“אימא, אני עוזב. אני עולה ארצה ומתגייס לצה”ל", כך הכריז אלי ולנטין גנסיה באוזני אימו, ז'נביב מולינה, עם שובו מהמסע של "תגלית". בגיל עשרים, כמו צעירים יהודים רבים מכל העולם, יצא אלי ולנטין לישראל, לטיול של גילוי הארץ. אך בעבורו, כך מספרת לי אימו, זה היה יותר מכך – זה היה מסע לגילוי זהותו.
“כבר זמן מה לפני כן הוא החל לשאול שאלות של זהות. אלי ולנטין היה ילד שרוצה להבין, שעושה הכול כדי להגיע לעומקם של דברים. הוא היה תובעני מאוד כלפי עצמו, שם לעצמו רף גבוה מאוד. והמסע הזה שינה אותו עמוקות. מיד ראיתי שהוא השתנה. גם הרב איתן פיזון, שהדריך את הטיול, סיפר לי על כך. לאלי ולנטין היה ניצוץ בעיניים בכל שלב של המסע. הוא חווה מהפך מוחלט בטיול הזה".
"מלא אופטימיות". סמ"ר אלי ולנטין גנסיה | צילום: דובר צה"ל
למרות השינוי הזה, מוסיפה ז'נביב, בנה נשאר אותו צעיר מלא אנרגיה, כזה ששר בקול רם במדבר בלב הלילה ומעיר את כולם, או מגיע באיחור וגורם לאוטובוס שלם להמתין. “ככה הוא היה - ילד שמש, מלא אופטימיות, מלא כוח ואנרגיה, לפעמים יותר מדי אנרגיה. אני חושבת שהייתה לו נשמה גדולה מדי, זה מסביר את העוצמה שלו".
במהלך אותו טיול של עשרה ימים, שני מקומות נגעו בו עמוקות. המקום הראשון היה בית העלמין הצבאי בהר הרצל. הוא הספיק להביא לשם גם את אימו ולומר לה שזה “המקום היפה ביותר בעולם", ושחלומו הוא להיקבר בו "ליד גיבורי ישראל”. הביקור בין החלקות ובין סיפורי הגבורה של החיילים לא הותיר אותו אדיש. הוא נלהב מהשאיפה להילחם למען מטרה, להגן על אחרים. המקום השני שבו בכה מהתרגשות היה מצדה, שבו באה לידי ביטוי ההתנגדות הנחושה של הלוחמים היהודים הקדומים. הוא החליט אז שלא ייקרא עוד ולנטין, אלא יישא את שמו היהודי אלי.
אלי ולנטין גנסיה נולד באוקטובר 2000 במונפלייה שבדרום צרפת, בנם השני של ז'נביב ומישל, אח לקלואה. הוא גדל במשפחה אוהבת שלא הייתה קרובה במיוחד לקהילה היהודית הקטנה בעיר. לאחר התיכון פנה ללימודי משפטים, וסיים אותם לפני שעלה לארץ.
עם שובו מ"תגלית" פתח אלי ולנטין תיק לשירות צבאי במסלול מח”ל (מתנדבי חוץ לארץ), הנמשך 18 חודשים. במאי 2022 הגשים את חלומו, לבש את מדי צה”ל ושובץ כלוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים.
בבוקר 7 באוקטובר שהתה פלוגתו באזור ים המלח, ואז הגיעה הפקודה לקחת את הציוד ולעלות על מסוקים. המסוק נפגע מירי, אך הצליח לנחות בשלום. הלוחמים היו רחוקים כשלושה קילומטרים מקיבוץ בארי והחלו לצעוד עם כל הציוד. עם בואם אל היעד הם לחמו במשך שעות, עברו בית אחר בית וטיהרו אותם ממחבלים, והוציאו תושבים מתוך התופת. אלי ולנטין היה בחוליה הראשונה.
בסביבות השעה 16:30 ניסו הלוחמים לכבוש שני בתים שהיו מלאים במחבלים, ולשם כך נדרשו להשתלט על בית שלישי. "כשהמפקד רצה להיכנס מהדלת הקדמית", מספרת לי אימו, "אלי ולנטין הציע להיכנס מהדלת האחורית. ההחלטה הזו הצילה הרבה חיילים מכיוון שהדלת הקדמית הייתה ממולכדת. אלי הגיע ראשון, ומחבל שחיכה להם שם ירה בו ופגע בראשו. בקרב הקשה וחילופי האש לא הצליחו לפנות אותו, והוא מת מפצעיו".
בינתיים, בצרפת, ז'נביב ניסתה לשמוע על מצב בנה. כשסוף־סוף הצליחה לדבר עם חברו הטוב, שהיה לידו ונפצע בעצמו, הוא אמר לה רק שאלי ולנטין נפצע. ההורים והאחות קלואה מיהרו לחפש טיסה לארץ והצליחו להגיע לישראל ב־10 באוקטובר.
"אני רוצה לחיות בישראל, לא רק לשרוד בה". ז'נביב מולינה במרכז הקליטה ברעננה | צילום: מאיה משל
"בשלושת הימים שהתארגנו להגיע לארץ, חשבתי רק איך אחזיר אותו לצרפת כדי לשקם אותו", מספרת ז'נביב. "אבל בבוקר, כשהמטוס נחת על אדמת ארץ ישראל, הרגשתי רעד בכל גופי. אמרתי לקלואה 'הוא נהרג', הרגשתי את זה". כמה שעות לאחר הנחיתה היא קיבלה את הבשורה המרה.
אחד המנחמים בשבעה היה ח”כ יוסי טייב מש"ס. ז'נביב הביעה בפניו משאלה אחת: להגשים את חלומו של בנה ולאפשר לו לקבל אזרחות ישראלית למפרע. בעקבות בקשה זו אושר בכנסת שלושה שבועות לאחר מכן "חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מערכות ישראל", ואלי ולנטין קיבל לאחר מותו מספר זהות. המספר, כמה סמלי, הוא 000710230.
בשנתיים וחצי האחרונות ז'נביב מרבה לנסוע על הקו ישראל־צרפת. חייה בצרפת כמעט נעצרו, והיא פועלת להנציח את זכרו של בנה בדרכים שונות. באוגוסט האחרון, בצעד אמיץ, היא עלתה ארצה לבדה. היא מתגוררת במרכז קליטה ברעננה ופוקדת מדי יום את האולפן ללימודי עברית.
"לא פשוט לעלות ארצה לבד, לעזוב עולם מוכר ולהגיע למקום זר, גם אם מרגישים בו כמו בית", היא משתפת. "ובשמונת החודשים האחרונים, החיים בישראל לא פשוטים. המלחמה, האזעקות, החיים במרכז קליטה. רציתי כבר להיות במקום אחר, להתנדב, להקים תוכניות לזכר כל החיילים שנפלו, לא רק לזכר בני, ולהשתלב בחברה הישראלית. אני יודעת שזהו מקומי, אבל השפה היא מחסום ענק והבדידות קשה. השנתיים הקצרות שאלי ולנטין חי כאן היו השנתיים הכי משמעותיות ושמחות בחיים שלו. גם אני רוצה לחיות בישראל, לא רק לשרוד בה".