לנזירים הטיבטים הייתה מסורת עתיקה של ריטריט חושך. התבודדות רוחנית עמוקה, שמשתתפים בה רק הבכירים ביותר. הם חיים בחדר חשוך, בלי אור בכלל. המטרה היא להתנתק מהעולם החיצוני ולהתמקד במדיטציה והתבוננות פנימית עמוקה. הם עושים את זה במשך ארבעים ותשעה יום, שמקבילים לזמן שבין המוות לתחילת הגלגול הבא. הזמן שבו הנשמה עוזבת גוף אחד ועוברת לגוף אחר. ביהדות יש ארבעים ותשעה ימים בין פסח לשבועות. ימי העומר, הימים שלי. ימים שמסמלים היטהרות והתנקות לקראת קבלת התורה. כבר שנים שהנזירים הטיבטים מסתפקים בתרגולים רוחניים אחרים. הטכניקה התבטלה, כי המתרגלים פשוט לא עמדו בזה. זה יותר מדי זמן לאדם, אפילו אדם רוחני, להיות לבד בחושך. הם השתגעו. אני עשיתי ארבעים ותשעה יום פלוס אחד.
(מתוך הספר "מפגש עם עצמי בגיהינום")
על המיטה בחדר של עומר שם־טוב בבית הוריו בהרצליה פתוחה מזוודה שעדיין לא נפרקה. הוא חזר לפני שבועיים מניו־יורק, אחרי הגשמת חלום בדמות קורס בן חודשיים בסטודיו מוכר למשחק. החדר הזה הפך לאחד מסמלי ההמתנה לחטופים, כששלי, אמא של עומר, הותירה בו אור דולק בכל 505 הימים שבהם הוחזק בנה החטוף בידי מחבלי חמאס בעזה. האור דלק בחדר גם במשך חמישים הימים שבהם הוחזק שם־טוב בחושך מוחלט. יש בזה סמליות, אני שואלת אותו. "האמת שלא חשבתי על זה", הוא עונה. "נתת לי נקודה למחשבה".
שם־טוב נחטף ממסיבת הנובה עם שני חברים, האחים מיה ואיתי רגב. בשבועות הראשונים הוחזק עם איתי בדירות עזתיות, עד שהאח והאחות הושבו הביתה בסוף נובמבר 2023, בעסקת החטופים הראשונה. זמן מה לאחר מכן הורד שם־טוב, הסובל מאסטמה, למנהרה, ונכלא שם בצינוק נעול וחשוך לחלוטין. האפלה בתא הצר הייתה מוחלטת. הוא לא היה יכול אפילו לראות את היד שלו עצמו כשהניף אותה מול פניו; לא היה הבדל בין עיניים עצומות לפקוחות. החלל גם היה מצומצם עד כדי חוסר יכולת לעמוד בו זקוף או לפרוש ידיים. המזון שהוכנס לו במשורה היה מועט, אף שבמנהרה נערמו עוד ועוד ארגזי מזון עם חותמות של ארגוני סיוע. לאחר חמישים יום בתנאים הללו, המאתגרים את השפיות, הועבר שם־טוב לחלל רחב יותר ושם הוחזק עוד כשנה, עד לשחרורו. הוא חי שם לצד קבוצת מחבלים פעילים שיצאו מהמנהרה לגיחות לוחמה. אליו הם התייחסו כאל מעין משרת. עובד כפייה.
צילום:
את תקופות השבי הללו הוא פורט לרגעים ומחשבות בספרו החדש "מפגש עם עצמי בגיהינום", הרואה אור בימים אלה בהוצאת סלע מאיר. עשרות סיפורי חטיפה נפרשו בגילוי לב בפני הקהל הישראלי בשנתיים האחרונות, ובכל זאת יש עדיין איזה דיסוננס בלתי אפשרי שמתרחש בחיבור של השאול והנורמליות, כששעות ספורות לאחר קריאת העדות בספר פוגשים אותו כאן - מחייך במטבח המואר משמש, נשען על השיש הבהיר, מנשנש במבה נוגט משקית.
הלימודים בסטודיו למשחק באמריקה בחודשים האחרונים היו אינטנסיביים, והוא התגורר לבד בעיר הגדולה. "לא מפחיד אותי, אני טוב עם הלבד", הוא אומר. "אין לי בעיה איתו, היה לי אימון טוב לזה". כשהגיע לשם החליט בתחילה לשמור לעצמו את המטען הביוגרפי שהוא נושא. "אמרתי לעצמי שאני דף חלק, שאני לא רוצה שאף אחד ידע. ניסיתי לברוח מזה, חשבתי שאני יכול להיות אני בלי הסיפור הזה. אבל מהר מאוד הבנתי שהסיפור הוא חלק ממני, אין לי איך לברוח ממנו, ועברתי את מה שעברתי מסיבה מסוימת.
"מישהי בקורס שאלה אותי מאיפה אני, וכשאמרתי שאני מישראל היא מיד עשתה פרצוף. אמרה: אה, ישראל. אתה לא מתבייש להגיד שאתה משם? שאלתי במה יש לי להתבייש. אמרה: אתם רוצחים תינוקות, אתם עושים ככה, אתם עושים אחרת. כל מיני האשמות. אמרתי לה, בואי, אני אספר לך סיפור. וסיפרתי. סיפרתי מי אני. סיפרתי בגדול מה עברתי. בסוף השיחה היא הייתה בהלם. אמרה שהיא כנראה לא יודעת מספיק על הנושא וצריכה לחקור יותר. הרגשתי שהשפעתי עליה. וכששיתפתי הבנתי שזה לא כובל אותי, אלא דווקא נותן לי חופש. אני לא בא להעלים עין ממה שעברתי, ולא להעלים את מה שעברתי".
בהמשך עלה סיפורו גם בקטעים שהציג שם, על הבמה. "פעם הייתי צריך לעשות מונולוג מול הכיתה, ובחרתי בסיפור החזרה שלי הביתה. איך אני עומד עם המחבלים על הבמה בעזה, איך אוספים אותי ברכב של הצלב האדום, איך אני מגיע ורואה את ההורים שלי. הם היו בשוק".
"החזרה הביתה היא החלק האהוב עליי". עומר עם חזרתו מהשבי | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
יש בזה משהו תרפויטי? ריפוי בבמה?
"כן. זה היה די מדהים. כשעשיתי את זה ממש חוויתי שוב את החזרה שלי הביתה. והחזרה היא החלק האהוב עליי בסיפור".
על כולנו.
הוא מחייך: "גם בספר כתבתי שאני רוצה שיכירו אותי בתור עומר ובעתיד בתור שחקן או מנחה, ולא כפדוי שבי. אבל גם זה דבר שקרה לי בחיים. כנראה בהתחלה, כאשר – אני מקווה - אתפרסם בתור שחקן, יהיה גם העניין הזה של פדוי שבי. זה יהיה משהו שידברו עליו. בסדר. אני מבין. לצד זה, אני רואה את עצמי ברמה הכי גבוהה של משחק. למשל, תפקיד ראשי בסרט גדול, בהוליווד. משהו טוב".
יש כבר הצעות לתפקידים?
"היו כל מיני. אני יכול להגיד לך שלפני שחזרו החטופים כולם, הציעו לי כל מיני דברים ולא הסכמתי לכלום, כי הרגשתי שלא נכון לעשות את זה כשהם עוד שם. היום אני טיפה עסוק בגלל הספר, אבל אני יודע שאתחיל לשחק ממש עוד מעט. ללכת לאודישנים. לרוץ על החלום. ובאמת, אני רואה את עצמי חמש שנים מהיום משחק ברמה הכי גבוהה שאני יכול".
הדף לא סובל הכול
כתיבת הספר לא הייתה פשוטה, ולא רק בשל אתגרי הקשב והריכוז (הוא מתנצל עליהם בכל פעם שרעש נשמע בבית ודעתו מוסחת מהשיחה שאנחנו מנהלים לצד השולחן במטבח). הכתיבה הייתה גם צלילת עומק אל הזיכרונות משם. אל תחושות הגוף והנפש. אל רגעי התסכול, הייאוש, הגעגוע והפחד. אל הבטן המתכווצת מרעב ומבהלה. וגם שחזור של התובנות הקיומיות שהגיע אליהן, במיוחד בימי החושך הגדול במנהרה הקטנה. "בדרך כלל כשאני מספר את הסיפור שלי, יש לי כבר מבנה, הרצאה בנויה, ואני רץ על זה במשך חמישים דקות. אבל כשעבדנו על הספר הרגשתי שמעבר לכרונולוגיה, בכל פעם נפתח עוד אזור במוח, ועוד אחד, ועוד זיכרון צף ועוד זיכרון. וככה לאט־לאט אתה משחזר. היו רגעים שהיה לי קשה להיזכר בהם. היו גם רגעים שצפו ועלו אבל לא נכנסו לספר. היו רגעים מצחיקים, היו עצובים, היו מכעיסים. באמת עברתי מסע עם הספר הזה".
מה סיפרת פה שלא סיפרת קודם? לא במובן הטכני, אלא במובן העמוק.
"את הירידה לפרטים של מה שהתחולל בי בחמישים הימים שהייתי לבד במנהרה של החושך. לא רק האמירה ש'עברתי שם תהליך', אלא ממש הירידה לעומק של זה. אני מבין עם עצמי עכשיו יותר את התהליך הנפשי שעברתי שם".
כשהטיוטה הראשונה הייתה מוכנה, הוא נתן לאמא לקרוא. "ישבתי לידה על המיטה, כמו ילד קטן שאמא מקריאה לו סיפור. היא קראה, וממש־ממש בכתה. ממש. אני לא יודע אם ההורים שלי למדו מהטקסט פרטים חדשים שלא הכירו קודם. לא שאלתי אותם. אבל היה עניין, למשל, עם שעות הבריחה ב־7 באוקטובר", כשרץ בשדות עם איתי ומיה, מנסים להימלט על חייהם, לא יודעים מהו הכיוון הנכון לנוס אליו מפני הירי הכבד שהלך והקיף אותם מכל כיוון. "אמא לא ידעה שבזמן הריצה ההיא דיברתי עם אבא בטלפון, ואמרתי לו שאני לא יודע אם אני חוזר הביתה. היא בכתה מאוד".
"אני מבין עכשיו יותר את התהליך הנפשי שעברתי שם". בני משפחת שם־טוב מציינים את יום הולדתו השני של עומר בשבי | צילום: טל גל, פלאש 90
אירועי יום הפלישה והטבח תופסים נתח נכבד מהספר, לא פרופורציונלי בהיקף מול מאות הימים שבאו אחריו. לשם־טוב ברור למה זה יצא כך, גם אם לא במכוון. "זה היום שקרו בו הכי הרבה דברים, בפער. ומעל הכול היה בו המהפך הזה, מלהיות חופשי ללהיות שבוי", הוא אומר וממחיש את השינוי המוחלט בכפות ידיו המתהפכות. "זה הדבר הכי גדול".
אתה כותב בגילוי לב על השימוש בסמים במהלך הבילוי בנובה.
"אין לי שום בעיה עם זה. אני לא מסתיר כלום, בא לספר את האמת. זה חלק ממה שקרה. אני לא מתבייש בזה. אני ילד, ואני חווה דברים. זו האמת. ואני לא מעודד, חס וחלילה. ממש לא. אבל זו האמת של מה שהיה".
אחרי שכותבים הכול, יש איזה שקט?
"האמת היא שאחרי שהספר כבר נכתב, התקשרתי להוצאה לאור ואמרתי להם שאני לא רוצה. כבר היה תאריך והכול, אבל לא רציתי. הייתי אז בברזיל, הרציתי שם, וזו הייתה תקופה ארוכה שהרציתי בה, ובסופה הרגשתי עייף. מאוד עייף. הרגשתי שאני מאבד את עצמי בדבר הזה. שאם אני מוציא עכשיו את הספר, עוד יותר אאבד את עצמי. אז לקחתי לי רגע. התאפסתי על עצמי. נחתי, עשיתי כמה חודשים משהו שאני אוהב לעשות, ואז חזרתי לספר. ואני יכול להגיד לך שביום שהחזקתי אותו מודפס בידיים שלי, אמרתי לעצמי שמזל שהוצאתי אותו.
"גם עכשיו, בראיונות ובצילומים שבאים עם הספר, באירועי החתימות, כיף לי. זה עושה לי טוב. גם כי אני מדבר ומוציא את הסיפור החוצה, וגם כי אני פוגש המון אנשים שעומדים ארבעים דקות בתור רק כדי להיפגש איתי, וזה מדהים. באחד מאירועי החתימה על הספר הייתה מישהי שחיכתה כמעט שעה, וכשהגיעה סיפרה לי איך נלחמה בשבילי, איך חשבה עליי בכל יום כשהייתי כלוא. זה מדהים בעיניי".
הפיכת החטופים למעין ידוענים היא לא סוג של הדחקה ציבורית של מה שקרה?
"זו דרך התמודדות. לכולם כאן קשה, כולם עברו משהו. אנשים רואים אותנו, ומבחינתם אנחנו תפילות שנענו. בתוך כל החרא שעברנו כולנו בכמעט שלוש שנים האלו, זה רגע של וואו. של הנה, משהו טוב. אני חושב שכל אחד ירצה שנדע שהוא היה שם בשבילנו".
"אנשים רואים אותנו, ומבחינתם אנחנו תפילות שנענו". בעצרת למען החטופים | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
על השאלה המתבקשת האם תשומת הלב מעיקה לעיתים, הוא משיב שהוא תמיד מקבל הכול באהבה. "תמיד־תמיד. לא משנה מתי ואיך, לא משנה איך אני מרגיש. אני אחבק אם רוצים, אדבר. וכן, לפעמים יש שאלות שפולשות לעניינים פרטיים, כמו 'נגעו בך? הרביצו לך?'. דברים שלא באמת חייבים לשאול. אפשר פשוט לשאול מה שלומך, ואני אגיד שאני בסדר, או שלא, וגם זה בסדר, ואעריך מאוד את ההתעניינות. כשאדם ניגש אליי, בלי שאלות, שם לי יד על הכתף, אומר לי 'כמה טוב שאתה בבית, טוב לראות אותך' - זה מדהים בעיניי. זו אהבה".
מה שלומך א־לוהים
לפעמים אני מדבר איתו בקול, כמו שיחות שהייתי מנהל עם אנשים לפני שנכלאתי פה. החלל קטן, אבל יש לו מקום. הוא יושב מולי ואנחנו מדברים. כולם מבקשים ממנו מה שהם רוצים. אנשים, מה שהם רוצים הם מבקשים מא־לוהים. אבל אף אחד לא שואל מה שלומו, מה קורה איתו. כשהוא מולי אני תמיד מתחיל את השיחות האלה במה שלומך, איך אתה אבא, איך עבר עליך היום, אתה צריך משהו. אתה בסדר, אבא? ואז אני עונה: אני בטוח שאתה בסדר. כאילו, מי אני בכלל? אתה א־ל גדול ונורא, א־ל רחום וחנון, איך אתה לא תהיה בסדר?
(מתוך "מפגש עם עצמי בגיהינום")
אתה ויהדות, איפה זה היום?
"אני מרגיש הכי יהודי בעולם. מאז שחזרתי, עברתי המון עליות וירידות בנושא הדת, בקשר שלי עם א־לוהים. היום אני שומר כשרות. משתדל להניח תפילין בכל יום, לרוב אני מצליח. לא שומר שבת. אני שומר פעם ב־. בהתחלה שמרתי שבת שבוע אחרי שבוע, אבל הבנתי שאני לא מצליח לעמוד בזה כרגע. ואני חושב שבנושא הזה של דת ויהדות דברים צריכים לבוא ברוגע. באופן מתאים ונעים.
"לא מזמן פגשתי מישהו והוא דיבר איתי על זה ששמרתי שבת שם. שאל אם היום אני שומר ואמרתי לו שלא. אמר לי: 'מה? איך זה יכול להיות? שמרת שם שבת, פה אתה לא שומר? תגיד לי מה, אתה רציני? א־לוהים נתן לך מתנה וככה אתה...'. אמרתי שזה גדול עליי. ואם אני לא עושה את זה מאהבה, ואם אני לא עושה את זה ממקום אמיתי, אני לא רואה בזה טעם. אני חושב ששבת היא דבר מדהים. וכשאני כן שומר, אני מרגיש מדהים. והכול טוב, בעזרת השם".
ההתעניינות בשלומו של א־לוהים, אלו שיחות שעוד מתרחשות?
"כן. זה קורה. בואי, אני לא דוד המלך, אני לא נביא. אני בסך הכול בן אדם שמדבר עם א־לוהים. התשובות ממנו תמיד מגיעות, בדרך כזו או אחרת. גם היום, כשאני מדבר איתו, אני שואל אותו מה שלומו, אבל גם לא מוריד מערכו. בסוף, אני רוצה לכבד אותו".
צילום: אריק סולטן
הרבה חטופים חזרו עם חיבור חדש לרוחניות, ליהדות. זה נושא שעולה בשיחות עם שורדי שבי אחרים?
"זה עולה, כן. כולם התחברו, או לפחות הרוב שאני רואה ומכיר. מי שאני מסתובב איתם". עם מי הוא מסתובב? עם אליה כהן, נועה ארגמני, מיה ואיתי רגב. "אני פוגש לפעמים גם את אבינתן אור, אביתר דוד וגיא גלבוע־דלאל. הבסיס של החבורה שלנו הם נועה, אליה, מיה, איתי ואני. עם אליה יש לי הרבה שיחות בנושאים האלה, של קשר עם א־לוהים. הוא חזר בזמנו בשאלה, עזב את הישיבה, אחר כך התקרב שוב. לאליה יש סיפור חיים מעניין מאוד. הוא אדם מדהים. מיוחד".
הרבה שיחות על א־לוהים. אליה כהן | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
ומה יש בחבורה הזאת שאחרים לא מבינים?
"אני חושב שאנחנו פשוט יודעים. אני לא צריך לדבר כדי שיבינו אותי. גם כשטוב וגם כשרע. כשטוב, אנחנו מסתכלים זה על זה, ויודעים. כולם ביחד יודעים איזה נס זה שאנחנו נמצאים כאן עכשיו. וכשרע, כל אחד יודע למה רע ומה מרגישים ומה צריך לעשות כדי להיות שם זה בשביל זה. ואני, ברוך השם, מודה לא־ל שהאנשים האלו נמצאים בחיים שלי".
אתה כותב בתחילת הספר שזה אולי לא סיפור השבי הכי קשה שתקראו. יש איזה דירוג פנימי, מי סבל יותר?
"יש, בטח. אלי שרעבי היה קשור בשלשלאות. גם אליה, אור לוי ואלון אהל היו קשורים בשלשלאות. אביתר דוד, עם הסרטון הנורא הזה של ההרעבה. אני לא עושה פה השוואות, אני פשוט יודע שיש המון אנשים שכן עושים אותן, ויכול להיות שהם יקראו את הספר ויגידו 'אה, חשבתי שהיה שם יותר נורא'. מבחינתי, העניין הוא פחות הסיפור של מה עברתי, אלא מה שלקחתי מזה. איך צמחתי. איך לחפש את האור גם בחושך הכי גדול. את חושבת שזה עובר בספר?"
עומר שם־טוב | צילום: אריק סולטן
אני משיבה שכן. ואז אומרת גם שאחד הנושאים שהספר ממחיש מאוד לקורא הוא את החשש מפני בריחה. הוא מתאר לעומק את ההתחבטות שלו, במקרה מסוים אחרי שהוא כבר אוחז ברובה של אחד השובים הישנים, ואז מוותר בהבנה שמסוכן יותר לנסות להימלט. ההבנה של הסיכויים הקלושים בחוץ, בקרב האוכלוסייה העזתית, מתחדדת כשהוא מתאר בספר את החרדה האיומה מפני עשרות הידיים המכות שנשלחו אליהם במהלך נסיעת הראווה בדרך לעזה; הטלטול המסויט והמבהיל, כשהם מוטלים פצועים בארגז של טנדר לבן, והמון צוהל מסביבם מנסה להשתתף בחגיגת הפגיעה וההשפלה. "הידיים שנשלחו אלינו - זה כמו בסרטים מצוירים, כשמישהו נופל לתוך גיהינום או תהום, שאול שחור וחשוך, ויש המון ידיים שנוגעות ותופסות אותו מפה ומפה? כזה. ממש כזה. זה מה שראיתי והרגשתי. נפלתי לתוך החושך, ובתוכו כל מיני שדים תפסו אותי ומשכו אותי והכו אותי".
מה אתה יודע היום על עזה, על העזתים, שמי שלא היה שם לא יודע?
"בעיקר עד כמה הם שטופי מוח. אם הם לא היו כל כך שטופי מוח, יכול להיות שהיינו מצליחים לחיות ביחד. אולי. לפני 7 באוקטובר האמנתי בשלום. לא הייתי בעניין של לוותר על שטחים, זה לא. אבל אני חושב שכולנו גדלנו על זה – על 'אני נולדתי לשלום שרק יגיע'", הוא מפזם. "זה היה החלום של רבים, זה היה גם החלום שלי. היום קשה לי מאוד־מאוד להאמין בזה. מאוד. 99 אחוז אני לא מאמין. אולי אחוז אחד מאמין".
אתה חושב שהתקשורת הישראלית טעתה כששידרה את הטקסים של השבת החטופים? את הטקס שלך, שבו נאלצת לנשק מחבל? זה שיחק לטובת המחבלים?
"מעניין, אף פעם לא שאלו אותי את השאלה הזאת. זו שאלה טובה. אבל האמת היא שאני לא חושב שזו טעות", הוא מוסיף לאחר הרהור. "כי כשאלי שרעבי ואור לוי ואוהד בן־עמי יצאו, והעולם ראה את הרזון, אני לא חושב שזה היה לטובתם של המחבלים. כשאני יצאתי עם עומר ונקרט, עם אליה, וראו את עומר רזה, אני לא חושב שזה היה לטובתם. אפילו כשנישקתי את הראש של המחבל, אני לא חושב שזה יצא לטובתם. בארץ הבינו את הסיטואציה, קיבלו את זה אפילו באופן מצחיק, הסתלבטו על זה. גם העריכו, באופן מסוים. כלומר, אנשים עד היום ניגשים אליי ברחוב ואומרים 'וואי איך נישקת אותו, איזה גבר אתה'. כן. זה קורה".
איסמי עומר
הם מדברים עלינו בערבית ואני מבין אותם. אין לי מושג איך. אני לא יודע ערבית, חוץ מכמה מילים שבשעות מהאחרונות עשיתי שימוש ברובן: שו אסמאכ, סבבה, אחלה. אבל באותו רגע - אולי אלה היו התנועות, הטונציה, אולי כי אני חייב - אין לי מושג איך, אני מצליח להבין אותם. זה מלחיץ אותי. אני מוריד את הראש, מנסה לא ליצור קשר עין, שלא יראו עליי שאני מבין. שלא יחשבו שאני מהשב"כ או איזה מרגל. אחד המחבלים מסתכל עלינו, ואז הוא אומר לאחרים: "הדא ביפהם". אני מסתכל עליו ואני מבין מה הוא אומר. "זה מבין".
(מתוך "מפגש עם עצמי בגיהינום")
הבנת הערבית, שנחתה עליו במפתיע כבר בשעות הראשונות בעזה, הייתה איזו אינטואיציה מחודדת. "אין לי מושג איך זה קרה", הוא אומר. "לא יודע. כמו תינוק שמדברים אליו. רוב החטופים שחזרו יודעים ערבית. היום, לצערי, זה דועך ודועך, כי אני לא מתָרגל. הרבה אנשים חושבים שזאת שפה מגעילה. אני חושב שזאת דווקא שפה יפה. יש בה משהו. ואני חושב שזה חשוב, במיוחד פה בארץ, לדעת ערבית. עכשיו גם בעולם. העולם הולך לכיוון הזה, כך נראה.
"את שואלת אם זה מפחיד? בטח. זו גם הסיבה לכך שאני מאמין בישראל. אחת הסיבות. אירופה גמורה. אני חושב שבאירופה הולכת להיות מלחמת אזרחים גדולה. לא יודע מי ינצח. גם בארצות הברית לאט־לאט מגיעים למצב הזה. ביומיום שם לא מרגישים את זה יותר מדי, אבל אתה רואה פתאום תפילות מוסלמיות גדולות באמצע טיימס סקוור, או הפגנות מדי פעם. באיזשהו מקום זה שורט. אני מכיר את האנשים, מכיר את הנפשות הפועלות בדת שלהם, ואני יודע שזה מגיע ממקום בעייתי. והעולם הולך לשם. אני מאמין בארץ הזאת, ואני מאמין שפה בישראל יהיה לנו עתיד טוב ובטוח".
הנשיא טראמפ אמר לך בבית הלבן שלך יהיה עתיד טוב.
"גם נכון, כן. אז אולי כדאי להקשיב לי", הוא צוחק.
באפריל הגיע שם־טוב לאוניברסיטת קליפורניה, UCLA, והשתתף שם בטקס זיכרון ביום השואה. מועצת אגודת הסטודנטים הוציאה לאחר הטקס מכתב מחאה, שטען כי בטקס ניתנה "במה סלקטיבית לנרטיבים שמטשטשים את המציאות הרחבה של אלימות מדינתית מתמשכת". שם־טוב לא נבהל מהמחאות נגדו. "אני לא מפחד", הוא אומר. "אבל היום שצ'רלי קירק (שמרן אמריקני תומך ישראל, הכ"ח) נרצח בו היה קצת מפחיד. הייתי אז בצפון קרוליינה, כמה שעות לפני אירוע בבית כנסת. ראיתי את הסרטון הנורא הזה של הרצח, יומיים לפני שהיה אמור להיות לי אירוע באיזו אוניברסיטה. התקשרתי למי שמנהלת אותי, ואמרתי לה 'תקשיבי, אני צריך אבטחה'. אבל גם אם מפחיד, חייבים לעשות את זה. כי באמת, אנחנו גמורים בעולם מבחינה הסברתית. אנחנו חייבים לדבר".
צילום: אריק סולטן
אתה מרגיש שאתה מצליח לעשות שינוי? אנשים מקשיבים לך ונופל להם אסימון?
"כן. כן. בטח. יש גם כאלה שלא רוצים להקשיב. באחת האוניברסיטאות ישבתי ליד שולחן עם שלט שכתבתי עליו 'הייתי חטוף בעזה 505 ימים, תשאלו אותי מה שאתם רוצים'. היה שם מישהו, הוא טען שהוא יהודי אמריקני, טען שאפילו יש לו פה משפחה, שתקף אותי. בהתחלה התיישב ואמר שישראל עושה ג'נוסייד. אחר כך לקח לי את דגל ישראל, התחיל לקרוע אותו. וניסיתי לדבר איתו, ניסיתי כמה פעמים, כי גם עם פרו־פלסטינים ועם כל מי שנגד ישראל אני תמיד מנסה למצוא את המקום לדבר. אני מאוד בגישה של לדבר. יש הרבה אנשים שמחפשים ריב, זה מה שנותן להם את הצפיות ברשתות. לא כולם, יש כמה פעילי הסברה מצוינים, אבל יש מי שמחפשים ריב, ואני לא דוגל בשיטה הזאת. אני חושב שהשיטה הכי טובה היא לדבר אל הלב, להראות שאנחנו בני אדם, שאנחנו לא חיות כמו שהם חושבים, שאנחנו לא רוצחים תינוקות. ולהראות להם שהנה, ילד בן 21 הלך למסיבה ונחטף - וגם מי שמדבר איתי היה יכול ללכת למסיבה ולמצוא את עצמו כלוא אצל מחבלים. לפעמים זה מפיל אסימון".
רשימת החלומות שניסחת לעצמך בשבי ליום שבו תחזור הביתה - השלמת כבר את כולה?
"כן. האמת שלא מזמן היה משהו שרשום בה שעשיתי אותו בפעם הראשונה: ללכת יחף על הדשא".
דווקא את זה השארת לסוף?
"דווקא את זה. הייתי בלוס־אנג'לס, בבית של חבר, והייתה לו מדשאה עצומה, ענקית־ענקית. הדשא היה לח ורטוב. ושאלתי: אני יכול ללכת על הדשא שלך? אמר לי: לך על זה. חלצתי נעליים, יצאתי אל הדשא הרטוב יחף. זו הייתה הרגשה מדהימה. הסברתי לו את הסיטואציה והוא מאוד התרגש".
כשהוא משרטט את העתיד, את חמש השנים הקרובות, מלבד החלום על הצלחה מקצועית בתחום המשחק עומר מאחל לעצמו גם זוגיות. "הלוואי, אמן. בא לי להיות אבא. בעזרת השם. למצוא אישה, להקים משפחה, בא לי. עוד חמש שנים זה מתאים לי בול. להתחתן, להביא ילדים".
אם היה משפט שהיית יכול לומר לעומר שבשבי, מתי ומה היית אומר לו?
"בשבוע הראשון בחושך, במנהרה הקטנה, הייתי אומר לו - אל תדאג. מפה אתה רק תצמח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
