כששולחים כתבת לראיין ארבע פרופסוריות יחד, היא עלולה לדמיין שעה כבדה, ממושקפת וקודרת. אבל המפגש בין החוקרות נפתח בהתרגשות, בחיבוקים, בקריאות שמחה ובחדוות נעורים שלא הייתה מביישת בנות נוער שנפגשות במחנה סיירים. שתיים מהן מספרות על מסיבת פיג׳מות שקיימו בערב הקודם, תחביב מקובל בקרב אקדמאיות בכירות. חדר הישיבות חמור הסבר, על רהיטי העץ הכהים שבו ואינספור הספרים על הקירות, מתמלא חיוניות כשהנשים המבריקות מוזגות לתוכו את האנרגיה הבלתי נדלית שלהן.
הפרופסוריות (מימין): מונא ח'ורי, רות שרף- שובל, מיכל פלדמן, מיכל בר אשר-סיגל | צילום: נעמה שטרן
התירוץ למפגש הוא ספר שהארבע מתארחות בו – לא ספר מחקר, אלא דווקא ספר ילדים. ב"סיפורי תגלית" (הוצאת כנרת, זמורה) הן ומדענים אחרים, בסך הכול עשרים חוקרים וחוקרות, סיפרו למחברת תמי שם־טוב ולמאיירת טוהר שרמן־פרידמן על עבודתם האקדמית, והשתיים הציגו אותה בשפה נגישה ובליווי איורים מאירי עיניים. לרגל צאת הספר, בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, התכנסנו לשוחח על מקומן של נשים בחזית המדע, על אתגרי האוניברסיטאות בישראל בעולם לאחר 7 באוקטובר, ועל הילדים שנולדו לעידן הבינה המלאכותית, ואיך דווקא להם חשוב המפגש עם השפה המדעית.
סיפורי תגלית | צילום:
ארבע המרואיינות שלנו חוקרות בארבע פקולטות שונות בארבע אוניברסיטאות שונות, והכירו כשהשתתפו במחזורים שונים של "האקדמיה הצעירה הישראלית", תוכנית של האקדמיה הלאומית למדעים החותרת לקידום חוקרים ולפיתוח הקשרים בין האקדמיה לקהילה. פרופ' מיכל פלדמן (50) היא חוקרת מדעי המחשב באוניברסיטת תל־אביב. למפגש שלנו היא מגיעה עם מזוודה: בלילה נחתה בארץ לאחר טיול משפחתי, וישנה בלילה אצל אחת החוקרות האחרות. ״אני מהמחזור הראשון של האקדמיה הצעירה״, היא מספרת, ״והיא יקרה מאוד לליבי. הרעיון הוא עשייה חברתית, הנגשה לקהל, הרבה מיזמים שמחברים בין חברה לאקדמיה״. היא נשואה למשפטן פרופ' יובל פלדמן, והשניים הורים לחמישה ומתגוררים בגבעת שמואל. כשאני שואלת לגילה היא עונה שהיא קרובה לשלושים יותר מלעשרים, וחברותיה סונטות בה שזו תשובה של מתמטיקאית.
פרופ' מיכל פלדמן | צילום: נעמה שטרן
הביולוגית פרופ' רות שרץ־שובל (48) חוקרת סרטן במכון ויצמן. היא נשואה ואם לשלושה, וגרה ברחובות. ״הספר הזה הוא פרויקט שממש התרגשנו ממנו״, היא אומרת. ״באקדמיה הצעירה עושים הרבה פעילויות שפונות החוצה. שמענו על משהו דומה שנעשה במקבילה שלנו בגרמניה, זה נראה לנו מדליק, וככה נולדה היוזמה הזאת. יש בספר ייצוג של כל התחומים, של כל המוסדות. רצינו שהמשתתפים יהיו חוקרים צעירים יחסית ולא זוכי נובל, למרות שיכול להיות שיש פה פרסי נובל בדרך. רצינו שזה יהיה משהו שהוא יותר אנחנו. משהו שילד יכול להסתכל עליו ולהגיד: היי, זה יכול להיות אני״.
פרופ' רות שרץ- שובל | צילום: נעמה שטרן
פרופ' מונא ח׳ורי (51), כלת עיטור נשיא מדינת ישראל, חוקרת עבריינות נוער ובריונות רשת. בעבר הייתה דקאנית בית הספר לעבודה סוציאלית, וכיום היא סגנית נשיא האוניברסיטה העברית. היא חיפאית במקור וכיום ירושלמית, גרושה ואם לשניים, ״שניהם לומדים באוניבסיטה העברית – אצלנו אסור באוניברסיטה אחרת״, היא צוחקת. ההשתתפות באקדמיה הצעירה השפיעה עליה רבות: ״היא פתחה לי הזדמנות להכיר אנשים שלא הייתי מכירה בחיים. חוקרת במכון ויצמן, אין סיכוי בעולם שהייתי מכירה אותה. מאיפה? למדתי הרבה על עולם המחקר״.
פרופ' מונא ח'ורי | צילום: נעמה שטרן
פרופ' מיכל בר־אשר־סיגל – ״יותר מדי שמות, את לא צריכה את כולם״, מעירה ח׳ורי - היא חוקרת תלמוד וסגנית נשיא אוניברסיטת בן־גוריון. ״יש מתח מתמיד בין מצוינות אקדמית לפעילות חברתית״, היא אומרת. ״אקטיביזם לוקח הרבה אנרגיה וזמן שאין לחוקרים צעירים, אז הרבה מוותרים עליו. באקדמיה הצעירה יש אמירה: זה עדיין חשוב״. היא בת 47, נשואה לפרופסור אליצור בר־אשר־סיגל, והשניים הורים לשלושה וגרים בירושלים. במסגרת תפקידה באוניברסיטה היא אחראית על הקשרים הבינלאומיים של המוסד.
פרופ' מיכל בר אשר סיגל | צילום: נעמה שטרן
איך זה לנהל קשרים אקדמיים עם חו״ל בתקופה הזו?
״הציעו לי את התפקיד ביוני 2023, והסכמתי אבל דחיתי את ההתחלה כי הייתי בשבתון בייל. התחלתי בינואר 2024, כך שמה שהסכמתי לעשות שונה מאוד ממה שאני עושה בפועל. זו תקופה קשה ומסובכת. המצב קשה. לפעמים קשה לי לישון בלילה בגלל ההבנה של התהום שאנחנו עומדים מולה. הנה מקרים שטיפלתי בהם רק השבוע: כנס ארכיאולוגיה ענק שלא מרשה לארכיאולוגים הישראלים לכתוב שהם מישראל, כנס כלכלה שהודיע לחוקרים מישראל שלא יוכל לשמור על ביטחונם ולכן הוא מבטל את ההזמנה שלהם ׳לטובתם׳. סטודנט שנסע לתחרות דיבייט בהולנד, פרו־פלסטינים מצאו בפייסבוק התבטאויות ציוניות שלו, ביקשו להוציא נגדו צו מעצר והייתי צריכה להוציא אותו מהולנד באמצע הלילה בטיסת חירום״.
חרמות ברזל
הקושי נעוץ לא רק בהתמודדות עם היחס לחוקרים וסטודנטים מישראל, אלא גם בסגירת הברזים של מענקי המחקר, התקציבים והמשאבים. ״מרגע שנפתחה לישראל הדלת להגשת מועמדות לקרנות מחקר בינלאומיות, תמיד היינו בראש הרשימה של זכייה במענקי מחקר באיחוד האירופי", מספרת בר־אשר־סיגל. "היום אנחנו נמצאים מתחת ליוון. זה מבהיל. בשבוע שעבר מישהו סיפר לי שביטלו מענק לקבוצת מחקר בינלאומית. אחד החוקרים התקשר לשיפוט להבין מה קרה, ואמרו לו ישירות: בפעם הבאה תגיעו בלי הישראלי, ותקבלו״.
לפי שרץ־שובל יש הבדלים ניכרים בין היחס לחוקרים ישראלים במדעי הרוח והחברה ובין היחס אליהם במדעים המדויקים ובמדעי הטבע. ״בתחום שלי אני לא רואה פחות הזמנות לכנסים בשנים האחרונות״, היא מעידה, ״אולי יותר. ואני מקפידה להגיע, אם הזמינו, ולהראות נוכחות״.
פלדמן מצטרפת להבחנה, אבל מעידה על בעיה אחרת בתחומי המדעים הללו: ״סטודנטים מחו״ל, דוקטורנטים ופוסט־דוקטורנטים, כבר שלוש שנים לא מגיעים למעבדות שלנו, והמחקר סובל מזה. ישראל מובילה מחקרית - בתחום שלי, התיאוריה של מדעי המחשב, אנחנו נחשבים מספר 2 בעולם, אחרי ארה״ב. זה דבר נדיר להפליא למדינה כל כך קטנה. המעבדות שלנו אטרקטיביות מאוד, ותמיד מגיעים אלינו מהאוניברסיטאות הכי טובות בעולם. אבל עכשיו לא מגיעים, ואפילו לא בקטע אנטישמי – הם פשוט פוחדים ביטחונית. סטודנטים מתוקים מתכננים לבוא, אבל אחרי עוד לילה של טילים מאיראן מתקשרים להודיע לי שההורים שלהם לא מרשים להם. חשוב להבין שהמצוינות האקדמית שלנו היא הבסיס לחוסן של המדינה, גם החוסן הביטחוני״.
״זו מכה״, מצטרפת ח׳ורי. ״לא רק שחוקרים מחו״ל מגיעים פחות, גם חוקרים ישראלים טובים עוזבים״. גם לה היה מפגש עם היחס האנטישמי לחוקרים ישראלים. ״באתי להרצות בכנס באוניברסיטת UCLA, והייתה הפגנה פרו־פלסטינית נגדי, עם סיסמאות, עם רמקולים, למרות שידעו שאני ערבייה״.
מכה לחוקרים הישראלים. הפגנה נגד ישראל ביום השנה ל־7 באוקטובר, אוניברסיטת UCLA בארה"ב | צילום: גטי אימג'ס
״איזו סיטואציה הזויה״, מעירה פלדמן. ושרץ־שובל שואלת: ״איך הגבת? אני יודעת שאת לא נשארת חייבת לאף אחד״.
״היה ויכוח סוער בינינו״, מספרת ח׳ורי. ״אני חווה את זה גם מהצד השני. פעם בישראל קטעה אותי מישהי באמצע פאנל, באמצע משפט, ושאלה אם אני מגנה את מה שקרה ב־7 באוקטובר. אמרתי לה: זו שאלה מעליבה מאוד. היית מפנה שאלה כזו לסגן נשיא אחר של האוניברסיטה העברית? את מניחה שמעצם היותי ערבייה אני אתמוך בטבח? האוטומט הוא לחשוד בי, ואז אני צריכה להצדיק את עצמי מול שני הצדדים. זו לא עמדה פשוטה, צריך ללכת בין הטיפות״.
שרץ־שובל מוסיפה שהסכנה למדע ולמימון שלו היא לא רק בגלל היחס מהעולם אלא גם בגלל היחס הפנים־ישראלי לאוניברסיטאות. ״זה לא רק כלפי חוץ, גם כלפי פנים. בשנים האחרונות צנח המעמד של האקדמיה והמחקר במדינה. האקדמיה מושמצת, וזו תפיסה הרסנית״.
אולי זה קשור לעמדה הפוליטית של האקדמיה. בתור מאסטרנטית בתחום מדעי הרוח שמחזיקה בעמדות ימין, היה לי קשה עם האווירה הפוליטית בפקולטה בשנים האחרונות. אם האקדמיה אמורה לפנות לכולם, אולי זו בעיה שהיא תופסת צד חד־משמעי?
״צריך להפריד בין פוליטיקה למפלגתיות״, אומרת שרץ־שובל. ״יש ערבוב בין ׳האקדמיה שמאלנית, בואו נשנא אותה׳ ובין ׳האקדמיה יוצאת נגד מהלכים שיוצאים בגלוי נגדה׳. אנחנו חוקרים. אנחנו עושים תצפיות ורואים לאילו תוצאות תהליכים מובילים. היו דברים שהתרענו עליהם לפני כמה שנים, והנה אנחנו שם. יש שיגידו שמכיוון שאני חוקרת סרטן אני לא יכולה להביע דעה על מהלכים מדיניים, כי זה לא תחום הדעת שלי. אבל אני רואה שדברים שחששנו מהם קורים. אני כן מקפידה תמיד להפריד את הפעילות הפוליטית שלי מהקמפוס, ולא לערב את זה בעבודה עם הסטודנטים שלי״.
בר־אשר־סיגל: ״כששר בממשלה אומר שצריך להוריד פצצת אטום על עזה, זה פוגע בשיתוף הפעולה הבינלאומי שלנו. זו לא עמדה פוליטית. זו עובדה. חשוב להבחין בין הדברים. יש חוק שעדיין מונח על השולחן שמציע לפגוע כלכלית במוסד אם חברי סגל מתוכו יגידו אמירות שלא מוצאות חן בעיני הממשלה. זה חוק שלא קיים במדינה מתוקנת. זה לא קשור לימין או שמאל. כל אדם שחופש הדיבור מדבר אליו, זה צריך להפריע לו. כן אגיד שנחמץ ליבי שאת מרגישה ככה. אני חושבת שהאקדמיה צריכה להיות מקום שבו כולם ירגישו בנוח, ושידעו שיש מקום לדעות שלהם להישמע״.
ח׳ורי מספרת שחקרה את הנושא בתפקידה כאחראית על המגוון באוניברסיטה. ״עשינו סקר לגבי תחושות על השמעת דעה באקדמיה. יש שתי קבוצות שמרגישות כמוך: הקבוצה שלך, וסטודנטים ערבים. קבוצות שונות שלא הרגישו בנוח להגיד מה הם חושבים. כל השאר היו באמצע, הרגישו שהם יכולים להביע דעה״.
פלדמן: ״שובר את הלב לשמוע אותך אומרת שכאישה שמחזיקה בדעות ימין התקשית להתבטא בתוך האקדמיה. זה לא צריך להיות ככה, כל אדם באקדמיה הישראלית צריך להרגיש בנוח להביע את עמדותיו. גם על זה אנחנו עובדים. זו מטרה מבחינתי״.
לא רק מארי קירי
השתלבותן של נשים באקדמיה אף פעם לא הייתה מובנת מאליה. גם היום, כשבקרב תלמידי התואר הראשון יש יותר נשים מגברים, במשרות הבכירות הפער ניכר: מתוך החוקרים הישראלים המחזיקים במעמד ״פרופסור מן המניין״, רק 21 אחוזים נשים. זה אחד מהדברים שהמשתתפות מקוות שהספר החדש, "סיפורי תגלית", יוכל לעזור בהם: להראות לילדות, כבר בגיל צעיר, שזו דלת פתוחה ואפשרות קיימת.
"נשים באקדמיה צריכות עור עבה". המדענית זוכת פרס הנובל מארי קירי | צילום: גטי אימג'ס
כל אחד מהפרקים בספר עוסק בחוקר אחר ומספר על העבודה שלו, וכל פרק מתחיל בחוויית ילדות. בפרק על פלדמן, למשל, תוכלו למצוא סיפור על ריב בין אחיות על חלוקה הוגנת של חתיכות עוגה, שמתקשר למחקר שלה על חוקים בתורת המשחקים. ח׳ורי, בפרק שלה, מספרת על חבר שלה מגן הילדים שהפך בנעוריו לעבריין, והיה חלק ממה שנתן לה מוטיבציה לחקור את העבריינות ומניעתה. ״רצינו להראות שהמדע נגיש״, מספרת שרץ־שובל, ״משהו שמתחיל משאלות של ילדים״.
בתור ילדות, דמיינתן עתיד אקדמי? חשבתן שתהיו פרופסוריות? זה היה דבר שנשים עשו בסביבה שלכן?
ח'ורי: ״בתור ילדה בכלל לא ידעתי מה זה פרופסור. הכי גבוה שהכרנו היה דוקטור, ורק אצל רופאים. אבל תמיד אהבתי ללמוד. בשנה ב׳ בתואר הראשון למדתי קורס בשיטות מחקר. בדרך כלל סטודנטים לעבודה סוציאלית לא אוהבים את הקורס הזה, אבל אני התלהבתי ממנו מאוד. התחלתי לחפש עבודה כעוזרת מחקר, ומשם התגלגלתי״.
היא משתפת בנתון מפתיע: ״אחד הדברים היפים והמסוכנים בו בזמן בחברה הערבית, היום וגם בעבר, הוא שלפחות בתארים הראשונים נותנים להרבה יותר נשים צעירות להגיע לאקדמיה לעומת גברים. זה יפה, אבל הבעיה היא שעם הזמן נשכחו הגברים״.
למה גברים ערבים לא מגיעים לאקדמיה?
״צריך שמישהו יפרנס, ולרוב אלה הגברים. בינתיים הנשים יכולות לצאת ללמוד. יש לנו מכינה ללימודים אקדמיים במזרח העיר, עם 80 אחוז תלמידות. יש מחקרים שמראים שדווקא בחברות שמרניות ומסורתיות יש שיעור גבוה יותר של נשים באקדמיה. רואים את זה גם אצל חרדים״.
בר־אשר־סיגל הגיעה ממקום לגמרי אחר. ״אני דור שלישי לפרופסוריות. סבתא שלי הייתה פרופסורית, אמא שלי הייתה רופאה ופרופסורית, תמיד היה ברור לי שאוכל להיות פרופסורית אם אני רוצה. השאלה הייתה במה. יש תחומים שבהם מתאמצים שנשים ירגישו בנוח, או שהפכו להיות תחומים ׳נשיים׳ יותר, כמו אזורים מסוימים של מדעי החברה, ויש תחומים שפחות. כשחזרתי מהדוקטורט שלי הגדלתי את כמות הנשים בתלמוד בארץ במאה אחוז: לפני הייתה רק ורד נעם. יש לי חברה שחוקרת פיזיקה, והרבה מהחוויות שלי דומות לשלה. את האישה היחידה בכנס. את מתמודדת עם הנחות מסוימות שמניחים עלייך. חווינו חוויות דומות בתחומי דעת שונים. בתחומים האלה לאקדמיה יש לאן להתקדם. הספר הזה פורש מנעד: תראו! יש הרבה מה לעשות באקדמיה, כל אחד ואחת יכולים לבחור מה מתאים להם״.
איך זה להיות האישה היחידה בכנס?
״המנחה שלי לדוקטורט אמרה תמיד: לפחות אין לנו תור בשירותים״.
פלדמן מצטרפת לתקוות התלויות בספר: ״מופיעים בספר גם חוקרים וגם חוקרות, ואני חושבת שזה חשוב באותה המידה שילדות וגם ילדים יקראו בו. חשוב שגם בנים יראו שנשים הן מדעניות. שיבינו שזה טבעי שבאקדמיה יש גברים וגם נשים, כמו ברחוב וכמו במכולת. הרבה פעמים תולים פוסטרים של מארי קירי בבתי ספר, כדי לעודד נשים ללימודי מדעים. אבל מארי קירי היא דמות מיתולוגית, יוצאת דופן. איזה מסר זה מעביר לנערה? שאם היא תהיה אגדה, היא תוכל להצליח להיות מדענית? הספר הזה מעביר מסר אחר: מדעניות הן נשים מהיומיום. נשים רגילות. את לא צריכה להיות מארי קירי״.
השבוע מדינת ישראל נפרדה ממארי קירי המקומית שלנו: פרופ' עדה יונת, חוקרת פורצת דרך במכון ויצמן וזוכת פרס נובל לכימיה לשנת 2009 – עד כה האישה הישראלית היחידה ברשימה המכובדת של זוכי פרס נובל. "עדה יונת הייתה מופת, מודל לחיקוי", אומרת שרץ־שובל. "בתקופה שמעמד הנשים במדע היה לאין שיעור פחות טוב מהיום, היא הייתה דוגמה לכך שנשים מסוגלות להכול. המדע שלה היה יפהפה. כמדענית צעירה הייתה לי הזכות להיות בכנס משותף איתה ממש שנה אחרי שפתחתי את המעבדה, חלקנו יחד מונית משדה התעופה לכנס בפולין, וכל הדרך היא סיפרה לי סיפורים - גם על המדע אבל גם על הדרך המאתגרת שהיא הייתה צריכה לעבור כאישה במדע.
פרופ' עדה יונת ז"ל | צילום: גטי אימג'ס
"בימים שהחופש האקדמי נתון תחת איום, חשוב לזכור שחוקרות פורצות דרך כמו עדה לא היו יכולות לחקור בתנאים של הפרדה מגדרית, של הגבלת משאבי מחקר ושל הגבלת קשרי מחקר בינלאומיים. את המבנה של הריבוזום עדה לא הייתה יכולה לפתור בלי גישה למשאבים האלו".
כנשים באקדמיה, באילו אתגרים אתן נתקלות?
פלדמן: ״אני זוכרת סיפור שהיה מכונן מבחינתי. כשעשיתי דוקטורט בברקלי, ברוב הקורסים הייתי האישה היחידה, ומבין הגברים אף אחד שם לא היה הורה. אישה ישראלית, דתייה, אם לשתי בנות – הייתי עוף מוזר. הלכתי שם פעם לכנס לנשים באקדמיה. הפרופסורית שהרצתה אמרה: אני לא רוצה לתת לכן טיפים, עצות לקריירה הן אינדיווידואליות, אין כלל אחד שמתאים לכולן. חוץ מכלל אחד: no kids before tenure. אל תביאי ילדים לפני שקיבלת קביעות כחברת סגל באוניברסיטה.
"הייתי אמא לשתיים בשנה השניה של הדוקטורט שלי, ואני זוכרת שפשוט קפאתי בגוף. מה אני עושה? פרופסורית בברקלי מכריזה שאין סיכוי לקריירה שלי עכשיו. הסיפור הזה עיצב אותי. אני חושבת שהוא הפך אותי למנחה טובה יותר. כשאני מסתכלת על הסטודנטיות שאני מלווה, אני יודעת להיות רגישה אליהן. והיום אני יודעת להגיד שדווקא מכיוון שהייתי אם מתחילת הדרך, שמרתי על איזון בין החיים לקריירה״.
בר־אשר־סיגל: ״אני לא אשכח את השיעור הראשון שלי בחוג לתלמוד. ישבתי שם, כולי התרגשות להתחיל ללמוד. אבל אז הפרופסור עבר תלמידה־תלמידה, דילג על הגברים ושאל רק את הנשים: מאיפה את? מה הביא אותך לפה? למה את חושבת שתוכלי להחזיק מעמד בחוג לתלמוד? הגענו 12 בנות לחוג, ובסוף הסמסטר נשארו שתיים. עד היום אנשים מניחים שאני לא פרופסורית, או שאני לא בתחום שלי. עבדתי עם איש מחשוב על פרויקט דיגיטציה במחלקה שלנו, וכל פעם שלמישהו הייתה שאלה פנו אליו – חשבו שהוא הפרופסור לתלמוד, בגלל שהוא היה גבר עם כיפה וזקן.
"נשים באקדמיה צריכות עור עבה. ולדעת לעמוד על שלהן. אני יכולה לשבת בכנס עם שלושה עמיתים גברים, והמנחה יפנה אליהם כ׳פרופסור׳ ואליי כ׳מיכל׳. אז צריך להתעקש על הקידומת. לא לוותר. גם לסטודנטיות שלי אני לא מוותרת. הן תמיד מעדיפות לא לקרוא את הטקסט בקול בכיתה – הן פגשו ארמית בגיל מאוחר מהגברים ועוד לא מרגישות בטוחות בה. אני מקפידה שהן יקראו״.
דמעות בטיפת חלב
לפעמים התגובות השליליות לא מגיעות מהקהילה האקדמית אלא מחוצה לה. ״ילדתי את בתי הבכורה, גילי, תוך כדי הדוקטורט״, אומרת שרץ־שובל. ״בסוף חופשת הלידה חזרתי למחקר. כשהגעתי לטיפת חלב לחיסון של גיל ארבעה חודשים, האחות שאלה: מה היא אוכלת? עניתי: חלב שאוב. והאחות אמרה: אבל היא כל כך צעירה, לא כדאי להישאר איתה עוד בבית? חזרתי הביתה ולא הפסקתי לבכות. היום גילי בת 23, וגם עכשיו כשאני מספרת את זה עולות לי דמעות בעיניים״.
״טיפת חלב זו הסיטואציה הכי פגיעה בעולם״, אומרת בר־אשר־סיגל.
״לאחרונה סיפרתי את הסיפור בערב פלייבק במכון״, ממשיכה שרץ־שובל. ״הם שאלו אותי: ומה גילי עושה היום? סיפרתי שהיא מתחילה ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. בשיקוף שלהם, הם עזרו לי לראות שהבחירה שלי במחקר פתחה בפניה את האופק הזה״.
עוד כתבות בנושא
ח׳ורי: ״האתגר הראשון מבחינתי היה לבוא לירושלים, עוד לפני האקדמיה. זה היה אתגר חברתי־תרבותי: מבחינת ההורים שלי, אישה צעירה שבוחרת ללמוד בעיר אחרת מזו שהמשפחה שלה גרה בה - זה צעד שקשה לקחת אותו״. הנהר הבא שצלחה היה היציאה לפוסט־דוקטורט: ״הייתי עם תינוקת בת 11 חודשים, בעלי דאז לא היה יכול לבוא איתנו, ואני נסעתי בלעדיו. הוא היה מגיע לביקורים. לא היה פשוט להחליט על זה וגם לעשות את הצעד הזה״.
התגובות דווקא היו מפרגנות: ״בחברה הערבית אנשים שמחים לראות הצלחה. גם אנשים שאני לא מכירה פונים אליי ברחוב ואומרים לי: כל הכבוד, גאווה לחברה. יש הערכה לדרך שלנו, של החוקרים, המשכילים. גם בחברה היהודית מפרגנים. תמיד יהיו מי שירימו גבה, אבל להם אני לא נותנת במה אצלי בראש״.
מה האקדמיה או החברה יכולות לעשות כדי שנראה נתונים מאוזנים יותר בסגל הבכיר באוניברסיטאות, בעוד עשור או שניים?
שרץ־שובל: ״יכול להיות שזה פשוט יקרה - היום יש הרבה יותר חוקרות בכל התחומים, אנחנו רואים הרבה נשים שמתחילות את המסלול, כך שיש אפשרות שבעוד כמה שנים נראה שיפור. צריך רק להיזהר לא ללכת לאחור. שני דברים בשנים האחרונות גרמו לנו להתרחק מהיעד הזה: הקורונה והמלחמה. בכל פעם שיש משהו שהופך את המצב לקשה יותר, תמיד קשה במיוחד למי שקשה לו מלכתחילה. בקורונה זה היה ברור, כשהנטל של הילדים בבית נפל ברובו על נשים, וגם במלחמה הרבה גברים היו במילואים, וזה פגע גם בהם, אבל העומס של הבית נפל על הנשים ועיכב גם אותן. במדעים הניסיוניים אנחנו ממש סוחבים את נזקי הקורונה. במכון זה מורגש מאוד״.
בר־אשר־סיגל: ״בקורונה, חוקרים ללא ילדים פרחו כי לא היו להם סטודנטים להתעסק בהם. אני זוכר את הרקטור אומר לי, 'זו התקופה הכי טובה למחקר שלי, איך את לא מתקדמת?', ואני הייתי עם פליטות של הקטן שלי על החולצה. בניגוד למה שרותי אומרת, הבעיה היא לא הנתונים כרגע, אלא שקצב השיפור איטי מדי. יש בעיית עזיבה של נשים, שבוחרות לא להמשיך את הקריירה הקשה באקדמיה. יש בעיה של קידומים איטיים.
"באופן כללי, קידומים באקדמיה מבוססים על היוזמה של החוקרים: את צריכה לבוא ולדחוף את עצמך, להציע את עצמך ולהתקדם בכוח, וזה דבר שמחקרים הראו שנשים לא נוטות לעשות. אז הנה דבר שהאקדמיה יכולה לעשות: ליזום קידומים מלמעלה, לבחון את המועמדים על סמך כישורי מחקר והוראה ולא על סמך היכולת שלהם לדחוף את עצמם. אני מאמינה באפליה מתקנת. קידום נשים חייב להיות מטרה אסטרטגית של האקדמיה בישראל״.
ח'ורי דווקא לא מאמינה בהעדפה מתקנת. ״אני מאמינה שיש מספיק נשים מוצלחות שיוכלו להיבחר בלי זה", היא חולקת על בר־אשר־סיגל. "אין פתרונות קסם. צריך לראות איך נשים מתמודדות עם חסמים, ואיך מסייעים להן מול החסמים. זה יפה ללמוד מהצלחות, אבל צריך לדעת שהרבה נשים עדיין לא מצליחות. צריך לחפש לא רק את מי שהגיעה, אלא גם את מי שלא הגיעה. מישהי שסימנו אותה, חיכינו שתגיע לסגל הבכיר, ובסוף היא לא מגיעה – לבדוק מה קרה שם. למה היא לא קרתה״.
ואולי השינוי יכול להתחיל בצעדים קטנים. ״הרבה שנים הסמל המסחרי שלי בכנסים בינלאומיים היה מנשא עם תינוק״, מספרת פלדמן. ״מכיוון שהינקתי לא יכולתי להשאיר את התינוק בארץ, וככה באתי איתו, ככה עליתי לבמה וככה הרציתי. מה זה אמר? שכשאנשים באו לדבר איתי, הם לא דיברו איתי על המחקר שלי או הציעו הצעות לשיתופי פעולה, רק אמרו כמה התינוק חמוד. בטיסה האחרונה עם הקטן שלי פגשתי בדרך חזור את נשיא האוניברסיטה, ואמרתי לו: בוא נייסד קרן בשביל זה שאם יש אישה שטסה לכנס עם תינוק, נוכל לממן לה בייביסיטר. ידעתי שזה כבר לא יהיה בשבילי, אלא שאני שותלת חרובים לדורות הבאים. אם אנחנו לוקחים לנשים את הגיל הזה של הלידות וההנקות, שהוא בדיוק הגיל שבו צריך להתניע את הקריירה האקדמית, זה נורא קשה. אולי יש כאלה שמסתדרות, אבל אחרות מתייאשות. הקרן נוסדה והיא פעילה עד היום״.
״היא פעילה גם אצלנו״, מוסיפה בר־אשר־סיגל. ״שמעתי את הסיפור של מיכל, ושכפלתי אותו באוניברסיטה שלנו. זו לא קרן שדורשת הרבה תקציב, והיא גורמת לשינוי״.
איזה איחול יש לכן לספר?
פלדמן: ״אני אוהבת שהספר הזה לא מספר רק על מדע, אלא על האנשים מאחורי המדע. על משהו מהילדות, על הסקרנות. זה אומר לילדים ולילדות: הדבר הכי חשוב במדע הוא כל הזמן לשאול שאלות. לפתח חשיבה ביקורתית. תמיד תעמידו הכול בסימן שאלה. למה קרה מה שקרה? אם הייתי משנה משהו בניסוי, מה היה קורה? אני לא רוצה שהספר הזה יוליד מדענים, אלא שיוליד שואלי שאלות.
"הילדים של היום חיים בעידן הרשתות החברתיות, הבינה המלאכותית, הפוסט־אמת, הפייק ניוז. הם נחשפים להמון תכנים, ואין להם דרך לדעת מה אמת ומה שקר. מה נכון ולא נכון. בהקשר הזה חשיבה ביקורתית, חשיבה מדעית, היא דרך חיים. דרך להביט בעולם. היום זה קריטי מתמיד. אנחנו חייבים לתת לילדים של היום את הכלים לבחון ולהטיל ספק. מילת המפתח היא סקרנות״.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
