קומת ההנהלה של ארמיס סקיוריטי אפשר לראות כמעט את כל תל־אביב, ואפשר גם לראות שהחברה נמכרה באחד האקזיטים הגדולים בתולדות ההייטק הישראלי – עסקה של 7.75 מיליארד דולר. בחלל הכניסה רחב הידיים בקומה ה־12 במגדל המשרדים היוקרתי פזורות פינות ישיבה, המשקיפות אל העיר דרך קירות הזכוכית, ובמרכזו בר משקאות מאובזר. "אנחנו עושים פה האפי האוור", מסביר נדיר יזרעאל, אחד משני מייסדי החברה וסמנכ"ל הטכנולוגיות שלה, "ויש אפילו כמה חבר'ה שעושים קוקטיילים לא רעים".
יזרעאל עצמו העביר את משרדו קומה אחת למטה, לקומת המוצר. "רציתי להיות קרוב לעובדים", הוא מסביר. כדי להיכנס למתחם צריך לפתוח את הדלת באמצעות קורא טביעות אצבע, שלמרבה האירוניה מסרב לעבוד דווקא במטה של אחת מחברות אבטחת הסייבר הגדולות שיצאו מישראל. המשרד של יזרעאל נמצא בפינה, בלי הנוף המרשים של הקומה למעלה, והוא כמעט ספרטני: שולחן כתיבה קטנטן ועליו מחשב נייד ועציץ, לצידו שולחן קפה עגול ושני כיסאות.
נדיר יזרעאל, יחד עם שותפו יבגני דיברוב, עומד מאחורי אחת ההצלחות הגדולות של ההייטק הישראלי. השניים הקימו את ארמיס, חברת סייבר שפיתחה מערכת שמאפשרת לארגונים לזהות ולהגן על כל המכשירים המחוברים לרשת שלהם, ממחשבים ושרתים ועד מצלמות, ציוד רפואי ומערכות תעשייתיות. ארמיס נמכרה לענקית התוכנה ServiceNow באקזיט הרביעי בגודלו בתולדות ההייטק הישראלי. "יש תחושת גאווה גדולה", הוא אומר. "יש אלף משפחות שמתקיימות ממשהו שלפני עשור היה רעיון שחשבנו עליו כשישבנו על הספה. ניווטנו את הספינה במים שהיו סוערים לפעמים, הבאנו אותה לחוף מבטחים, ועכשיו היא מתחילה את המסע הבא שלה. הרבה אנשים עשו כאן סכומים משני חיים, באמת קשה לתאר את תחושת הסיפוק".
הכי מעניין
"היזם שאני הכי תופס ממנו". יזרעאל עם שותפו בארמיס, יבגני דיברוב | צילום: ארמיס
אותך זה שינה? את החיים שלך?
"אני לא חושב. הפכתי לאבא לפני עשרה שבועות, וזאת חוויה משנת חיים בשבילי הרבה יותר מהאקזיט, שלא שינה בחיים שלי כמעט שום דבר. אני גר באותו המקום, עדיין טס טיסות מטורפות ללקוחות, עושה את אותם הדברים שעשיתי קודם. אולי צריך לשאול אנשים אחרים סביבי".
אתה לא לוקח מטוסים פרטיים לדובאי וכאלה?
"לא ממש. לא אשקר, החיים קלים יותר בהרבה מקומות, וזה בסדר גם לחגוג מדי פעם, אבל זה לא שינה את היומיום שלי. רק לפני יומיים הזמנתי טיסה פנימית בתוך ארה"ב לנסיעה שיש לי בקרוב, ומבחינת החברה אני כמובן יכול לנסוע במחלקת עסקים, אבל ראיתי את המחיר של הכרטיס: במחלקת עסקים זה עלה 3,000 דולר, ומשום מה כיסא במחלקת תיירים עלה רק 39 דולר. ברור לי שאף אחד לא היה ממצמץ, זה מותר לגמרי, אף אחד לא היה בודק את זה בכלל, וכנראה היו אומרים לי שאני דפוק ושאני צריך לטוס ביזנס. אבל לא יכולתי להצדיק את זה בלב שלם, אז הזמנתי במחלקת תיירים".
משימות ות"ש
יזרעאל נולד וגדל בקריית־אתא הפריפריאלית, במשפחה קשת יום, בבית עם אמא נכה. "היא עברה תאונת דרכים קשה לפני שנולדתי, והיא כמעט עיוורת לגמרי", הוא מספר. "ככה גדלתי, עם אמא מדהימה שאהבה אותנו מאוד, עם יכולת לראות את הטוב בכל דבר, גם בתוך ההתמודדות, זה משהו שקיבלתי ממנה. זה היה בית שההוצאה לפועל נכנסה אליו ולקחה דברים, וזה טבע בי את חשיבות העצמאות הכלכלית: לא להיות חייב אף פעם לאף אחד".
אף שלא גדל במשפחה דתית, הוא למד בבית ספר יסודי בחינוך הממלכתי־דתי ובחטיבת הביניים בישיבה התיכונית בקריית־אתא. "הייתה זיקה מסורתית בבית, ואמא שלי רצתה שנלך לחינוך דתי כי מבחינתה הוא היה ערכי יותר, וטוב יותר לגדול איתו", הוא אומר. "אני באופן אישי מאוד שמח בזה, כי קיבלתי המון ראיית עומק של הרבגוניות של הדת היהודית. היום יש לי חברים בכל המנעד של הקשת הדתית".
מילדותו הוא זוכר שהתעניין ב"איך דברים עובדים" | צילום: אבישג שאר־ישוב
היום, בסגירת מעגל מעניינת, הוא מצא מחדש את החיבור למסורת, בזכות אשתו שהשלימה גיור אורתודוקסי בישראל. "בגיל ארבעים חוויתי מחדש משהו שחוויתי בפעם האחרונה כילד בן 14", הוא מספר. "אשתי קנדית, לא יהודייה ולא ישראלית, וזאת הייתה בחירה שלה להתגייר ולגור בישראל. היא איכשהו הצליחה לסמן וי על כל האירועים החשובים: היינו פה ב־7 באוקטובר ובשתי המלחמות עם איראן. במבצע עם כלביא היא הייתה לבד בבית, אני הייתי באמסטרדם, ונתקעתי שם. חזרתי בסופו של דבר בסירה מקפריסין, כמו המעפילים. היא אומרת שישראלים הם האנשים הכי חזקים והכי מאושרים שהיא מכירה. בליל הכטב"מים הראשון היא ראתה התראות מפיקוד העורף וטילים, בומים היסטריים, ושעה אחרי שזה נגמר אנשים פשוט חזרו לשגרה. היא אמרה שזה משהו שהיא רוצה להביא לילדים שלה".
כמה אתה חריג בנוף ההייטק, עם הרקע שלך?
"הרקע שלי לא שגרתי, אבל כשאני מסתכל על היזמים הכי מצליחים שאני מכיר באקוסיסטם הישראלי, לרובם יש רקע ייחודי, סיפור לא שגרתי. בטח היזם שאני הכי תופס ממנו, השותף שלי יבגני. משהו היה צריך לייצר את הדרייב הזה. הדרך להתחזק היא לעבור דרך קושי ואתגרים, אלה דברים שמתעצבים במסלול חיים. למשל, אני חושב שרוב האנשים בבניין הזה ובבניינים הסמוכים לא באמת מבינים את ההבדל בין חרדי מבני־ברק שחוסם כבישים לידם ובין מישהו שהוא מסורתי בבית, הכול הוא מקשה אחת של דתיים".
מילדותו הוא זוכר שהתעניין ב"איך דברים עובדים". "כשהייתי בן חמש אבא שלי הביא מחשב הביתה ופירקנו אותו ביחד. למדתי לתכנת מתוך ספרים כמו 'שפת C ב־21 יום'. כילד היזמות בערה בי. בבית הספר היסודי, עם קבוצה של חברים, ניסיתי לבנות מכונית שעובדת על מים. לימים למדתי פיזיקה הבנתי שזה לא היה עובד, אבל רציתי להמציא משהו. בתיכון, בריאלי בחיפה, הכרתי את היחידות הטכנולוגיות של הצבא, ומרגע שהגעתי לצבא המסלול שלי התחיל להיראות כמו של הרבה אנשי סייבר בישראל. אבל אני חושב שאני דוגמה של מובּיליוּת חברתית. המסגרות האלה, הריאלי ו־8200, שינו את המסלול שלי".
היום יזרעאל מנסה לייצר לאחרים את מסלול הכניסה שהוא עצמו הצליח לעבור. הוא עובד עם בתי ספר ועם משרד החינוך, בעיקר בקריית־אתא ובין השאר עם הישיבה התיכונית שלמד בה, בניסיון לחשוף תלמידים למסלולים הטכנולוגיים בצבא ולהסביר להם איך בכלל מגיעים אליהם. "יש חסמים שעומדים בפני צעירים בפריפריה", הוא אומר. "יש מסלולים של מובּיליוּת, אבל צריך להנגיש אותם יותר כך שיהיו זמינים ליותר אנשים. אם לא הייתי מגיע לריאלי אני לא בטוח שהייתי מגיע בכלל למיונים. במשך שנים שירתּי במילואים בתחום האיתור, ואני יודע כמה קשה למי שלומד בישיבה תיכונית בפריפריה להגיע ליחידות הללו. על אף הייצוג הכללי המגוון, יש הרבה פערים".
במקרה שלו, לא פעם, אדם אחד שעשה בשבילו משהו קטן עזר לו לשנות את המסלול. "בחיים האישיים שלי היו אנשי מפתח. מישהו עשה משהו קטן או נתן לי חצי שעה מזמנו, וזה שינה לי את החיים לחלוטין", הוא אומר. כשהגיע לבית הספר הריאלי הוא נדרש לעבור מבחן בערבית, אף שמעולם לא למד את השפה: "סגנית המנהל רשמה אותי כדיסלקט שפה בערבית, והעבירה אותי את המשוכה", הוא מספר. "אני מכיר טובה על זה, ואני מאוד משתדל להמשיך בזה: אם יש מישהו שאני יכול לפתוח לו איזו דלת, לתת לו מזמני, אני יודע שזה יכול להשפיע".
את השירות ב־8200 הוא זוכר כחוויה מדהימה. "אני חושב שפגשתי שם את האנשים הכי מבריקים שפגשתי אי פעם. היו לי כמה וכמה רגעים בהתחלה שהסתכלתי על אנשים סביבי והרגשתי שאני לא בקליבר, אבל אמרתי לעצמי 'בסדר, נעשה את המרב'", הוא מספר. "איפה בגיל 19 תקבל אפשרות לעשות דברים מטורפים כאלה? אני אומר לחיילים היום שהמלחמה עם איראן מתחוללת כבר הרבה מאוד זמן. בשירות שלי חוויתי גם את מלחמת לבנון השנייה, שנתנה לנו כאפה. ב־8200 השתרשה התפיסה שאנחנו יותר הייטק מאשר צבא. אני חושב שהמלחמה הזכירה לכולם שחיינו בסרט. נכון, אנחנו משתמשים בכלים של הייטק, אבל שלא נתבלבל, המשימה היא מה שחשוב, וחיי אדם. לא הארוחה ב'מוזס' בצהריים בהרצליה פיתוח, ולא הת"ש. מלחמת לבנון החזירה את כולם לפרופורציה, לזכור את התכלית הצבאית".
"הריאלי ו־8200 שינו את המסלול שלי". פיקוד היחידה באגף המודיעין | צילום: יהושע יוסף
את כל מה שאתה אומר עכשיו אפשר להגיד על 8200 אחרי 7 באוקטובר.
"אני מסכים. באופן כללי, לעם שלנו יש זיכרון קצר. בצבא, בגלל המחזוריות של המשרתים, הזיכרון הארגוני קצר אפילו יותר. אני בטוח שאם הייתי משווה תחקיר שנערך מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה ותחקיר שנערך אחרי 7 באוקטובר היינו רואים הרבה דמיון. סדר הגודל כמובן אחר לגמרי. הצד החיובי של זה הוא שאנשים התאפסו מהר, ועלו שבע מדרגות למעלה. את השורשים של מה שעשינו אז אנחנו רואים היום, בהתמודדות מול איראן".
להביא את הבשורה
השמועה מספרת שנדיר יזרעאל נתן השראה, לפחות בשמו, לדמותו של "נדיר האקרמן" בסדרת מערכוני ה"הייטקס" של ארץ נהדרת. אלא שנדיר של החיים האמיתיים כנראה רחוק למדי מהקריקטורה הזאת. "בצבא למדתי להתמקד במשימה ולזכור מה חשוב ומה לא", הוא אומר. "ה'תן ביס', המשרדים, כל הדברים האלה הם תפאורה שנועדה לאפשר לך לבצע את המשימה. בצבא זה מוחשי: אם פרויקט מתעכב בשלושה חודשים, זה יכול להיראות כמו עוד איחור בלוחות זמנים, אבל בזמן הזה אולי היה נמנע פיגוע אם הייתם מסיימים קודם. זה מכניס לפרופורציות".
את התפיסה הזאת, הוא אומר, לקח איתו גם לארמיס. "המטרה שלנו היא להגן על הארגונים הכי גדולים בעולם מפני תוקפים אמיתיים מאוד. אם המערכת שלנו נופלת, או אם לוקח לנו יותר מדי זמן לממש משהו שהלקוחות צריכים - נכשלנו. כל השאר פחות חשוב. בעולם העסקי, אם יש מישהו רעב יותר ממך, שלא שכח את המשימה, הוא יתפוס את המקום שלך. יש חברות גדולות שנעשו שבעות מאוד. לפני ארמיס עבדתי כמה שנים בגוגל, בתקופה שכנראה הייתה אחת התקופות הכי שבעות שלה. אנשים התעסקו בסנוקר בצהריים ובמה אוכלים היום. אלה בדיוק הדברים שהתדמית של ה'הייטקס' נולדה מהם. קל מאוד להתבלבל ולחשוב שזה העיקר".
את ארמיס הקימו הוא ודיברוב מתוך תחושת משימתיות. "רצינו מאוד לבנות משהו כחול־לבן", הוא אומר. "החזון שלנו היה ללכת לכיוון של הנפקה, להיות 'צ'ק פוינט' הבאה, אבל ServiceNow הציעו לנו משהו מעניין, מעבר לכסף. הם הציעו לנו להיות חטיבת האבטחה שלהם, ולמנף את כל היכולות שיש להם. זה לבנות את כל מה שרצינו, רק על סטרואידים. זאת חברה פחות מוכרת בישראל, אבל אין כמעט חברה בעולם שלא עובדת איתם. יש לי רצון גדול להביא את ServiceNow להרחיב את מרכז הפיתוח שלה כאן בארץ, שנעשה כאן בשבילם את מה שמלנוקס עשו בשביל אנבידיה, עם השקעה מאוד גדולה של חברה דומיננטית ב־AI בארץ. זה לא סתם סבבה, זה משהו קריטי שברמת החזון הלאומי, אפילו הגיאופוליטי. ישראל חייבת להיות מדינת מפתח בשרשרת האספקה של בינה מלאכותית, והיא כרגע לא במקום שהיא צריכה להיות בו".
מה צריך לקרות כדי שישראל תהיה שם? כי בסייבר אנחנו מובילים.
"בסייבר אנחנו ממש שם, אבל בבינה מלאכותית עדיין לא. אפשר לנתח למה פספסנו את הרכבת עד עכשיו, אבל בגדול כדי לשנות את המסלול הזה צריך תשתיות. יש הרבה אנשים מוכשרים בארץ, אבל הגישה שלהם למעבדות, לדאטה־סנטרים ולמשאבי AI היא נמוכה. מידת החשיפה שלהם למומחיות נמוכה. דרך אחת לפתור את זה היא שחברות גדולות, כמו אנבידיה, ServiceNow, אנתרופיק ו־OpenAI, יפתחו ויגדילו מרכזי פיתוח בארץ, ודרך זה תהיה בעצם חשיפה של המוח הישראלי למשאבים האלה. מטבע הדברים, מה שיקרה זה שאנשים שיהיו שנתיים־שלוש במרכזי הפיתוח האלה יתחילו לפתח סטארטאפים משלהם, חדשנות כחול־לבן, שזה מה שאנחנו יודעים לעשות טוב".
עד כה לא הצלחנו להביא את אנתרופיק ו־OpenAI.
"נכון, ויש סכנה שככל שהזמן עובר, הדברים האלה ייסגרו בפנינו ולא ייפתחו. אנחנו נשענים על בריתות כדי להשיג גישה למשאבים, אבל המדינות הגדולות - ארה"ב, סין, רוסיה - סוגרות את השערים, כדי להגן על המשאבים שלהן. אנחנו צריכים להיות חלק מהבריתות האלה, והדרך הכי טובה לגרום לזה שישראל תהיה רלוונטית הוא שהיא תהיה טאיוואן - חלק משרשרת האספקה שאי אפשר בלעדיו. בסייבר אנחנו כאלה, אבל בבינה המלאכותית עדיין לא. צריך שלחברות הגדולות יהיו כאן דברים שהן לא יכולות בלעדיהם. אינטל, לצורך העניין, לא יכולה בלי ישראל".
עד כמה הבינה המלאכותית משנה את עולם הסייבר?
"בהרבה רבדים, וזאת גם סכנה וגם הזדמנות. בינה מלאכותית בארגונים הופכת אותם לפגיעים יותר, ולכן הם צריכים הרבה יותר אבטחת סייבר ומסוג אחר לגמרי. מהצד השני, תוקפים משתמשים הרבה יותר בבינה מלאכותית. זה טבע הדברים, זה מה שקרה עם כל טכנולוגיה עד היום, אבל בבינה מלאכותית זה מאוד מסוכן. פעם הייתי צריך הרבה ידע ומומחיות ואת האנשים הכי טובים בעולם כדי לתקוף ארגוני ביטחון, מפעלים, בתי חולים, חברות גדולות. היום אני יכול לעשות את זה עם פלטפורמות תקיפה מבוססות AI, בלי להיות מומחה בכלל. זה קורה בקצב מהיר יותר. בעבר צוות תקיפה היה זקוק לכמה ימים להיכנס, היום כל הדברים האלה קורים בשניות. כל תו"ל ההגנה של ארגונים צריך להיראות אחרת לגמרי".
מבקרים בוועידה העולמית לבינה מלאכותית (WAIC) בשנגחאי | צילום: הקטור רטמאל / AFP
הסכנה הומחשה היטב לפני כמה חודשים, סביב השקת מודלי הסייבר החדשים של אנתרופיק. החברה הציגה את "מיתוס 5", מודל שהפגין יכולות "על־אנושיות" וסייע לחברות הגדולות בעולם לאתר פרצות אבטחה, אך השימוש בו היה מוגבל מראש לשותפים מאושרים בלבד. הטריגר למשבר הגיע דווקא מ"פייבל 5", הגרסה הציבורית של המודל: שלושה ימים לאחר השקתו קיבלה החברה דרישה רגולטורית להגביל את הגישה אל המודלים מחשש שינוצלו בידי גורמים עוינים, בעקבות פרצה שהתגלתה במודל הציבורי. הצעד של הממשל נרשם כאיסור היצוא הראשון מסוגו על מודל בינה מלאכותית ספציפי, מה שהותיר רושם עמוק על התעשייה כולה.
עוד כתבות בנושא
"זה לא משנה שסגרו אותו, השד כבר יצא מהבקבוק", אומר יזרעאל. "קולקטיבית נפל האסימון שהסכנה כבר כאן. היכולת של מודל AI לנצל חולשות, לבנות שרשראות תקיפה ולתקוף כבר כאן. התגוננות מפני הדברים האלה דורשת משהו אחר לגמרי. פעם תוקפים היו חזקים, ארגונים מדינתיים או קבוצות האקרים בעלי יכולות. היום אפשר למצוא ארגוני פשיעה קלאסיים, כאלה שהיו מבריחי נשים וסוחרי סמים, שנכנסים לתחום הסייבר. הם הבינו שאפשר לעשות שם הרבה יותר כסף עם הרבה פחות סכנה, והם בונים זרועות שתוקפות ארגונים באמצעות AI. אבל אלה ארגונים שמביאים את הטקטיקות שלהם. ארגון סייבר קלאסי לא ישבור ברכיים של מישהו או יאיים על אמא שלו כדי לקבל גישה למידע, אבל ארגון פשע מקולומביה יכול לבוא לילד מ־8200 בכנס סייבר ולאיים על אמא שלו כדי שיביא לו גישה לכלים כאלה. ארגונים כאלה מקבלים כלי תקיפה ברמה מדינתית, דברים שהיינו מצפים רק מממשלת סין להשתמש בהם".
איך אפשר להתמודד עם זה?
"כאן נכנסת ההזדמנות. AI הוא כלי חזק גם למגינים, אבל תידרש טרנספורמציה של כל תפיסת ההגנה ושל ארגוני ההגנה. זאת תקופת מעבר קשוחה. אמרתי כבר לפני שנתיים שישראל לא ערוכה ל־7 באוקטובר של הסייבר, והיא עדיין לא ערוכה לזה. העולם לא ערוך לזה. אני חושב שצריך לעבוד מהר ובאופן משימתי. אנחנו עושים את זה כרגע בשיא הלחץ, כי אנחנו כבר אחרי הדקה ה־90. זאת בדיוק ההזדמנות של ישראל להביא את מוצרי הסייבר של הדור הבא, מבוססי AI. לא מעט סטארטאפים עוסקים בזה, אבל גם חברות גדולות כמונו. מזה תגיע הבשורה הישראלית".
שיפורי המהפכה
יש גם סיפורים על מודלים שהצליחו לעקוף מגבלות שהטילו עליהם, תקשרו עם מודלים אחרים, התחברו לאינטרנט, עקפו הגנות. סיפורי מדע בדיוני. אנשים מתחילים לחשוש לגורל האנושות, חושבים שהמכונה הולכת להשתלט. אבל נדיר יזרעאל אופטימי. "אני אופטימי לגבי מה שה־AI יעשה לכל הכלכלה, לא רק לסייבר", הוא מסביר. "הכוח הכי חזק שלו בעיניי הוא במקומות כמו מפעל נגרות קטן בגליל העליון, שלא ידע עד היום לכתוב בעצמו קוד, והיה צריך לקנות מערכות ושירותים מכל מיני מקומות. חמש שנים מהיום, המפעל הזה, משרדי עורכי דין, רואי חשבון, הרבה מקומות כאלה - יהיו בהם מהנדסי AI. ההייטק יעשה דמוקרטיזציה לכל חלק בחיים שלנו. הנה עוד נבואה: בעוד שלוש־ארבע שנים ההייטק לא ייראה כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא יהיה פרוס לרוחב הכלכלה, בתוך החברות שפעם היו הלקוחות שלו. כל חברה שאנחנו מכירים - תהיה בה חתיכת הייטק שתמשוך אותה למעלה".
ובהייטק עצמו נראה גלי פיטורים, כמו שאנחנו כבר מתחילים לראות.
"ההייטק מתאים את עצמו לעידן הבינה המלאכותית, כמו כל שאר הכלכלה. כל האנשים שהיום לא מצליחים למצוא עבודה כג'וניורים, יצליחו למצוא עבודה כמהנדס AI במשרד עורכי דין. זה פשוט משהו שאנחנו לא מכירים היום, אבל בעוד כמה שנים זה ייראה הגיוני לגמרי. תהיה הייטקיזציה של הרבה חברות, בקצב מואץ. זה לא ייצור פחות משרות, אלא יותר משרות. יהיה הרבה יותר מקום לאנשים לעבוד בהייטק, פשוט לא רק בחברות הייטק, אלא גם בחברות רגילות".
הם יחליפו עובדים רגילים אחרים, כמו עורכי דין ורואי חשבון?
"אני תמיד אומר לאנשים ש־AI לא מחליף אנשים, אלא שאנשים עם AI מחליפים אנשים בלי AI. עורכי הדין האלה יצטרכו ללמוד AI. מי שלא עושה את זה כבר היום מפספס את הרכבת. זה כמו אנשים שלא ידעו לעבור לאינטרנט והמשיכו לפרסם בפלאיירים. זה לא מתורגם בהכרח לפחות משרות, אלא לקביעה מה נדרש במשרה".
מה היית מציע לצעיר בן 21 שעכשיו יוצא מהצבא ללמוד? שילמד מדעי המחשב או שזה כבר לא רלוונטי?
"קודם כול הייתי אומר לו להיכנס לעומק. לא רק להשתמש בצ'אט, אלא לקרוא פוסטים ומאמרים, לחיות את החדשות הטכנולוגיות, כי בכל יום קורים דברים בתחום ה־AI. יש ביקוש אדיר בשוק לאנשים שיודעים להריץ חמישים סוכנים על לפטופ. הם יכולים לדרוש את שכרם והם יקבלו אותו. תהיה הבנאדם שמבין לעומק מה קורה ב־AI ואיך משתמשים בו. מעבר לזה, הייתי אומר לאנשים להתמקד במדעים מדויקים - פיזיקה, ביולוגיה. כי הדבר הבא הוא AI פיזי, הורדת הבינה מהענן אל העולם האמיתי. רובוטיקה, על כל רבדיה, מכונות חכמות, ובגדול איך מגשרים בין עולם הבינה המלאכותית לעולם האמיתי. זה יהיה תור הזהב בעשור הבא. תלמדו פיזיקה, הנדסת חשמל, הנדסת מכונות. לזה יהיה ביקוש גבוה".
AI בעולם הפיזי? כבר עשור מבטיחים לנו מכוניות אוטונומיות ועוד לא זכינו.
"באופן מפתיע, קשה יותר לנהוג באופן אוטונומי מאשר לכתוב קוד. צריך לזכור שאנשים כותבים קוד משהו כמו שישים־שבעים שנה, אבל חוש הראייה, החוש המרכזי שמשמש אותנו בנהיגה, התפתח במשך מיליוני שנים. לבינה מלאכותית קל ללמוד משהו שפותח בכמה עשורים. אבל אנחנו נראה כלי רכב חצי־אוטונומיים ורובוטים הומנואידיים חצי־אוטונומיים במקומות שעושים כסף - בייצור, בבנייה. מפעלים יהיו הרבה יותר אוטומטיים, כמו שמפעלים של היום שונים מאוד ממה שהיו לפני מאה שנים. עד שהבת שלי תהיה בצבא, אני לא חושב שלא יהיה צבא אלא שרוב האנשים יהיו מפעילי רחפנים ורובוטים שיהיו בשטח ויעשו את רוב העבודה".
אז גלי הפיטורים בהייטק מוצדקים או לא? לפעמים זה קורה דווקא בחברות צומחות, או בחברות כמו מאנדיי שמפטרות חמישית מהעובדים ואז מכפילות את התגמול להנהלה.
"העולם שאנחנו נמצאים בו כרגע דורש מאיתנו לעשות יותר עם פחות, זה צו השעה. גם בחברות הגדולות בעולם יש הרבה שומן לצמצם, והשוק דורש בצדק שהן יתייעלו. האם זה אומר שצריכים להיות פיטורים גדולים? לא בטוח. אפשר להתווכח. לפני חצי שנה השוק הספיד את חברות התוכנה שמספקות שירותים לחברות אחרות (SaaS או 'תוכנה בתור שירות', ר"מ). קראו לזה 'סאסמגדון', אבל עכשיו מדברים על 'רנסאס'. השוק מחשב מסלול מחדש.
"ממה חברה כמו ServiceNow מפחדת? שיקום יזם יחיד ויבנה מערכת שתהיה טובה יותר מכל המכונה שכרגע מתפעלים 30 אלף איש, אבל זה לא באמת סביר. החלק הקשה הוא לא לבנות מוצר, אלא לבנות את כל המעטפת סביבו. לבנות משהו שאפשר למכור אותו ואז לתמוך בו. AI עוד לא החליף את האינטראקציה האנושית שאנחנו עושים יום־יום.
של חברות תייצר יותר משרות. אנשי "ארמיס" במטה בארה"ב | צילום: ארמיס
"לפני כמה חודשים טסתי ליום אחד לבוסטון, להיפגש עם לקוח. טסתי בלילה, עשיתי פגישות כל היום, וחזרתי בלילה למחרת. אחותי אמרה לי: 'השתגעת? למה לא עשית זום?'. אמרתי לה שלא עושים חברים בזום. AI לא יחליף הכול. הוא כן ישנה הרבה דברים. בעולם הניהול, למשל, יהיה צריך לחשוב מחדש על איך נראית חברה שיש לה אלף עובדים ועוד מיליון סוכנים אוטונומיים. איך מנהלים את זה? נצטרך לכתוב ספרים חדשים. זאת תקופה מעניינת".
מהצד השני, רואים עכשיו גם חברות של בנאדם אחד. מאור שלמה מ"בייס44" מכר ב־80 מיליון דולר חברה שבנה בעצמו.
"יהיו עוד הרבה כאלה. זה החלק שאני מתרגש ממנו. זאת הזדמנות אדירה בידיים של יוצרים. אפשר היום לעשות דברים עם הרבה פחות משאבים. היכולת של יזם להפוך חזון למציאות בכלים החדשים היא משהו שאני מת לראות. אנחנו עוברים ממודל של צבא למודל אוונג'רס, צוות גיבורי־על שמסוגלים לעשות מה שצבא שלם עושה. החלק הפחות כיפי הוא הפיטורים וההתייעלות. בכל מפעל יהיו פחות משרות, אבל יהיו הרבה יותר מפעלים".
המודלים הסיניים בקוד פתוח הם סכנה או הזדמנות, בעיניך?
"סכנה, ברור. קודם כול כי הסינים הוכיחו שהם מנצלים כל דבר כדי להשיג דריסת רגל מודיעינית. שאף אחד לא ישלה את עצמו: הדבר הזה מלא בקוד זדוני. אבל הבעיה היא שכמו כל דבר, אם האמריקנים והמערב לא ישמרו על יתרון חזק – נהיה בבעיה. משתמשים במודלים האלה כי הם טובים מספיק, והמרוץ היום הוא על הגישה למשאבים. היום מתחרים על מעבדים גרפיים, בעוד חמש עד עשר שנים אלה יהיו מחשבים קוואנטיים, וזאת המלחמה הקרה של המאה ה־21. בשדה הקרב הזה ייקבע איך ייראה העתיד שלנו בעוד עשרים־שלושים־ארבעים שנה מהיום - אם הוא יהיה מערבי או סיני או רוסי או כל דבר אחר. זה נשמע היום מוגזם לדבר על זה כעל מלחמה, אבל מי שלא רואה את זה משלה את עצמו. אני רוצה לחיות בעולם מערבי, וזה אומר שאנחנו צריכים לעשות מה שצריך כדי שלמערב יהיה יתרון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
