היתרונות הטכנולוגיים שלנו לא מספיקים בשביל להפוך למעצמת בינה מלאכותית

"ראש הממשלה הנחה אותי להביא את מדינת ישראל לשלישייה העולמית בבינה מלאכותית", הכריז בשבוע שעבר תא"ל במיל' ארז אסקל, ראש המטה הלאומי לבינה מלאכותית, כשהציג לפני עיתונאים את התוכנית הלאומית לבינה מלאכותית. האירוע נערך במשרדים החדשים של המטה, בבניין משרדים בעיצוב הייטקי במרכז הארץ. אומת הסטארטאפ רוצה להיות מעצמת בינה מלאכותית, ונתניהו רוצה להיות מי שיביא אותנו לשם. מאותה סיבה, כך נטען, שוריין אורן דוברונסקי ברשימת הליכוד, תוך הבטחה שהוא "יוביל את תחום הבינה המלאכותית בממשלה".

הבינה המלאכותית היא לא עוד טכנולוגיה מתקדמת, אלא מהפכה שעומדת לשנות את העולם. בעיני אסקל זו אפילו לא מהפכה תעשייתית נוספת, אלא "מהפכת הכתב השנייה", כלשונו. כלומר, לא עוד שיפור דרמטי של תהליך כלכלי מסוים, אלא טכנולוגיה שעשויה לגעת כמעט בכל תחום בחיינו, מעבודה וחינוך ועד רפואה, ביטחון ותחבורה. בינה מלאכותית היא "הנפט החדש", משאב אסטרטגי שיחסי הכוחות בין מדינות כבר מתעצבים סביבו. במלחמה הקרה החדשה, מדינות שואלות את עצמן לאיזה מועדון הן נכנסות, והדרך להשיג עוצמה בינלאומית עוברת דרך כוח מחשוב. השאלה היא לא רק כמה חברות AI יוקמו בישראל, אלא אילו שותפויות היא תוכל לבנות ומה יהיה משקלה מול המעצמות.

לכאורה זוהי סיבה לאופטימיות: בניגוד לנפט, טכנולוגיה היא יציר אדם, ולזכותה של ישראל נזקף היתרון האנושי שהיא טיפחה במשך דורות, בהיעדר משאבים טבעיים אחרים. אין סיבה שמדינת ישראל לא תהיה מעצמת בינה מלאכותית, אבל בינתיים היא עדיין לא שם. בכל הנוגע לבינה מלאכותית, להיות אומת הסטארטאפ זה לא מספיק. היתרונות של ישראל בעולמות ההייטק, ובמיוחד הצלחתה האדירה בתחום הסייבר, נשענו על מסלול כמעט טבעי: צעיר מבריק עם מחשב נייד וניסיון טכנולוגי מהצבא חושב על רעיון, בונה מצגת ומקים חברה. זה התאים מאוד ליתרונות הישראליים הידועים: מהירות, יזמות, אלתור וכוח אדם איכותי. בבינה מלאכותית, התמונה שונה. כבר לא די במחשב נייד; יש צורך בחוות שרתים שעולה מיליארדי דולרים. ובמקום צוות קטן עם היכרות מהיחידה, נדרשים מחקר אקדמי מעמיק, דוקטורט במתמטיקה ומדעים מדויקים, ושנים ארוכות.

כאן אנו מגיעים לנקודת התורפה הישראלית. רמתם של בתי הספר בישראל בתחומי המתמטיקה והמדעים מצויה בירידה בשנים האחרונות, והאוניברסיטאות הישראליות מתקשות לשמר את המומחים הגדולים. ההצעות שהם מקבלים מאוניברסיטאות מובילות בעולם, כמו גם מהתעשייה, הן בהיקפים שהסכמי השכר המקומיים רחוקים מהם מאוד.

מבחינת אנשי המטה החדש לבינה מלאכותית, זה המקום שהממשלה צריכה להיכנס אליו, בייצור תשתיות ובקידום האקדמיה. הבינה המלאכותית זקוקה למעורבות מדינתית, משום שהיא דורשת תשתית בקנה מידה שרק מדינות ותאגידי ענק מסוגלים לבנות. לא במקרה חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם, שכל אחת מהן מחזיקה משאבים בסדר גודל של מדינה בינונית, מפנות בשנים האחרונות סכומי עתק למרוץ הבינה המלאכותית. מסיבה זו התוכנית הלאומית החדשה ממוקדת בבניית תשתית ולא בקידום טכנולוגיה; מעיבוי ההון האנושי בתחתית הפירמידה, ועד הבאת חוקרים בעלי שם שיוכלו להנחות דוקטורנטים בתחום.

השאיפה להקים תשתית AI בהיקפים גדולים נתקלת גם בחסם בסיסי מאוד: חשמל. מרכזי מחשוב לבינה מלאכותית צורכים כמויות עצומות של אנרגיה, ורשת החשמל בישראל כבר מתקשה להיענות לבקשות לחיבור חוות שרתים גדולות. בהחלטה דרמטית הקפיאה לאחרונה רשות החשמל ל־140 יום את כל הבקשות לחיבור חוות שרתים חדשות, עקב צפי לעומס אדיר על רשת החשמל. אילו כל הבקשות היו מאושרות, החשמל שהן היו צורכות היה פי שלושה מהצריכה הממוצעת של משק החשמל בישראל. גם אם הממשלה תמצא את הכסף לרכישת עשרות אלפי מעבדים, צריך שתהיה דרך להפעיל אותם. הפער הזה ממחיש עד כמה תוכנית AI לאומית איננה עוד תוכנית סיוע להייטק, אלא תוכנית תשתית לאומית.

גם בצד התקציבי נותרו סימני שאלה. לרשות המטה הלאומי עומד תקציב שנתי של 3 מיליארד שקלים, סכום נאה במונחי תוכנית ממשלתית, אבל קטן בהרבה מהסכומים שמדינות וענקיות טכנולוגיה משקיעות כיום במרוץ לבינה המלאכותית. אם ישראל רוצה לבנות במקביל תשתיות מחשוב, להחזיר חוקרים, להכשיר כוח אדם, להקים מכון לאומי ולסייע לסטארטאפים, ספק אם סדר הגודל הזה יספיק לאורך זמן.

השפעה מזיקה

בצד השני של פעילות המטה, ישנו ניסיון מקיף להטמיע בינה מלאכותית בכל תחום בחיינו, החל ממערכת החינוך. כבר בשנת הלימודים הקרובה מתוכננת כניסה של לימודי אוריינות AI לכיתות ח'־ט'. בהמשך ישנה שאיפה להרחיב את השימוש בבינה מלאכותית גם להוראת מקצועות ליבה, ובכלל לשנות את האופן שבו נראית כיתה. בחזונו של המטה הלאומי לבינה מלאכותית, המורה לא יהיה מי שמקנה לתלמידים ידע – את זה תעשה הבינה המלאכותית, בזמן שהמורה יהפוך למנטור, מי שנותן יחס פרטני ומקנה ערכים.

במיוחד במערכת שסובלת ממחסור קבוע במורים, המחשבות הללו מפתות. יש מי שרואים בבינה המלאכותית פתרון למשבר ההוראה בישראל. אבל עם כל הרצון הטוב, לא כדאי להספיד כל־כך מהר את הכיתה המסורתית, ולא בטוח שמומלץ לאמץ במהירות כזו את הטכנולוגיה המתקדמת בכל הנוגע לילדינו. הורים בימינו, בהמלצת כל מומחי החינוך וההתפתחות הקיימים, מנסים דווקא להרחיק את הילדים מהמסכים. מדינות מוציאות את הטאבלטים מהכיתות, ומשרד החינוך אוסר על הכנסת סמארטפונים לבתי הספר. לא רק בגלל ההשפעה המזיקה של הרשתות החברתיות, שהיא כבר עניין מבוסס למדי, אלא גם כי מתברר שמסכים אינם מורים טובים כל־כך, ושלמידה טכנולוגית פוגעת ברמת הידע של התלמידים.

זה דבר אחד לשים את ישראל בחזית הפיתוח של הבינה המלאכותית, ודבר אחר לגמרי לחשוב שהיא יכולה להחליף את המורים בכיתות. איש עוד לא יודע להעריך את האפקטיביות של הכלים הללו, ובוודאי לא את ההשפעות המזיקות שלהם. כדי לדעת אם הצ'אט עושה טעות, התלמיד צריך בסיס־ידע שעל פיו יוכל לפקפק. אם מקצרים את שלב רכישת הידע, מייצרים תלות גדולה יותר בטכנולוגיה. בני אנוש לומדים מתוך אינטראקציה אנושית, וזה לא משהו שנוכל לדלג עליו במהירות, אם בכלל.