בכל יום סביב חמש אחר הצהריים מתקבלת בקבוצה המשפחתית של יובל אברמוביץ' הודעה בזו הלשון: ״היי, עברתי לנוקיה״. זה הסימן לבני משפחתו שמעתה ואילך אברמוביץ' מתנתק מהטלפון החכם על צפצופיו, התראותיו ושאר רעשים שנובעים ממנו כמעט בכל רגע. הוא קורא לזה ״להוריד את הג׳יגה״, ובעצם מתכוון לכך שכולנו יכולים וצריכים להחזיר את השקט והשליטה לחיינו. הביטוי הפך גם לשם של ספרו החדש, שעוסק בסוגיות הבוערות האלה בדיוק.
יובל אברמוביץ' | צילום: ליה יפה
אני פוגש אותו בביתו שבנווה צדק בתל־אביב, שעות ספורות בלבד אחרי שנחת מביקור עבודה בפינלנד. "רק לפני רגע הייתי במדינה ש־75 אחוזים ממנה הם בכלל יער", הוא אומר, "הכול שקט ורגוע. הייתי כולי בשאנטי, ופתאום נחַתי היישר לתוך הטלפון המצפצף, תל־אביב העמוסה, רעשי התמ"א מכל עבר. זה ג'יגה" – הוא מחייך חיוך עייף.
זהו ספרו ה־21 במספר. כהרגלו, יש בספר הרבה סיפורים אישיים, אנקדוטות ותובנות שמתכנסות למטרה אחת. והפעם: לגרום לנו להוריד ווליום בחיים ולמצוא שוב את השקט. למי שמכיר ולו מעט את הביוגרפיה של אברמוביץ', השאלה הראשונה בריאיון כזה מתבקשת ממש. מדובר באדם שחי המון שנים ב'ג'יגה' גבוהה מאוד, ופתח בעבר כמות מיזמים מסחררת.
להוריד את הג'יגה | צילום:
המיזם הכי מצליח שלך, ברמה עולמית, הוא "הרשימה", שבמסגרתו כבר יותר מ־15 שנה אתה מפציר באנשים ברחבי תבל לצעוק את החלומות שלהם. פתאום אתה מבקש שקט?
"בוא נפריד בין הרעש החיצוני והטכנולוגי שהספר עוסק בו ובין הרעש הפנימי והרצון לעוד ועוד. נכון שמגיל 17 אני עובד בתקשורת, ושבמקביל עשיתי פרסומות ולימים גם שיחקתי בסדרות טלוויזיה ותיאטרון. בתחומים האלה צמחתי ועבדתי המון. היו תקופות שעבדתי בשמונה עיתונים במקביל תחת שמות בדויים, כדי שעיתון 'העיר' לא ידע שאני כותב ב'טיים אאוט', וש'עיתון תל־אביב' לא ידע על שניהם, וחוזר חלילה. גם היום אני נכנס לתקופה מאוד אינטנסיבית ועמוסה סביב יציאת הספר".
כלומר, יוצר הרבה רעש כדי ליצור שקט.
"נכון, אבל צריך להבדיל בין רעש שיווקי או יחסי ציבור - שזה לתת גז לרגע - לבין אורח חיים. בסופו של דבר אני לא נגד טכנולוגיה ולא נגד עשייה; אני בעד איזון. הדבר שהופר בחיים של כולנו הוא האיזון".
קצת קשה להנמיך ווליום כשיש לך הרבה חלומות לצעוק ולהגשים.
"זו נקודה שאני מדבר עליה הרבה בהרצאות של 'הרשימה', בסמינרים ובריטריטים: נקודת החמלה העצמית. ההבנה שלא את הכול אפשר לעשות. רשימת החלומות שלי עצומה, ויש בה המון רעיונות לספרים ולפרויקטים עתידיים, אבל ברור לי שגם אם אחיה עד מאה ועשרים לא אספיק לכתוב או לעשות את כל מה שאני רוצה. אתה צודק שעל סף גיל חמישים ברור שאני יכול להוריד הילוך; מבחינתי אני כבר בסוג של חצי פנסיה, אם כי מי שמסתכל על היומן שלי לא יקרא לזה פנסיה. בחיים יש תקופות: עכשיו יוצא ספר, אז אני מתמסר אליו לשלושה-ארבעה חודשים כדי לייצב אותו. מעבר לכך, אני מקפיד על איזון גדול מאוד בחיים שלי, ועל זה הספר מדבר".
השאלה אם אין פה צעד אחורה. בנית לך קהילה ענקית של אנשים שהולכים אחריך, ויש לך קבלות. ואז אתה טוען שגם רשימת חלומות גדולה מדי עלולה להפוך ל"ג'יגה על הנשמה". התחושה שלי היא שאתה מסתכל לאחור ואומר: "רגע, יצרתי מפלצת שעזרה להמון אנשים, אבל היא עדיין מפלצת" - והספר הזה הוא ניסיון לרסן אותה.
"זה דיון מעניין. אתן לך דוגמה מהספר שכתבת, 'יום השישי', שבו הנחת רעיון שלפיו אולי 7 באוקטובר מנע למעשה קטסטרופה גדולה הרבה יותר. כשאנחנו מציגים רעיונות בהרצאות או בספרים, יש בנו לפעמים מן ההגזמה כחלק מהטכניקה, כדי לחדד נקודה. כשאני אומר 'תצעקו חלומות', חלק מסוים מהקהל מבין מיד ואומר: 'אה, אני כבר חי ככה, כותב בפייסבוק ומשתף'. אבל חלק גדול יותר נכנס להלם: 'לדבר על החלום שלי בקול? לשתף מישהו?' אני פוגש את זה הרבה גם במגזר הדתי, במסגרת התפיסה של 'הצנע לכת'. קיבלתי הרבה תגובות בסגנון הזה על 'הרשימה' בשעתו, ועניתי שאם אני צועק שהחלום שלי הוא להיות חטוב, אני לא משוויץ. להפך, זו ענווה. זה לומר: 'אני לא מצליח לרדת במשקל לבד, מי יכול לעזור לי?'. להעלות אחר כך תמונות בלי חולצה, זה כבר אולי יושב על השווצה. הרעיון של לצעוק חלומות נועד להזיז אנשים שנמצאים במקום סגור וסודי. אבל מעבר לספר הראשון, מי שמכיר את התכנים לעומק יודע שאני תמיד מסיים בחמלה: זה בסדר גמור אם לא הכול מתגשם.
"אז כן, היה לי חשוב לאזן, דווקא כי אני מעודד אנשים לעשות ולהגשים. ממרום 16 שנה מאז ש'הרשימה' התחילה, אני עומד לחלוטין מאחורי התכנים שלה. אבל דברים מתעדכנים, ובמהדורות הבאות כנראה אוסיף את הפרק הזה - את ההבנה שבסדר גמור להשיג רק שלושה מתוך עשרה דברים ברשימה. במשך 15 שנה נתתי גז על 'הרשימה', ועכשיו הספר הזה משלים אותה ומביא את שלב האיזון. יש תהליך התבגרות של כותבים גם כבני אדם וגם כיוצרים. כתבתי את 'הרשימה' בגיל 34, והיום אני נושק ל־50. הספר הנוכחי משקף את ההתבגרות שלי. אני לא אומר 'קבלו ביטול על 'הרשימה''. תמשיכו לקרוא וליישם אותה, אבל מתוך מקום בוגר ומאוזן יותר. אתן לך דוגמה מהרשת. יש לי 300 אלף עוקבים, ואני פעיל מאוד, אבל מנהל את זה בחוכמה. מי שמסתכל בפיד שלי באינסטגרם או בפייסבוק עלול לחשוב שאני חי ברשת. בפועל, אני נמצא ברשתות אולי חצי שעה ביום. אני מעלה פוסט, יוצא, ופותח את הטלפון רק אחרי כמה שעות כדי להגיב למי שצריך. כשאני בחו"ל ורוצה לשתף תמונות, אני מרכז את זה לפעם אחת ולא מעלה תמונה בכל רגע. זה היישום של הורדת הג'יגה - לנהל את החיים שלך".
ב"הרשימה" התייחסת לא פעם לרעש. כתבת שם למשל: "תעזבו את הטלפון לרגע, את כל הצפצופים". כלומר, הרעיון של להוריד את הג'יגה לא חדש. גם רשימות של שאיפות אינן משהו שהמצאת. בסוף, אתה לוקח משהו שמובן מאליו אחרי שאומרים אותו, ומנגיש אותו. איפה טמון הפיצוח שלך: ביכולת האריזה והשיווק או ביכולת הניסוח של דברים שכל אדם סביר שחושב חמש דקות, יכול להגיע אליהם?
"חלק מהביקורת עליי תמיד היה שהרעיון נורא פשוט. אבל 'הרשימה' יצאה ביותר מ־20 מדינות – כולל בארה"ב, סין, קוריאה ועוד. אם זה היה כל כך מובן מאליו, הספר לא היה מתורגם בהיקף כזה. בכל מקום בעולם שבו אני מרצה על 'הרשימה' ומספר את הסיפור על הבת שלי שראתה כוכב נופל וביקשה בשקט משאלה ואמרתי לה: 'למה שלא תגידי אותה בקול, אולי אוכל לעזור לך להגשים אותה' - הקהל פוקח עיניים ומתרגש. בספר לא צריך שכל 400 העמודים יהיו גאוניים; לפעמים רעיון אחד קטן הוא המשמעותי ביותר. כל מאמן מתחיל שעבר הכשרה של חצי שנה יגיד לך לעשות רשימה, אבל אני לקחתי את זה צעד קדימה, אל תוך הרשתות החברתיות, שהיו אז בתחילת דרכן, כדי לרתום אותן לטובה במקום לשתף זוהמה. יש בי היכולת לקחת רעיונות מורכבים ולהנגיש אותם.
"פעם הייתי נעלב כשהיו אומרים לי שאני משווק טוב. 'מה שיווק? אני אמן, סופר ושחקן'. בהמשך הבנתי ששיווק הוא אומנות. כשאומרים שאתה משווק מעולה, המשמעות היא שאתה מעניין ומסקרן אנשים, ושבא להם לקרוא ולשמוע אותך. כשאנשים טסים איתי לחמישה ימים לריטריט בקפריסין, באתונה או בטוסקנה - משלמים כסף ורוצים לשמוע את משנתי - זה עדיין מפתיע אותי ומחמיא לי מאוד. אני מתייחס לעבודה שלי במלוא הרצינות, אבל לעצמי באפס רצינות. הספרים שלי מושקעים מאוד: מבחירת הכריכה הקשה, הפונט והגרפיקה, ועד למקרים שבהם גנזתי עיצוב ודחיתי הוצאת ספר בחצי שנה עד שפיצחנו אותו. אבל כלפי עצמי, התארים האלה כמו 'גורו' או 'איש שיווק גאון' לא מעניינים אותי. כמו שג'ניפר לופז היא ג'ני מהבלוק, אני יובל מבת־ים, גם אם אני גר בנווה צדק. אני זוכר מאין באתי".
המגפה של הרשתות והטלפונים שבגללה צריך להוריד את הג'יגה, היא בדיוק מה שאִפשר להמון אנשים לצעוק את החלום. לפני שלושים שנה היית צריך להגיע לתוכנית של דן שילון כדי שישמעו אותך. אי אפשר עם הטכנולוגיה הזו, ואי אפשר בלעדיה.
"נכון. אני אוהב את הטלפון שלי, את הזום, את הפייסבוק ואת הפודקאסט, אבל במינון. כשהספר 'הרשימה' יצא בבלגיה ובהולנד לפני עשור, נסעתי לסבב ראיונות. שאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה: 'מה החלום הגדול שלך?' התשובה שעניתי כבר אז הייתה 'איזון'. הרגשתי כבר אז שהחיים של כולנו יצאו מאיזון ושאנחנו חיים בעולם כאוטי. חלק מזה נובע מהרשתות החברתיות, שהפכו לרשתות אנטי־חברתיות. פעם אנשים שיתפו תמונות של הילדים בים, היום המרחב הזה מלא במריבות".
בפרק האחרון בספר אתה כותב על העובדה שהדמויות של האנשים הפכו לשטוחות מאוד, והאלגוריתם דוחף אותנו להשתטח עוד יותר – באתרי היכרויות, בפייסבוק, בכל מקום. השאלה היא אם יש בכלל דרך להילחם בזה, כשלמערכת יש מטרה מסחרית ברורה להשאיר אותך בפנים, גולל עד אינסוף.
"אני קורא לתופעה הזו 'זיהום דיגיטלי'. המטרה שלי בהוצאת הספר היא קודם כול להעלות מודעות. חלק מהחברים שקראו שאלו אותי - 'אתה באמת חושב שמי שמדבר בקול בשיחת וידאו ברכבת יקרא את הספר?' אולי כן, אולי הבן שלו יקרא ויעיר לו. אם כל אחד ייקח אחריות קטנה - יעביר לרטט בטיסה במקום להשמיע התראות לכולם, יפסיק לעשות שיחות וידאו ברמקול בפומבי או יעצור רגע לפני שהוא משתף פוסט פוליטי נפיץ בשביל לייקים - ננקה קצת את הזיהום ונוריד את הג'יגה. ג'יגה זה לא רק טכנולוגיה. זה העומס של החלומות, הרצונות, הבחירה ועודף השפע. הבת שלי הזמינה פעם שקית של מאה זוגות עגילים מאיזה אתר קניות רק כי זה היה בזול, וכבר באותו יום חצי מהם היו זרוקים ברחבי הבית. אני לא מטיף לחיים קטנים וצנועים: אני חי בבית מרווח ומתפרנס יפה מאוד, אבל אני בעד איזון. אספר לך על זה אנקדוטה. בגיל 25 ראיינתי את רובין שארמה, שכתב את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'. התלוויתי אליו במשך שבוע, שבסופו ישבנו במלון מפואר בתל־אביב. שאלתי אותו כצעיר חוצפן: 'איך אתה, שכתבת על הנזיר שמכר את הפרארי, ישן בסוויטה מפוארת וטס ביזנס? הוא ענה לי - 'יובל, אני כותב רעיון, לא אמרתי שנהפוך לנזירים. אני מסתובב חמישה חודשים בשנה בעולם, ובין מדינה למדינה אני חייב לישון טוב כדי להגיע מתפקד לבמה'. היום, כשאני טס להרצאה באמסטרדם בשתיים בלילה וצריך לעלות על במה בשמונה בבוקר, אני מבין את החשיבות של העניין. זה לא פינוק, זה צורך. אני לא בעד קיצוניות של לחיות לאור נרות ביער. אני חי בתל־אביב, נהנה מהחיים, אבל שומר על איזון".
סיפור ההצלחה הבינלאומית של יובל אברמוביץ' עם מיזם "הרשימה" החל כשהיה בן 16 בלבד, והגיע דווקא מתוך רגע שפל: בעקבות תאונת עבודה הוא חווה שנתיים של שיתוק ברגליים, שבמהלכן הרופאים לא היו אופטימיים באשר לאפשרות שבעתיד יצעד שוב. בשנתיים הללו הוא בנה לעצמו רשימת מטרות שמבחינתו רצה להשיג עד גיל ארבעים. את רובן, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, כבר השיג מזמן.
הגשמת הרבה חלומות, וגרמת להרבה אנשים להגשים את שלהם. אבל שילמת גם מחירים כבדים: הרעיון של 'הרשימה' נולד מתוך טראומה, עברת גירושים, פתחת וסגרת לא מעט עסקים. יש אנשים שלא מסוגלים נפשית לשלם את המחירים האלה. השיטה שלך לוקחת את זה בחשבון?
"אני מקרה קיצון, לטוב ולרע. מי שחי חיים גדולים, קורים לו דברים גדולים - לטוב ולרע. מי שמתרסק כלכלית אלה לרוב טייקונים שמהמרים על מיליארדים, לא מי שחייב סכום קטן. קרו לי דברים מדהימים וחיוביים, אבל בהחלט שילמתי מחירים אישיים: פירוק של זוגיות שחלקו נבע מחוסר פרגון בבית ככל שצמחתי, והחמצה של רגעים משפחתיים כמו מסיבת כיתה א' של בתי הגדולה או יום הולדת שבע של הבת השנייה, שבו מצאתי את עצמי בוכה ברכבת משיקגו לניו־יורק בזמן שהחגיגה מתרחשת הרחק ממני ובלעדיי. היו גם מחירים של חברויות שהתפרקו כי אנשים התקשו לפרגן להצלחה, וקיימת גם חשדנות מסוימת ואפילו לעג כלפיי בתוך הברנז'ה הספרותית. אבל אני ישן טוב בלילה, כי אני חי את מה שאני מדבר עליו".
מה אתה אומר לאנשים שמרגישים שהם לא מסוגלים נפשית לשלם את המחירים האלה, ומפחדים שצעקת החלום תפרק להם את הבית?
"אז שלא יעשו את זה, הכול בסדר. אם זה מפחיד אותך - אל תעשה. בעיניי, גרוע יותר לשבת על הספה בעוד עשור ולהתחרט שלא הלכת עד הסוף עם החלום שלך. אני לא רוצה לשבת בגיל 80 ולהצטער על מה שלא ניסיתי. אני מאוד מאמין במה שאני קורא לו 'האפשרות המפתיעה': שדברים טובים יקרו ולא בהכרח השליליים. אבל מי שלא מוכן לשלם שום מחיר, צריך להבין שכנראה הוא לא יפרוץ דרך כמו שהוא רוצה. כל מי שמממש את עצמו במקסימום משלם מחירים של זמן, בריאות או יחסים. הסיבוב שלנו פה קצר מאוד. אנחנו מקבלים על כך תזכורות כל הזמן. באסון הנורא של 7 באוקטובר איבדתי חבר קרוב, דביר קרפ. וגם במישור האישי: איבדתי את הוריי ואת סבי וסבתי, והייתי בן יחיד ונכד יחיד. אימי נפטרה כשהייתי בן 42, ואבי נפטר לפני כחצי שנה. האובדנים האלה, לצד התאונה ההיא שעברתי בגיל 16, חידדו אצלי את ההבנה שהחיים שבריריים וקצרים, והחלטתי שאחיה אותם במקסימום. בסוף הספר 'הרשימה' מופיע משפט שאני אוהב: 'אין הצלחתי או נכשלתי, יש שיחקתי'".
גם משחקים עלולים להיות כואבים, אפילו מאוד, כמו מה שקרה לך בסוכנות של ג'יי־קיי רולינג.
אברמוביץ' מחייך: "ניל בלייר, הסוכן של ג'יי־קיי רולינג, שמע עליי דרך לירז צ'רכי. נפגשנו במלון בתל־אביב, סיפרתי לו על 'הרשימה' והוא עף על הרעיון והזמין אותי להציג פרזנטציה לצוות שלו בלונדון. הגעתי מוכן עם מצגת מושקעת, אבל בפגישה הייתה מישהי סקפטית מאוד מהצוות, וקלטתי שאין בינינו כימיה. כל מה שאמרתי לא מצא חן בעיניה, והיה ברור שהפגישה נכשלה. ואכן, אחרי יומיים קיבלתי תשובה שזה פחות מתאים. התבאסתי יממה אחת, ואז אמרתי לעצמי שהכול לטובה. הבנתי שחזרתי למצב הקיים שלי, שהוא מצוין כשלעצמו. 'הרשימה' מאפשרת לך להמשיך הלאה לדבר הבא. ואני תמיד כבר עובד על הספר או המחזה הבא. עם זאת, לצד כל העשייה יש לי המון רגעים שבהם אני פשוט בוהה בתקרה, שוכב על הספה וקורא, נמצא עם המשפחה וישן שנ"צ כל יום".
מאין לנער בן 16 שחווה נקודת שפל ומרותק לכיסא גלגלים, יש כוחות לא לשקוע בדיכאון אלא לכתוב רשימת חלומות?
"זה כנראה עניין אישיותי. אני אדם אופטימי וחיובי באופן קיצוני. אפילו כשאימי נפטרה מסרטן, מצאתי נחמה בכך שנחסכו ממנה תלאות הזקנה, ושהיא הספיקה להגשים את חלום חייה בעקבות 'הרשימה', ולהיות דוגמנית בגיל 60. אגיד לך יותר מזה. בגיל 16, בזמן אמת, אמרתי לעצמי: 'איזה כיף, אני לא הולך לבית ספר'. הייתה בי אופטימיות וידעתי שיהיה בסדר. יש בי אמונה. אני לא אדם דתי ולא חובש כיפה, אבל אנחנו שומרים על בית כשר ועושים קידוש. כשהייתי בן שמונה היו לי שלושה חלומות: להיות חבר כנסת, לחגור חגורת בטיחות כשאנהג ולחבוש כיפה, כי היא ייצגה בעיניי אדם טוב וערכי. החיבור שלי לקהל הדתי והחרדי נובע מאותה שפה משותפת של אמונה".
סיפורי ההצלחה של "הרשימה" מזכירים לי לפעמים את הפרסומות של אראלה ממפעל הפיס. הגעת למיליון איש, ברור שרובם לא הגשימו את כל החלומות שלהם. האם עצם החשיפה לרעיון והדרייב שבא בעקבותיה הוא הסיפור, או שההגשמה עצמה היא העיקר?
"מה שמונע מאנשים להגשים את עצמם אלו שני מרכיבים: החלטות ופעולות. אנשים מדברים המון על רעיונות, אבל הפחדים משתלטים עליהם והם נמנעים מפעולה. עצם העשייה, הניסיון והתזוזה הם שמרגיעים את הנפש. כשרציתי להוציא את 'הרשימה', כל הוצאות הספרים בארץ דחו אותי בטענה שאני צעיר מדי, לא דוקטור ושזה לא מחקר אקדמי. הייתי כבר אחרי שני ספרי מתח מצליחים - 'כאן יעל וייס, תל־אביב' ו'נא להתנהג בהתאם' - ועדיין סירבו אפילו להיפגש איתי. היו לי אז מחשבות להמתין עם זה לגיל חמישים או לכתוב בשם בדוי של איזה דוקטור, אבל גניזת הספר לא הייתה אופציה מבחינתי. אז הדפסתי בעצמי, ומאות אלפי עותקים נמכרו.
אני לא עומד על הבמה ואומר לאנשים מה הם חייבים לעשות; אני מספר סיפורים ומשתף במה שעבד לי, וכל אחד לוקח מזה מה שמתאים לו: בין שזה להקים עסק, לסגור אותו או פשוט לקבל קצת אומץ לפעול. בסופו של דבר, הספר הנוכחי נועד להעלות מודעות לכך שהעולם יצא מאיזון. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הזיזו את סולם הערכים שלנו. בגרסאות המוקדמות של הספר חשבתי לשים על הכריכה את לוחות הברית מנופצים ולשאול 'איפה לוחות הברית ואיפה אנחנו?' הטריגר לכתיבה היה ההבנה שאנחנו מכניסים לראש מדי יום כמויות מידע ששקולות לספרים שלמים. אנשים אומרים שקשה להם לקרוא היום, אבל בפועל אנחנו מוצפים בטקסטים סביב השעון. המטרה היא להחזיר את השליטה אלינו, להחליט איזה מידע אנחנו מסננים ובאיזה אנחנו משתמשים, למען עצמנו. אם לא אנחנו נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".
איך מורידים ג׳יגה? הטיפים של יובל אברמוביץ'
להוריד ג׳יגה זה בראש וראשונה אימון באיפוק, התאפקות וגבולות עצמיים. לא לשלוח את היד אל הטלפון בכל פעם שהוא מצפצף ומתריע. וגם לא לשלוח את היד אליו כשהוא במצב שקט רק כדי ״לבדוק אם במקרה נכנסה הודעה חשובה״.
מדגדגות לכם האצבעות? נצלו את הדגדוג הזה כדי למחוק בהזדמנות הראשונה כמה שיותר אפליקציות שאין בהן צורך. מספיקה אפליקציית חדשות אחת (אם יהיה מצב חירום, אתם כבר תדעו), אפליקציית קניות אחת ומשחק אחד בלבד. צרו מכשיר עם מינימום גירויים שיגרמו לכם לנדוד כמו זומבים ממלכודת קשב אחת לאחרת.
בערב העבירו את הטלפון למצב טיסה. לאנשים החשובים באמת תנו את מספר הטלפון הקווי. אם אין לכם טלפון קווי - שווה לשקול לעשות זאת. מדובר בעלות ממוצעת של 25 שקלים לחודש, שקונה ערמות של שקט ופתרון מעולה לתירוצים של ״אני חייבת להיות זמינה אם הילדים יתקשרו״. אם זה דחוף הם יכולים להתקשר לקו הביתי. אפשרות נוספת היא רכישת מכשיר טלפון ״כשר״ או ״טיפש״, ובשעות הערב להעביר את הטלפון למצב צבירה משפחתי. אני יודע שהתרגלנו לחשוב שאולי תגיע שיחה סופּר חשובה דווקא בשעות הלילה. מניסיוני, זה אף פעם לא קורה. ואם למישהו ממש–ממש חשוב להשיג אתכם, הוא ינסה גם מחר בבוקר.
הניחו בכניסה לבית סלסילה ונסו להשאיר בה את הטלפון כשאתם נכנסים. אין צורך להתהלך איתו בין החדרים כמו מכ״מ שתר אחרי תדרים. נסו להוציא את הטלפון מחדר השינה. תנו עדיפות לקריאת עיתון, ספר או סתם שיחה נעימה לפני השינה. מפחדים שלא תתעוררו בבוקר? רכשו שעון מעורר. חוששים שהוא לא יצלצל? רכשו שניים. התלות בשעון המעורר של הטלפון (כמו גם בכל הפונקציות האחרות) היא פסיכולוגית לחלוטין. נקו את הבית מזיהום דיגיטלי.
ואפרופו זיהום דיגיטלי: אל תשתפו ברשתות החברתיות תוכן מפלג מכל סוג, ובטח שלא תוכן שאיננו מאומת. שיתוף ״קטן״ של חומר לריב ומדון מתווסף לעוד הרבה שיתופים שליליים שמשסעים את החברה שלנו. ואגב, זה קורה לא רק בישראל.
מחקר אמריקאי גילה שאדם ממוצע בעולם המערבי קולט 34 ג׳יגה בייט של מידע ביום. הורידו את הג׳יגה באופן יזום.