הבית // בית פרטי בשתי קומות. בקומה הראשונה נמצאים חדרי השינה, הסלון והמטבח, ובקומה השנייה שני חדרים. אמירה: "הילדים כבר גדלו וחלקם יצאו מהבית, אז חשוב לנו שיהיה להם תמיד לאן לחזור". יריב: "הבית עבר לכפר־תבור, אבל אני נמצא ביבנאל כמעט בכל יום", במכוורת, במרחק של כ־12 קילומטרים.
ההיכרות // יריב ואמירה נשואים 25 שנה, שניהם בפרק ב': יריב היה נשוי במשך שנה, אמירה הייתה נשואה במשך שמונה שנים. "קרובת משפחה שלי הייתה נשואה למישהו שעבד עם יריב, הם החליטו להזמין את שנינו למסיבת חנוכה ושם הכרנו".
יבנאל // כשיריב ואמירה נישאו, יריב כבר היה בעיצומה של בניית בית ביישוב הולדתו, יבנאל. אמירה: "כבר היו לי שני ילדים קטנים, והוא נכנס לחיים שלהם וגידל אותם מגיל צעיר. אחר כך נולדו לנו גילי ומאיה, ובעצם את ארבעת הילדים גידלנו יחד. כשמאיה נולדה גילינו שאין ביבנאל ילדים בני גילה, וכשהיא התקרבה לכיתה א' כבר הבנו שאנחנו צריכים לחשוב קדימה. החלטנו לקנות מגרש בכפר־תבור ולבנות כאן".
פרידה // ליריב זה לא היה קל. "לקח לו המון זמן להתבשל עם ההחלטה". במשך השנים הוא היה פעיל מאוד ביישוב והיה סגן ראש המועצה המקומית (בהתנדבות. אמירה מגדירה את התפקיד כפוי טובה: "יכול להיות שדווקא זה עזר לו לשחרר ולהסכים לעזוב את יבנאל"). יריב: "זה המקום שגדלתי בו, המשפחה שלי שם, העסק שם, כל החיים שלי היו שם. לעבור לכפר־תבור לא היה רק לעבור בית, מבחינתי".
כפר־תבור // אמירה: "היום אני מאוד מחוברת לכפר־תבור. יש לנו שכנים נהדרים, היישוב מאוד נעים לנו ויש פה חיי קהילה שאנחנו מאוד אוהבים".
הבוקר // יריב: "הכול תלוי בעונה, במזג האוויר, בפריחה ובמה שצריך לעשות. בימים חמים אי אפשר לעבוד בחוץ בכל שעה, אז הרבה פעמים צריך לצאת מאוד מוקדם". יום העבודה שלו עובר בין הכוורות, העובדים והשטח. "הכוורות נמצאות במקומות שונים, אז אני יכול להתחיל את הבוקר במקום אחד ולסיים אותו במקום אחר לגמרי. זה לא מקצוע שאתה מגיע בו בכל יום לאותו המשרד".
המשרד // אמירה אחראית על המשרד. "אני פותחת מחשב ויש לי חשבוניות, קבלות, בנקים, לקוחות, ספקים, משכורות וביטוחים. יש תמיד מה לעשות. אנחנו מאוד שונים בזה. הוא יכול להיות כל היום עם הדבורים ואני יכולה להיות כל היום מול המספרים, וזה עובד לנו".
הוא // יריב גדל ביבנאל ולמד בבית הספר החקלאי כדורי. בצבא שירת בצנחנים, בגדוד 890, ועד היום הוא שומר על קשר עם חבריו לפלוגה.
דבורים // את המקצוע שלו הוא בחר כבר בגיל תשע. "לשכן שלי היה חדר רדייה והייתי הולך איתו לשדה. הוקסמתי מהחיה הזאת. משהו בדבורים מאוד סקרן אותי. בבר מצווה שאלו אותי איזו מתנה אני רוצה, ואני ביקשתי כוורות. זה מה שרציתי. מה שתפס אותי בדבורה הוא שזה עולם שלם. אתה אף פעם לא באמת גומר ללמוד אותן. בכל עונה יש משהו אחר, כל כוורת מתנהגת אחרת, הכול קשור לטבע, למזג האוויר ולפריחה".
דבש // מרכז הרדייה של "דבש יריב" נמצא באזור התעשייה ביבנאל. "לשם אנחנו מביאים את חלות הדבש מהכוורות, ושם עושים את הרדייה ומפרידים את הדבש מהחלות". הכוורות עצמן פזורות ברחבי רמת הגולן ובאזור סובב כנרת. "אנחנו מזיזים אותן לפי העונות, לפי הפריחה ולפי הצרכים החקלאיים".
האבקה // מלבד ייצור הדבש, המכוורת עוסקת גם בהאבקה של גידולים חקלאיים. "אנשים חושבים קודם כול על הדבש, אבל לדבורה יש תפקיד הרבה יותר גדול. ההאבקה היא חלק חשוב מאוד מהעבודה שלנו ומהחקלאות בכלל".
עקיצות // "נעקצתי כבר אלפי פעמים. יש אנשים שמפתחים אלרגיה לעקיצות, ויש כאלה שלהפך, מפתחים עמידות. אני כנראה מהסוג השני. זה עדיין כואב, אבל אני כבר לא לובש חליפת הגנה".
היא // אמירה גדלה בטבריה, למדה ראיית חשבון באוניברסיטת חיפה והשלימה תואר שני בבנקאות ושוק ההון. במשך שלושים שנה עבדה במרכז העסקים של בנק הפועלים. לפני שלוש שנים פרשה מהבנק. "חיכיתי לפרישה. לא הייתי מאלה שאומרים 'מה אעשה עכשיו בבית'. הייתי לגמרי מוכנה לזה. אחרי שפרשתי נכנסתי באופן מסודר לעסק וגיליתי שיש לי הרבה מאוד עבודה. פתאום ראיתי דברים שצריך לסדר, להעביר לדיגיטל ולעשות אחרת. עשיתי סדר בחשבוניות ובקבלות, בביטוחים, במשכורות, בהתאמות בנק ובגבייה. בהתחלה זו הייתה עבודה עצומה. היום העסק הרבה יותר מסודר".
מסעות // אחרי שפרשה מהבנק עברה אמירה קורס להכשרת מדריכי מסעות לפולין. במסגרת הלימודים יצאו היא ויריב למסע הדרכת עמיתים בפולין, והם אכלו ארוחה בישיבת לובלין "פתאום יריב מסתכל על השולחן ומזהה את הדבש שלו, דבש יריב. לראות את הדבש שלנו שם, בפולין, כל כך רחוק מהבית ומהמכוורת ביבנאל, היה מאוד מרגש".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il