בדרך הקצרה מביתי אל בית משפחת בן־יצחק בגבעת־שמואל, ברדיו כבר מנגנים את פיוטי הסליחות. כך, עוד לפני שעשיתי צעד אחד לתוך בית המשפחה השכולה, אני כבר בוכה עם "עוקד והנעקד והמזבח". לפני שנה, ימים ספורים לפני ראש השנה תשפ"ו, איבדו מיכל ונחשון את בנם, סגן איתן בן־יצחק, שנפל בקרב ברפיח, וכשאני עולה בכבדות במדרגות המעטות המובילות אל הבית אני זוכרת שאלה המדרגות שמיכל ישבה עליהן לפני כשנה, כשהמתינה למודיעים. מילדותו של בנה היא ידעה שאיתן טוב מדי לעולם הזה, וביום האסון בטנה כאבה. הרחם שאחזה וחיבקה את איתן תשעה חודשים ידעה כי איננו עוד.
"עוד יזכור לנו אהבת איתן", הם מבקשים ערב חג: לזכור ולהזכיר את בנם, לוחם מקצועי ונועז באגוז, מנהיג, איש משפחה, אוהב תנ"ך. הוא טייל בכל פינותיה ושביליה של הארץ, שיחק כדורסל, בישל ונתן לאחרים, ובעיקר ראה את האחר. בחייו הקצרים, רק בן 22 היה במותו, הוא אף הספיק להינשא לעטרה. בסלון המואר אנחנו יושבים מוקפים בזיכרונות, בגעגוע עז ובעשייה שלא פוסקת לרגע. במרכז השולחן קופסה מלאה בפנקסים, ולצידם זכוכית מגדלת. אלו הם היומנים שהותיר אחריו איתן. שבוע אחרי השבעה הבינו הוריו שהוא השאיר להם אוצר. בדפיו הוא שרטט דרך ברורה של ערכים, שורשיות עמוקה וחיבור אמיתי לתורת ישראל, לארץ הזו, לאנשיה, לצד מנהיגות שקטה וסוחפת. הסופרת אמילי עמרוסי אספה את החומרים האלה, דיברה עם חבריו, פקודיו ובני משפחתו של איתן כדי לארוג את דבריו ואת דבריהם ברגישות יוצאת דופן לתוך "איתן בעולם" (הוצאת ידיעות ספרים), שרואה אור בימים אלה.
הוא נפל חודשיים וחצי אחרי חתונתו. "בשבת החתן שלו הוא הוציא את הפנקס וקרא לנו מתוכו", אומרת מיכל. "הוא כתב: 'תודה למשפחה אוהבת ותומכת על שנים יפות של ילדות ובגרות, על הורים מדהימים, על הכלה, נתינה ואהבה בכל תנאי ובכל מצב. תודה על החינוך ועל אישיותכם ומי שאתם. זכיתי ואני זוכה ללכת לאורכם, תודה על הדאגה והמסירות'. הוא התייחס לכל אחד מבני המשפחה ואז חתם: 'זה לא נגמר, זה רק הסוף, ולכל סוף יש התחלה חדשה'".
ואחרי השבעה הגיעו הארגזים הכחולים. "שלחת ילד וקיבלת ארגזים", אומרת מיכל. "כשהארגזים הגיעו ביקשתי שיוציאו את התכולה, והייתה פה ערימה של בלגן, ופתאום ראינו פנקס מוכר מבצבץ. פנקסים רבים כבר היו בבית שלו ושל עטרה בהר ברכה. הבנו שאיתן השאיר לנו אוצר".
סימנים של שכול במילים. פנקסיו של איתן | צילום: אריק סולטן
אני ניגשת אל הקופסה הזאת, שמונחת על השולחן, בחרדת קודש, ורואה דף אחד בודד מבצבץ מבין היומנים: מקומט, מלוכלך, קרוע ומרופט, כך הוא נמצא בכיס המדים של איתן, קרוב לליבו:
מהי הלמה שלי?
הלמה שלי מגיעה מהחינוך שקיבלתי בבית. מהמסירות האינסופית.
הלמה שלי יוצאת מהתורה הגדולה שנחשפה בפניי במכינה, תורת ארץ ישראל.
זו תורה שהתחילה באברהם אבינו, שהנחיל בעולם את האמונה באל אחד, אחד = שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. אברהם שנקרא "לך לך", והלך לו. שעבר מלחמות רבות והגיע לארץ. שהתחיל לנו את תחילתם של התורה והרעיון היהודי. "אב המון גויים" = העלאת העולם למדרגה טובה ומוסרית יותר.
הלמה שלי נובעת מכנסת ישראל. כלומר מהשתלשלות כל הדורות אל עבר האידיאל הגדול של הציפייה לחזרה לציון, הקמת תורת ארץ ישראל, תורה של עוצמה. ככה חונכו משפחתי ורבניי, וזה מה שעבר אליי.
למה התגייסתי?
עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.
עם ישראל – עם הנצח שעבר גלויות של אלפים שנה, פוגרומים, חורבן, שואה. העם שנשאר איתן. מכוח הבחירה הא־לוקית בנו מכל האומות, ה' השיב את שבות עמו לציון.
ארץ ישראל – ארץ אבותינו. כל כך הרבה שנים לא היה מי שישמור ויגן עליה. ארץ ישראל איננה ארץ כמו שאר ארצות. שלנו ארץ קדושה, שרק בה אפשר לצמוח מתוך האדמה. אנשי ארץ ישראל הם אנשי רוח וחומר, אנשי צבא ובית מדרש.
תורת ישראל – התורה שמחזיקה אותנו ומתווה לנו את הדרך. בתוכה אנו מצווים להילחם נגד הרשעים שעולים עלינו.
זוהי האישיות שהמוטו שלה היה "אם קשה לך סימן שאתה בעלייה", והוריו מבקשים להאיר בעולם את אורו אחרי שעזב.
מנוע שלא מפסיק
מיכל ונחשון הם אנשים פרטיים, הורים מסורים במיוחד, שאילולא האסון שפקד אותם היו ממשיכים בעשייתם בשקט. הם כאן בגלל איתן.
מיכל, בת 51, נולדה בבני־ברק ועברה עם משפחתה לגבעת־שמואל. היא עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית ומשפחתית ומטפלת בטראומה. את ההכשרה בטראומה סיימה חודש לפני האסון, והכלים שרכשה סייעו לה בעצמה. נחשון, גם כן בן 51, הוא עורך דין במשרד עצמאי. חברה משותפת הכירה ביניהם, ויחד הם בנו את ביתם בגבעת־שמואל. איתן הוא בנם השני מחמישה. קדם לו עילי, בן 25, נשוי לגל, ושלושת האחים הקטנים הם אורי בן ה־19, שירה בת ה־16 ומעיין בת ה־10.
מרגע שאיתן נולד, מיכל הרגישה שהוא משהו מיוחד. "החזקתי בזה שהוא חד־פעמי, שצריך לשים לב אליו במיוחד", היא אומרת. הוא למד בבית הספר מורשת מנחם ובישיבה בגבעת־שמואל, ו"הפך להיות ילד מקסים, מגנט חברתי, מצליח בכל מה שהוא עושה, אהוב על המורים, ילד שתמיד רואה את האחר. כשהוא ראה ילד פחות מקובל בישיבה, הוא הושיב אותו לידו. היה ילד ששיחק איתו כדורסל והיה על הספסל. כשאיתן קלט את אמא של הילד הזה בקהל הוא ביקש מהמאמן להעלות אותו, וחיפה עליו".
הספר מלא בסיפורים כאלה – על רגישותו לאחרים, על מאבקיו למען ערכיו, על חשיבות המעשה בעיניו. "זמני הגיע לתת מעצמי למען כנסת ישראל", כתב לעצמו ביומניו לאחר המסע לפולין. "היהודים הובלו להשמדה רק בגלל שהם יהודים. זה קרה לפני 80 שנה באירופה. זה קורה גם היום... אבל היום יש לנו מדינה וצו השעה של הדור שלי הוא להגן עליה... אני סבור שמקומי בשירות המשמעותי ביותר, אך אני יודע, בדעת נפש גמורה, שהיכן שאהיה אתן את כולי".
לפני שהתחיל ללמוד במכינת "בני דוד" בעלי, כתב לעצמו 12 כללים, מעין מצפן להמשך חייו. "לזכור שיש לי אחריות על עצמי", "להיות כן ואמיתי", "לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולך", "לשמור על קשר קרוב עם המשפחה". "מצאנו את זה באייפון שלו", מספר נחשון, "ואז הוא עבר לנוקיה, וזה היה המזל שלנו: את הזמן שהתפנה לו מן הטלפון החכם הוא הקדיש לכתיבת הפנקסים שלו".
השנתיים שעשה במכינה בעלי היו מעצבות. הוא התעלה שם בקודש, אבל גם דאג להתאמן לקראת הגיבוש לסיירת מטכ"ל. "הוא הקפיד שהאימונים לא יפגעו בלימודים", מספר נחשון. "בארבע וחצי לפנות בוקר היה יוצא עם החבר'ה להתאמן בדיונות ליד וינגייט, והם הספיקו לחזור בזמן למכינה בלי שאף אחד ידע שעזבו. היינו השבוע במכינה והרב שמואל וידל סיפר לנו שתלמיד אחד לא היה בשיעור בבוקר, ותירץ שזה כי הוא נסע להתאמן לגיבוש. הוא אמר לו: 'אם היית רציני היית נוסע להתאמן ומגיע לשיעור בזמן, ובכלל לא הייתי שם לב לזה, כמו שאיתן עשה'".
לסיירת מטכ"ל הוא לא התקבל. "אמרתי לו שהמטרה היא לעשות את הכי טוב שאפשר ולתרום איפה שעם ישראל צריך - ואם לא במטכ"ל אז באגוז או בכל מקום אחר שיבקשו ממנו", מספר נחשון. "שנתיים לאחר מכן ראיתי שהוא כתב לעצמו בפנקס על הרגע הזה: 'אם אהיה בנפילה ואתאכזב – כל הרעל, האימונים והמוטיבציה ירדו לטמיון. עכשיו קשה לי? סימן שאני בעלייה. אני אקח את זה למקום הכי טוב שאפשר'. ובאמת, החבר'ה שלו באגוז מספרים שכשהם פגשו אותו שם הם ראו מנוע שלא מפסיק לעבוד".
חיילי צה"ל ברפיח, אשתקד | צילום: דובר צה"ל
איתן התגייס ליחידת הקומנדו אגוז באוגוסט 2023 והפך לחייל אמיץ, יוזם, קשוב, כזה שכל חייל מאחל לעצמו כמפקד וכל מפקד מאחל לעצמו כפקוד. בסיום המסלול המפרך הוא מונה לקמב"ץ הפלוגה הפושטת, אף שלא היה קצין. הוא ביקש לא לפקד על כיתת טירונים כדי לא להפסיד לחימה, ונבחר למצטיין החטיבה. את הידיעה למען מה נלחם הוא שאב בין השאר מהתנ"ך שלו, שהוריו מציגים לי אותו, מלא בהערות צפופות. "הכרנו את האהבה של איתן לתנ״ך", אומרת מיכל, "אבל לא ידעתי, וזה הפתיע אותי מאוד, שבכל מקום, אפילו בפעילות בסוריה, הוא היה פותח את התנ״ך, לומד, כותב לעצמו הערות. חבר'ה סיפרו שהם ראו עד כמה הוא אוהב את התנ״ך והם ביקשו שילמד אותם, והוא היה עושה את זה על חשבון הזמן האישי שלו, ואפילו היה מכין להם חידונים. זה מדהים. כל מה שהוא עשה, הוא עשה מתוך אהבה ומתוך חיבור. הם אף פעם לא הרגישו שמישהו כופה עליהם משהו, החיבור תמיד היה מתוך האהבה שלו".
הוא נלחם בלבנון, בג'נין, ברפיח. פעם היה מאוכזב מכך שהוא נלחם ומשאיר מאחור את עטרה, אשתו הטרייה. בהודעה שהקליט לחבר הוא הסביר לו שצריך "להתרומם מעבר לממד הפרטי". כשהיה בלבנון ועמד לצאת לחופשה, עבר בין החברים ושאל מה הם צריכים. הוא הכין לעצמו רשימה של משימות, ויצר קשר עם בני משפחה וחברים, מסר מסרים והעביר חבילות ומתנות.
באפריל 2024 נפלו בחאן־יונס ארבעה לוחמי אגוז: המפקד סרן עידו ברוך, סמל אמיתי אבן־שושן, סמל ריף הרוש וסמל עילאי צעיר. איתן היה בין הראשונים שהגיעו למקום ופינה את עידו הי"ד. הלוויותיהם של הארבעה התקיימו יום לפני חתונתו של עילי, ולמרות הקושי איתן שמח עם אחיו בשמחה, ולמחרת המשיך לבתי האבלים. האירוע טלטל את עולמו, אבל הוא המשיך, נחוש ונאמן לדרך.
מלב אל לב
בשנת נפילתו של איתן ציינה משפחת בן־יצחק כמה אירועים מרגשים – 25 שנות נישואין להורים, יום הולדת חמישים לנחשון ואז למיכל, והחתונה של איתן ועטרה. "שנה מלאה בחגיגות", מתרפקת מיכל על התמונות. שלושת הבנים למדו במכינה בעלי; ביום נפילתו של איתן היו אמורים מיכל ונחשון להגיע למכינה ל"יום הורים" בפעם השלישית בחייהם. "צחקנו ש'פעם שלישית גלידה', לא ידענו מה מחכה לנו", אומרת מיכל.
הקשר בין ההורים לילדים קרוב. הם אוזן קשבת, מייעצת, מלווה. "בין הדור שלנו לשלהם יש הרבה דברים משותפים", אומר נחשון. "בני עקיבא, הכדורסל המקצועי, האהבה לספורט, הישיבה התיכונית, טיולים, וכמובן הצבא. כל אלו באמת יצרו חיבור גדול בינינו". החיבור והאהבה הללו עברו גם לאיתן, שהקפיד לתת יחס מיוחד לכל אחד מבני המשפחה, ולהתעניין בשלום כל אחד ואחת מהם. "תמיד אמרנו שאנחנו העוגן של הילדים, שאנחנו צריכים לתת להם ביטחון כדי שהם יוכלו לגדול ולהיות בטוחים בעצמם, בעולם ובקשרים שהם יפתחו", מסבירה מיכל. "ובאמת כל הזמן טיפחנו ועשינו. אבל מאז שהם התגייסו, זה הפך לדגל. בכל פעם שהם חוזרים מהצבא, מורידים את השאלטר ויוצאים לטיולים וחופשות כולם יחד, או רק נחשון והבנים, או אפילו פשוט יושבים כאן על הספה ומדברים, מלב אל לב. זה התחיל אצל עילי, שתמיד היה מקפיד לטייל במעיין או במצפור, העיקר לנצל את הזמן להיות ביחד".
"אני יודע בדעת נפש גמורה, שהיכן שאהיה אתן את כל כולי". איתן בן־יצחק ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
נחשון: "איתן היה מגיע מהצבא, וכשהיה לו זמן הוא היה מחכה לבנות מחוץ לבית הספר והם היו הולכים לים. בימי שישי, כשהייתי אוסף את הבנים ממתקן אדם או מתחנת הרכבת, הם היו מספרים לי על מה שהם עברו השבוע. הייתי אומר להם: 'אוקיי, לילה טוב, נתראה בערב שבת'. אבל הם היו פותחים עליי עיניים: 'מה נראה לך?', ויוצאים לטייל. פעם במצפה ליד בית־שמש, פעם בצפון, פעם פה קרוב בנחל הירקון. אבל תמיד הם רצו לעשות משהו עם המשפחה, לנצל כל דקה. לי נשאר רק למזער נזקים, להגיד להם לנסוע לנחל השופט במקום ליהודייה".
בשמחת תורה תשפ"ד התפללו נחשון והבנים במניין מוקדם, והבנים תכננו לצאת עם חבריהם לשמח חולים בבית החולים תל השומר. "תוך כדי התפילה הגיע חבר של המשפחה שקיבל הודעה בביפר על חדירת מחבלים לעוטף", אומר נחשון. "הוא אמר לעילי: 'רוץ הביתה, עוד רגע יקפיצו אתכם'".
הצוות של עילי ממגלן קפץ בעצמו עוד לפני שקיבל פקודה, והם ירדו ישר ללחימה הקשה בכפר־עזה. אבל איתן וחבריו היו אז רק טירונים בגולני, חיילים שבקושי הספיקו לאפס את כוונות הרובים שלהם. הם נשלחו לצפון. בקיבוץ אפיק ברמת הגולן פגש איתן את קמי, קיבוצניקית שפתחה את ביתה לחיילים כמו שאר תושבי הקיבוץ. לבקשתה איתן הכשיר את המטבח שלה כדי שיוכלו לבשל שם. "בפסח לפני שאיתן נהרג היינו בגולן ובאנו לומר לה תודה ושלום, והיא עשתה לנו סיור", מספרת מיכל. "'כאן איתן עשה ככה', 'כאן איתן עשה ככה'. היא הייתה כמו אמא בשבילו. היא הגיעה גם לחתונה שלו". בספר אומרת קמי שהם הכירו רק 12 ימים, אבל איתן נכנס לליבה. "מהילדים שלי אני מבקשת שיקראו לאחד מילדיהם על שם איתן", היא אמרה לאמילי עמרוסי. היא גם הביעה תקווה שילדיה יינשאו בחתונה יהודית, תחת החופה שנרקמה לזכר איתן.
עוד כתבות בנושא
הבישול היה לא רק תחביב אצל איתן, אלא קו אופי. "איתן אהב לבשל ולפנק", אומרת עליו מיכל. "היו לו שני סירי פויקה שהוא הכין בהם תבשילים לחבר'ה".
נחשון: "בתור ילד איתן הלך לקייטנת בישול. כשנכנסנו לכאן, לבית החדש, הוא מיד היה במטבח והכין שקשוקה".
מיכל: "אוכל היה בשבילו דרך להביע אהבה, לחבר. גם בתוך עזה הוא היה דואג לאפות חלה ולשלוח להורים סרטון מהפרשת חלה. כשהוא היה מכין לחיילים ארוחה הוא דאג שכולם יאכלו יחד. הוא צִלחת את האוכל כמו במסעדה".
איך רוקדים
את עטרה, בת הר־ברכה, הכיר בזכות חבר. מהר מאוד החליטו להינשא, תוך כדי השירות הצבאי והמלחמה. "כשהתחילו החתונות של הדתיים בצוות, איתן אמר בצחוק לחבר'ה שלו: 'אתם החילונים תמיד מחרבים לנו את המעגלים'. הוא לימד אותם איך רוקדים", מיכל מספרת, ומראה לי סרטון של איתן מלמד את הצוות שלו צעדי ריקוד. "הוא נכנס לזוגיות עם עטרה מתוך מחויבות. בדיעבד אנחנו יודעים שזה לא היה סתם. הוא סיים את דרכו בעולם אחרי שהשלים את כל התפקידים ההתפתחותיים שלו, במסירות נפש אמיתית".
נחשון: "הוא כתב את זה לעצמו בפנקס: 'האם אני יכול לקדם זוגיות תוך כדי שאני חייל'. ובאירוסים שלהם הוא הסביר שב־7 באוקטובר האויב רצה להשמיד את עם ישראל, ולכן מה שעטרה והוא עושים - בונים בית, מתחברים לנצח ישראל - זה לא פחות חשוב מלהרוג מחבל או לכבוש בסוריה או לצאת למשימת איתור וטיהור".
ההכנות לחתונה התקיימו בלעדיו. בלעדיו בחרו אולם וטבעת. "כשהוא הגיע לאולם, לראות אותו אחרי שהמקום נבחר, בעל האולם נכבש בקסמיו. לימים הוא הגיע ללוויה שלו", מספר נחשון.
רק חודשים וחצי הספיקו עטרה ואיתן להיות נשואים. "חיכיתי כל כך לענוד לך את דרגות הקצין בגאווה", הספידה אותו עטרה בהלוויה. "בתקופה האחרונה היה לי כבר קשה וביקשתי ממך לסיים. אמרת שתקבל כל החלטה שלי אבל שזה המקום שלך, שאתה משמעותי שם. אני מוכנה עכשיו שכל החיים תהיה בצבא, רק שתחזור. שתחזור אפילו פעם בחודש, מיוזע ומאובק, ואני אברח מהחיבוק ואתה תתפוס ולא תעזוב... זכיתי לאהוב. זכיתי להיות נאהבת. זכיתי לאהבת אמת. תודה על כל רגע ורגע איתך".
לימד את הצוות לרקוד "כמו הדתיים". משפחת בן־יצחק בחתונתם של איתן ועטרה | צילום: אוהד גולן, באדיבות המשפחה
ביום חמישי, כ"ה באלול תשפ"ה, יום בריאת העולם, נהרג איתן ברפיח כשההאמר שנסע בו עלה על מטען צד. יחד איתו נהרגו רס"ן אומרי־חי בן משה, סגן רון אריאלי וסגן ערן שלם. מיכל הרגישה: ידיעה של אמא, כאב בבטן. "ישבתי ונשמתי", היא מספרת. "אמרתי שאני צריכה ללכת לסדר את המטבח ואת הבית כי תכף המודיעים יגיעו. תוך כדי התקשרתי לנחשון ואמרתי לו: 'בוא הביתה, איתן נהרג'". נחשון ניסה להרגיע אותה, אבל היא התעקשה: "'נחשון, עוד שנייה דופקים בדלת, חבל שאתה לא פה'. זה היה כמו סרט. אמרתי: הנה, הם דופקים בדלת".
נחשון: "מטבע הדברים, הנשים לחוצות יותר מהגברים. זה לא שלא היו חלומות, זה לא שלא מתעוררים בלילה מהלחץ של דפיקה בדלת. שני בנים שהיו בלחימה בעזה, בעומק לבנון, בג'נין. אבל איתן היה בקורס קצינים. הייתי 'בקונספציה' שהכול בסדר. באותו הבוקר התכתבנו והוא עוד נתן לי משימות. אמרתי לעצמי: זה לא יכול להיות, הוא לוחם מקצועי. דיברנו על זה שצריך להיזהר בצירים, והוא אמר לי: 'אבא, הכול בסדר'.
"אבל ברגע שמיכל התחילה לדבר על זה בצורה מאוד ודאית, התחלתי לרעוד. עדיין לא רציתי להאמין, אבל הבנתי שמשהו קורה. התחלתי לנדנד למכרים בצבא שיבדקו לי מה קורה. ניסיתי להרגיע את מיכל, לומר לה שהוא לא נמצא באזור לחימה. ותוך כדי היא אומרת לי: 'דופקים בדלת'. אמרתי לה: 'בסדר, עצרי רגע, תפתחי. ואז נשמעה הצעקה המרה הזו".
את הדרך הביתה עשה נחשון ממשרדו לבדו במהירות. "בדיעבד אני חושב שזה היה לי טוב", הוא אומר על הרגעים הללו. "הייתי צריך את זמן ההכנה. את הרגע הזה עם עצמי, לפני שאני פוגש את המודיעים".
הם נסעו להיפרד מאיתן במחנה שורה. "הכול היה שלם אצלו. נקי. חוץ מפציעת הראש, לא הייתה לו שריטה אחת בפנים. אני לא יודע להסביר את זה. אחר כך, כשתוארו לנו פרטי האירוע וראינו את ההאמר, עדיין לא ידעתי איך להסביר את זה. הילד פשוט נראה נקי ושלם. כל אחד מאיתנו נפרד ממנו. עילי, שהוא ואיתן אהבו אהבת דוד ויהונתן, ישב לידו ארוכות. עטרה נפרדה ממנו, ובסוף שרנו לו כולם את השיר שכל כך אהב, 'י־ה אכסוף'".
צילום: אריק סולטן
השבעה הייתה קצרה ונקטעה בשל החג. רק בדיעבד ראו בכתביו של איתן סימנים של שכול. "הוא כתב מה הוא חושב על אובדן", אומרת מיכל. "ראינו שהוא קורא למשפחות השכולות 'משפחות הנתינה' – מושג שלו, המצאה שלו. הוא מספר על ביקור אצל אמא של טל יפרח מאגוז, שנפל בצוק איתן. 'שאלתי אותה שתי שאלות: האם יש נחמה והאם מתרגלים מתישהו לחיים כאלה'. ואז הוא אומר: 'אביבה ענתה במשפט אדיר: השכול לא מנהל אותי, אני מנהלת את השכול'.
"הוא הסביר: 'ההבנה הזאת שהחיים, למרות הכול וכולל הכול, ממשיכים, מתקיימים, ושום דבר שבעולם לא יעצור אותם. השאלה היא מה אנחנו בוחרים. אני חושב שאין כאן שאלה, אנחנו חייבים לבחור בחיים. בזמן שנשאר – לחיות אותם הכי טוב שיש, לנצל כל דקה, לחיות הכי טוב שיש, לחיות את העם, את המשפחה, את הסביבה, ובסוף הדברים האלה הם הנחמה'. זאת הייתה ממש זריקת עידוד. אנחנו רואים בעיניים שלו מה הוא חושב, איך אנחנו צריכים להתייחס. זה לא הקל על הכאב הבלתי נסבל, אבל נתן לנו רוח, ואת הרצון לבחור, לבחור בחיים".
נחשון: "הסיפור הראשון שסיפרו לנו החברים בשבעה היה של חבר שסיפר שבתורנות היחידה, כשיוצאים מאוד מוקדם בבוקר מהאוהלים, הוא לא הצליח אף פעם לקום ולהגיע בזמן. איתן ביקש לשוחח איתו ולהציע לדבר איתו, והוא היה בטוח שזאת הולכת להיות שיחה קשה. הם הגיעו יחד למסקנה שהכול תלוי בבחירה. איתן לימד אותו לבחור ולהאמין בעצמו שהוא מסוגל ויכול, ומאז הוא קם בכל בוקר, עשה את המסלול והגיע לתפקיד משמעותי. הוא אמר: 'את השיחה הזאת אני מעביר הלאה לכל הטירונים שלי'. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שאיתן אומר לנו: 'אתם חייבים לבחור בחיים'. ובשלושים הרגשתי ממש כאילו הוא לוחש לי: 'אל תדאג יהיה בסדר. אנחנו ביחד, תעשה מה שצריך לעשות, אנחנו ביחד'".
נהיינו מתנ"ס
ומאז הם יחד, פועלים ללא לאות כדי להנציח את איתן ולהנחיל לאחרים את הערכים שגדל עליהם. "נהיינו מתנ"ס", הם אומרים בחיוך. "הילד לא נמצא פיזית, אבל הוא קיים", מספרת מיכל. "הוא קיים בזיכרונות, הוא קיים בכתבים, והמשימה היא לתת לו מקום חדש בעולם שלנו, ובעצם לברוא אותו מחדש. כל הזמן מגיעים לכאן אנשים עם יוזמות שאנחנו לוקחים, ויש לנו גם יוזמות משלנו, ואנחנו מתחילים לייצר שיתופי פעולה וחיבורים".
אחת היוזמות האלו היא "דור איתן", תוכנית כושר, ערכים ומשמעות לנוער. "החלום של איתן היה לפקד על אנשים, לשנות, לחנך, לקדם ולשפר", אומר נחשון, "והוא לא הצליח, הוא לא הגיע לזה. החלטנו שאנחנו נגשים לו את החלום הזה, באמצעות התוכנית הזאת. הילדים מתאמנים באימוני כושר, הם לומדים לכתוב ולהביע את עצמם, וגם לציין, כמו איתן, מהם נקודות החוזק שלהם ובמה יש להשתפר, כדי לפתח חוסן ולצקת משמעות לחייהם. יש לנו צוות גדול של מאמנים, בוגרי יחידות קרביות, שעברו קורס הכשרה. התוכנית גם משלבת התנדבות וקיבלה הכרה של משרד החינוך".
הדור הצעיר בהר־ברכה, היישוב שאיתן ועטרה התגוררו בו, בונה לזכרו את "חוות איתן", בתקווה שתקודם לנקודת התיישבות מוכרת. לאחרונה הוצבו שם עשרה קרוואנים והחברים מתכננים להקים שם גם מצפה על שמו של איתן.
צילום:
הסופרת אמילי עמרוסי, שאספה וערכה את הכתבים לספר "איתן בעולם", אומרת שהמורשת של איתן באמת יוצאת דופן. "נחשון ומיכל קברו בן - ומיד לאחר השבעה גילו אוצר", היא אומרת. "איתן הותיר אחריו מורשת כתובה אדירה בהיקפה, בעומקה ואיכותה, שרובה הייתה נסתרת מהם בחייו. זו לא מורשת דיגיטלית של פתקים באייפון או הודעות ואטסאפ: איתן כתב פיזית. יומנים, מחברות ופנקסי כיס צפופים. האותיות שלו היו מיניאטוריות, ממש כמו כתיבה על גרגר אורז, וכדי לפענח אותן ישבנו שעות ארוכות עם זכוכית מגדלת. בפתק ממו קטן של עשרה סנטימטרים הוא הצליח לדחוס 20 שורות בכתב יד זעיר, קריא וברור.
"ככל שצללתי לתוך הכתבים, הבנתי שאיתן ידע שיקראו את המילים הללו. הוא כתב בבהירות מדהימה, פתח בסוגריים מושגים צבאיים כדי שגם מי שאינו לוחם יבין, והביע תובנות חיים של אדם בן שמונים – כשהוא בסך הכול נער בן 18 עד 21. הייתה בו מודעות עמוקה לשליחות שלו, למסירות הנפש ולחיים הקצרים שנקצבו לו. הוא חי בקצב מטורף, מיצה כל רגע עד הקצה והיה מצטיין בכל תחום – ובד בבד שמר על ענווה, צניעות ועיניים שרואות תמיד את האחר".
איתן כתב, אומר אביו, על האחדות בעם: "שלמרות שיש בינינו חילוקי דעות, אנחנו חייבים להיות מחוברים ולהיות יחד, כי רק ככה נצליח", מספר נחשון. "הוא כתב על ההליכה בארץ, על אחד המסעות שלהם על חוף הים. על המשמעות של 'ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה'. הפירות, הוא כתב, אלו החברים שלי, שבכל משימה אנחנו יחד. הוא השקיע הרבה כדי שהחברים יהיו יחד והמשפחה תהיה ביחד. היחד הזה, מתוך אהבה ומתוך שמחה, היה משימת חייו".
באחד הסטיקרים שהוציאו לזכרו של איתן, מספרת מיכל, הם ציטטו מתוך פתק שכתב: "לא להסתכל על אנשים, לראות אותם". "הוא באמת תמיד ראה את האחר", היא אומרת. "הייתי רוצה שאנשים יראו דרך הספר את כוחה של המילה הטובה. מילה טובה יכולה לחזק, להרים אדם ממקום נמוך לגבוה, ואנחנו רואים את זה בפועל, את ההשפעה שלה על אנשים".
עוד כתבות בנושא
