ריח צבע טרי ורעש עבודות בנייה מקדמים את פניי בכניסה למשכנו של ערוץ 16 החדש, סמוך לאוניברסיטת תל־אביב. אני מגיעה אליו נרגשת ובעיקר סקרנית להסיר את הלוט מעל אחת השאלות הגדולות בעולם התקשורת בישראל. חמוש בתשובות מקבל את פניי צביקה הדר, מאנשי הטלוויזיה המרכזיים בזירה המקומית ומי שהוכרז כמפתח תחום הבידור בערוץ הטרי.
השנה חגג הדר יום הולדת 60 עגול. הוא נשוי בשנית לליאת וגר בשכונת צהלה בתל־אביב, וברפטואר שלו שבעה ילדים (שלושה שלו, שניים שלה ושניים משותפים), שתי נכדות ועשורים של עשייה טלוויזיונית. החל מה"קומדי סטור", דרך "שמש" ועד להנחיית "כוכב נולד" – כולם נכסי צאן ברזל. שלא לדבר על חלקו בהקמת ערוץ 2, שלימים פוצל לקשת ורשת, ועדיין נחשב לעמוד התווך של הטלוויזיה בישראל.
"אם היית אומרת לי שבגיל שישים אני אהיה פתאום שותף להקמת ערוץ טלוויזיה חדש, לא הייתי מאמין", הוא מחייך. "די, הייתי בזה כבר, עשינו כבר". אבל בסיור הפרטי שהוא עורך לי באולפנים החדשים לא ניכרת עייפות שנצברה מהשנים, אלא התרגשות של נער צעיר שמגשים חלום. אנחנו עוברים בין חדרי ישיבות מאולתרים שפועלים כמו קרון רכבת. במסדרון צפוף אחד מתכנסים דסק החדשות, חדרי האיפור והאולפן הצנוע. האווירה כאן משפחתית וחמה. בדקות הראשונות של הריאיון, שגם הוא מתנהל בפינה מאולתרת, רבים ניגשים להדר, לוחצים את ידו ומעדכנים אותו בעוד עדכון חשוב. כמו בכל גוף תקשורת מתחיל אין פה כמעט הפרדה בין העובדים, ממגיש החדשות המפורסם ועד למפיק זוטר.
האולפנים עדיין בתהליך בנייה, ושידורי הערוץ שהושק ממש זה עתה זמינים כרגע רק עבור מנויי סלקום TV או free tv, אבל מתוכננים להתרחב בהמשך. במסדרונות האולפנים אני שומעת כאלה שמכנים את תהליך ההכנה לעלייה מלאה לשידור "חומה ומגדל". "יש כאן חדוות יצירה מטורפת. במקום שאנחנו הולכים בו הולכת לקום קריית תקשורת מדהימה", מבטיח הדר. "יש לנו עוד חזון גדול והרבה תוכניות מדליקות. הכול עדיין בבנייה, אבל מיטב האנשים עובדים במרץ על פיתוח של מה שאני קורא לו אומנות הטלוויזיה. זה מתאים לזמן שאנחנו נמצאים בו, פתחה של שנה חדשה, בנייה של מקום חדש. ההתרגשות ניכרת באוויר". האולפן החדש אומנם משופץ וזוהר, אבל מאחורי הקירות החדשים עדיין נמצאות קורות העץ שנכחו כאן עוד בתקופה שבה שהה כאן ערוץ החינוכית המיתולוגי.
כמו בדפדוף באלבום ילדות, הדר מחייך לנוכח הזיכרונות שפוקדים אותו מהרגע שבו התחיל את דרכו הטלווזיונית. הוא היה אז סטודנט שנה ג' למשחק באוניברסיטת תל־אביב, אבל טלפון אחד מהסוכנת הוביל אותו להזדמנות הגדולה של חייו. "אבי קושניר היה חולה, והסוכנת שלי התקשרה אליי ואמרה לי שרוצים שאחליף אותו ב'זהו זה' – תוכנית שהצטלמה ממש כאן. ביקשו שאעשה עם מוני מושונוב איזה מערכון. בשבילי היה מדובר באלילים. כוכבי נעוריי. באוניברסיטה, כששאלו אותנו אילו דמויות אתם הכי רוצים לגלם, כולם ענו המלט או יאגו. אני עניתי מוני ובראבא".
"חדוות יצירה מטורפת". אולפני ערוץ 16 החדש | צילום: צילום מסך
אז בין הקירות האלה בעצם התחלת.
"הרבה מאוד שנים החלל הזה היה מחסן ציוד. היו עושים כאן השלמות לצילומי חוץ, אבל זה היה מקום די מוזנח. כשהתחילו לבנות כאן את האולפן וראיתי איך מקימים פה הכול מחדש, זה היה מדהים".
לצד ההתרגשות, עולות גם כמה שאלות קשות בנוגע לפריחתו של הערוץ. בעידן הנוכחי קיימים כבר חמישה ערוצים שמשדרים חדשות, וצעירים רבים מעדיפים היום את המסך שביד על פני המסך שעל הקיר. "באינסטינקט אני חושב שמי שרואה טלוויזיה היום זה קהל מבוגר. הדור השתנה, והטלוויזיה השתנתה. כבר לא קיימת חוויית מדורת השבט, הימים שבהם היה לנו רק ערוץ אחד. את יודעת, זה מצחיק: כשהוקם ערוץ 2, אנחנו היינו הבשורה. ערוץ מסחרי שקם מול הערוץ הראשון. היינו התוצרים החדשים, והרייטינג היה משוגע. עם 'שמש' ו'קומדי סטור' הגעתי למספרים כמו 40 אחוז רייטינג. זה דבר שלא קיים היום. אבל אנחנו מבינים שאנשים מחפשים את הנוסטלגי, ועל זה אנחנו בונים. להביא למסך משהו קצת יותר אותנטי, פחות מתנשא".
בהתאם לשינויי התקופה מנהלי הערוץ ייסדו מודל בינה מלאכותית בשם SAY16, שדרכו הקהל ישפיע באופן שוטף על התכנים שיצפה בהם. "פעם לא הייתי מאמין שערוץ של ילדה בת עשר שמתעסקת בסליים יביא לה עשרה מיליון צופים, אבל הנה זה קורה. אי אפשר להתווכח עם המציאות. אנחנו לא יכולים להיות טיקטוק, אבל מה שמשותף לכול וזועק החוצה זו האותנטיות, ולשם אנחנו כן יכולים לכוון. להביא משהו יותר תמים, יותר של פעם. זה הקו הכללי של הערוץ, ואני אוהב אותו מאוד".
עוד כתבות בנושא
עברו רק ימים אחדים מאז הוכרזה עלייתו של הערוץ וכבר החלו הרינונים בברנז'ה, שהערוץ החדש, שבמנהליו נכלל איתי וולמן, המנכ"ל לשעבר של ערוץ 14, נוטה ימינה. היו מי שטרחו לכנות אותו "תעמולה של הממשלה הנוכחית". "זה היה מיידי", הדר נזכר, "ברגע שנודע שהערוץ לא הולך לשדר בשישי־שבת התחילו לקשר בינו לבין ערוץ 14 ולהכריז שאנחנו גם נוטים לצד מסוים, למרות שהוכרז שהערוץ הוא לא ימין ולא שמאל".
אבל ההחלטה שלא לשדר בשבת באמת די בולטת לעומת שאר הערוצים.
"אני מתחבר לאירוע. אחד הדברים שאני לא אוהב לעשות זה לעבוד בסוף השבוע. אם אני לא חייב, אני ביום שישי בבית. זה כיף. בניגוד לערוצים אחרים שלא משדרים בשבת, במקרה של מצב חירום חד־משמעית נפרוץ ונשדר. אז במקרה, הבעלים העדיף ערוץ שלא עובד בשבת. ובאותה נשימה, זה ערוץ לגמרי פלורליסטי, ליברלי, שמגיש ידיעות כפי שהן".
היו קולגות שהרימו גבה על ההצטרפות שלך, לנוכח השמועות או בכלל?
"לא. אבל אני יכול להגיד שאחרי ישיבות ארוכות עם הבעלים, ואחרי שבדקנו ועשינו והגדרנו מה הדנ"א של הערוץ ומה הכוונות שלו, אין לי בעיה לדבר על זה עם מי שירצה. דרך אגב, היום כבר מדברים אחרת על הערוץ. אני מרגיש הרבה יותר סקרנות, ופחות חשש או האשמות. לי אישית היה חשוב לוודא שהקו של הערוץ מתאים לקו ולעקרונות שלי. החזון שלי הוא לעשות ערוץ שמדבר לכולם, ולא משדר רק חדשות, אלא גם תוכן שכיף ומעניין לצפות בו".
אתם טוענים שתהיה "הפרדה מוחלטת בין מידע חדשותי לדעות אישיות". בוא נדבר בכנות, זה באמת אפשרי?
"אי אפשר להתחמק לגמרי, זה ברור. אבל המטרה של הערוץ הזה היא להחזיר את הקהל הישראלי לאיזושהי שפיות. מהדורת חדשות שהיא גג 45 דקות, לא שעות על גבי שעות. וחוץ מחדשות יהיה כאן תוכן שידבר בגובה העיניים".
הוא נולד בשם צבי פרוכטר בשכונה ד' שבבאר־שבע, למשפחה שעלתה מרומניה והייתה די זרה בנוף של העיר באותן שנים. "היינו אולי שלוש משפחות רומניות בשכונה שבה כולם מרוקאים ותוניסאים. נראיתי כמו רוסי בתימן: ילד בסנדלים עם גרביים, עיניים כחולות ושיער אפרוח. אבל זו הייתה ילדות מדהימה. חברים שלי מהשכונה עד היום בקשר איתי. לא מזמן היה לנו מפגש של חבר'ה מהתיכון, העלינו זיכרונות מגיל אפס".
כשהוא משחזר את ימי ילדותו, הוא קובל על החיץ שהציבה לתחושתו הפוליטיקה בין האנשים לבין הדת."אני זוכר שבילדותי, בית הכנסת בשכונה שלנו היה הרבה יותר ממקום תפילה. הוא היה מרכז קהילתי. היינו מגיעים לשם אחר הצהריים, ולא הייתה לרגע הרגשה שמנסים להחזיר אותנו בתשובה. אף אחד לא הזדעק. אף פעם לא הייתה לנו בעיה עם המסורת או הדת. גם כיום יש לי המון חברים דתיים, חלקם חרדים, והם לא אוחזים בשום דעה שמוצגת בפוליטיקה".
הזיכרונות הצבעוניים שלו לא מותירים מקום לסטיגמה שהחברה הדביקה על באר־שבע באותם זמנים ועד היום. "אצלי בשכבה התדמית הזו לא התקיימה בכלל", הוא מבהיר, "חצי מאיתנו רופאים בסורוקה, אנשי צבא, עורכי דין. אני זוכר שאבא של חבר, מנהל בכיר בבנק, אמר לנו 'אל תחייכו יותר מדי כשאתם מוציאים מאיות במבחנים, כי 100 בבאר־שבע זה 70 בתל־אביב'. זה משפט שישב לי בראש ועמד בסתירה מוחלטת למשפט שאבא שלי לימד אותי והוא 'חייך אל העולם, הואו יחייך אליך'. זה ארגז הכלים שאני החלטתי לדבוק בו".
המונח פריפריה עדיין תקף לדעתך היום?
"לדעתי כן, אם כי ברור שהוא לא צריך להיות רלוונטי. יש לבאר־שבע היום ראש עיר חזק שהפך אותה מפריפריה למטרופולין ענק, אבל רבע שעה נסיעה משם ואתה בעולם אחר. אפשר להשתגע מזה".
בתיכון בכלל התעניין בביולוגיה, ולא דמיין קריירה בתחום הבידור. "הייתי מצחיק מאוד כילד, ובבית הספר תמיד היו שמים אותי בתפקיד הראשי בהצגות. אבל בשום פנים ואופן לא דמיינתי שזה מה שהחיים מתכננים עבורי. הייתי בכלל בנוער שוחר מדע, מנתח חולדות ועכברים להנאתי. הייתי גם פעמיים יושב ראש מועצת תלמידים".
בזמן הצבא רצף של תפניות מקריות הוביל אותו לתחילת הדרך. "נפלתי במיונים לטיס. זה רק מראה שהמיונים בצה"ל עובדים", הוא צוחק. "ועדיין נהניתי מאוד בצבא. בתפקיד שלי וגם בסוללה שהייתי בה הייתי תמיד מצחיק את החבר'ה, עושה להם חיקויים ומסיבות. בגלל זה בגדודים השאירו אותי שבת, לעשות להם שמח. מהר מאוד ביקשו ממני שאנחה אירועים של החיל, עם הלהקות הצבאיות. ואז ראה אותי אחד מלהקת חיל האוויר שלמד משחק, ואמר לי שאני חייב לבוא ללמוד איתו. בתקופה ההיא אפשרו לקצינים ללמוד מה שהם רוצים, העיקר שיחתמו קבע, אבל אני בכלל כיוונתי ללימודי פילוסופיה. ההורים שלי חסכו בשבילי ללימודים רציניים, אני אבוא אליהם עכשיו עם משחק? פחדתי. בסופו של דבר סידרו לי אודישן. כולם עשו שם מונולוגים עמוקים כאלה, ואני באתי ועשיתי את אחד המערכונים הכי מצחיקים שביצעתי בחיים שלי. בשלב הבא כבר הייתי בכיתת תיאטרון, לומד מחזות היסטוריים ממורים אגדיים כמו נולה צ'לטון. הייתי המום. מבחינתי זה היה מרד הנעורים שלי. כל החיים הבאתי ציונים טובים, עשיתי דברים רציניים. פתאום נדלקתי על זה והבנתי שאני מגשים חלום".
שם, בין שורותיהם של איבסן ושייקספיר, נולדה הדמות המזוהה איתו: ז'וז'ו חלסטרה, אחד מכוכבי ה"קומדי סטור" שאין ישראלי שלא גדל עליו. "היינו משלבים אז תיאטרון חברתי עם הלימודים, והולכים הרבה להופעות בקהילה. ז'וז'ו נולד במערכון סאטירי שחיברנו בשנה ג'".
"נולד במערכון שחיברנו בשנה ג'". הדר כז'וז'ו חלסטרה | צילום: צילום מסך
לא בטוח שהוא היה מקבל אהדה כזאת היום.
"ז'וז'ו לא היה הבעיה הכי גדולה מבחינת פוליטיקלי קורקט. תסתכלי על 'שמש', כמה בדיחות יש בפרק אחד על גמד, על שמן שאוהב פסטרמה ועל בלונדינית. הסלוגן של הסדרה הזו היה שהאנשים בה מפגרים, אבל אופטימיים. אז כן, היום זה לא היה עובר. העולם שונה, לצערי, אני חייב לומר. כי אולי ניקינו את עצמנו מבחינת פוליטיקלי קורקט אבל בפועל נהיינו חריפים, רשעים והרבה יותר גסי רוח. התיקון לכאורה של העולם רק לקח אותו אחורה. הפכנו לפחות מצחיקים ויותר תוקפניים".
במרחב החופשי של הקומדיה לפני שלושים שנה נעה חבורה צעירה של קומיקאים נחושים בחיפוש הבמה שתחשוף אותם. "היינו חבורה גדולה של סטנדאפיסטים, ולא היו לנו הרשתות החברתיות. היינו צריכים להגיע לבמה אמיתית. הגענו לבית ציוני אמריקה, ולאט־לאט נוצרה בינינו כימיה. זה התפוצץ. האולמות התמלאו, ופתאום הקהל כבר מכיר את ז'וז'ו, והמערכונים עברו מפה לאוזן. ואז ערוץ 2 בא לעולם, ואמרו להם 'תראו יש פה חבר'ה מצחיקים'. אבל לא ידעו מה לעשות איתנו, זו האמת".
"כוכבי נעוריי". שחקני זהו זה | צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית
ברגע של חולשה, כפי שמתאר זאת הדר, חברת טלעד הציעה להם תוכנית, בעיקר כי מערכונים היו אז הפורמט הכי זול בטלוויזיה. "לא היה לנו שום ניסיון, בכלל לא האמנו שזה קורה. בסופו של דבר, ישבנו בחדר והמצאנו בדיחות, הצחקנו אחד את השני. לאט־לאט נוצרה דינמיקה של קבוצת כדורסל. חמישייה. התחלנו להשלים אחד את השני, ופשוט נהיה כיף. רק חיכינו להיפגש ולהריץ בדיחות, כשברקע יש לנו שעה של תוכנית שאנחנו לא יודעים איך למלא. אז הולכים לרחוב ומצלמים בלי סוף".
בעצם הייתם כמו משפיעני הרשת של היום.
"קצת, אבל הכוח שלנו היה שהיינו קבוצה. סטנדאפיסט היום עושה את התוכן שלו בעיקר עם עצמו. יש בזה פלוס מאוד גדול, אבל גם חיסרון. גם המודעות הגדולה היא לדעתי חיסרון".
אי אפשר לקיים ריאיון עם צביקה הדר בלי לדבר על "כוכב נולד". התוכנית ששודרה בערוץ 12 מ־2003 ועד 2012, והפכה לשם דבר גם בימינו, 14 שנה לאחר שירדה. גם היא, מספר הדר, התחילה כטעות אחת גדולה. "לקראת העונה השנייה של 'לא נפסיק לשיר', החלטנו להוסיף קטע שבו המשתתפים לא רק מזהים את השיר, אלא גם נאתגר אותם לשיר אותו. החלטנו לקיים יום אודישנים בחיפה, מצאנו איזה אולם שם שהופעתי בו בעבר בסטנדאפ. סיכמנו איתו על יום פנוי, בנינו על חצי יום צילום, משהו רגוע, שווארמה, וניסע חזור הביתה. אפילו לא היה לוגו לתוכנית".
אבל היום ההוא לא טמן בחובו שווארמה אחרי הכול. "נסענו באוטו שלי, אני, פיטוסי אח שלי היקר, ובום־מן. אנחנו מסיימים את העליות לחיפה, עוצרים לתדלק ומסתכלים על האולם. היו שם אלפי אנשים. חשבתי לעצמי 'איזה קטע, יש שם בטח הילולה או משהו', והתעצבנתי על בעל האולם שלא סיפר שיש שם אירוע ענק באותו היום. אני בא אליו, שואל אותו מה קורה והוא מתקרב אליי בריצה, מתנשף, כולו אדום. איש גדול מאוד, פי שניים ממני. הוא אומר לי 'אתה לא נורמלי, אמרת לי שלושים איש! כל אלו הגיעו בשבילך'. אמרתי שאין מצב שאני שולח אותם הביתה. אין מצב. עברנו בקרביץ, קנינו דפי A4, ואחד־אחד הם עלו מולנו לשיר. כתבנו שם, מספר טלפון ועובר, לא עובר. ככה נולד הפורמט, השפה של כוכב נולד. שכרנו חדר בבית מלון, נשארנו לישון שם שלושה ימים".
אז כוכב נולד הוא פורמט שנולד מהעם?
"אני זוכר אנשים שיצאו מקריית־שמונה בחמש בבוקר, לקחו אוטובסים עם גיטרה על הגב וחיכו שם שעות. הכול בשביל ההזדמנות הזו, למצוא במה לשיר עליה. זה לא היה קיים אז בטלוויזיה. אחרי העונה הראשונה של נינט ושירי מימון הבנו את הכוח של זה, של האותנטיות וכוח רצון של בן אדם אנונימי שרק חולם להיות זמר".
ב־7 באוקטובר מצא את עצמו הדר הופך לחמ"ל נייד של משפחות שכולות. כורח המציאות אחרי האסון הביא אותו לשתף פעולה דווקא עם אלה שהייתה לו מחלוקת נוקבת איתם: ארגון "אחים לנשק", שהיה מגורמי המחאה המובילים סביב הרפורמה המשפטית ואף עודד סירוב גיוס."לפני הטבח היה לי ריב נוראי עם אחים לנשק", נזכר הדר, "ועדיין ב־7 באוקטובר החמ"ל שלהם היה מהיחידים שתפקד ועזרו להמוני אנשים. ושוב, לא הסכמתי איתם לרגע על הדרך, ועל המחאות שחידדו את הריב במקום לחבר. אבל הם עשו כאן דברים קדושים. יחד הפכנו למין כתובת לאבלים של המדינה. היה פה כאוס, הרוגים בכמויות, ולא היה מי שיארגן לוויה, כיסאות, בקבוקי מים או ציליות. היינו מגיעים לאיזה קבר זמני, באמצע הג'הנום, ומאפשרים לאנשים להתכנס שם להתאבל, עם צל ומים קרים. אף אחד אחר לא דאג לזה. זה באמת לא קשור לצד פוליטי".
צילום: באדיבות טדי הפקות
אחרי 7 באוקטובר ציפית למשהו גם מהעם? למשל, ציפייה לאחדות?
"הייתי אופטימי ברמה קיצונית, ואז באמת נורא התאכזבתי. ציפיתי מההנהגה, שבחלקה יש אנשים שאני מכבד ואוהב, שישימו את האינטרס הפוליטי בצד. זה לא קרה וזה היה מתסכל. אני עדיין מקווה שמהאירוע הזה באמת נתחזק. העם הזה הוא נדיר, רק פוליטיקאים שלא ראויים לו, מחממים אותנו אחד נגד השני".
להצעות שקיבל להצטרף למערכת הפוליטית, הוא השיב בשלילה. "אני לא מתעסק בפוליטיקה", הוא מצהיר, "אני רואה את האנשים שמתיימרים להיות פוליטיקאים, ויכול לספור על יד אחת, אולי שתיים, את אלו מהם שבאמת יתאמצו ויעבדו בשבילי. אני לא הולך לשם, זה תחום נורא מתעתע".
איזו ממשלה היית רוצה?
"ממשלת אחדות", הוא עונה בפשטות. "אחדות מתוך כוונה אמיתית. אנחנו במשבר מנהיגותי חריף, ורק אחדות תוביל למשהו טוב. במדינה הזו אי אפשר להתעלם מהצד השני, לא משנה במי נבחר".
ערב יום הכיפורים, ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"בטוח יש מי. מבחינתי זו שאלה קלה, וזה שהרבה אנשים היו עונים שאין להם ממי לבקש סליחה, זו בדיוק הבעיה. אין דבר כזה. הדבר שהכי פחות נחשב בעיניי הוא לבקש סליחה כללית, במיוחד עם כל מה שקורה היום ברשתות ועם השיח הקשה. אני מעדיף להתנצל על המקום. אני בן אדם, יש לי רגעים פחות טובים, כמו לכולם. אם כולנו היינו יודעים לבקש סליחה, הדברים היו נראים פה טובים יותר".
אחרי שעבר אירוע לב בשנת 2012, שהביא אותו לאשפוז במצב קשה, הדר מסתכל קדימה ומאחל לעצמו בעיקר דבר אחד. "החלום הכי גדול שלי הוא להיות בריא", הוא מודה. "והדבר השני הוא נחת מהמשפחה. משפחה מרובת ילדים זה לא צחוק, והדבר שהכי מעניין אותי היום הוא לא השלב הבא בקריירה, אלא לחזור הביתה למשפחה ולחיות לצידם כמה שיותר".
עוד כתבות בנושא
