים
