"אנחנו לא לומדות גמרא כדי להיות כמו הבנים"

אחד הרגעים שהשפיעו על מסלול חייה של ד"ר שפרה מישלוב התרחש באולם בית משפט השלום בירושלים, בראשית שנות האלפיים. מישלוב, אז סטודנטית למשפטים, ישבה כצופה באולם כאשר על ספסל הנאשמים ישבה נערה שנאשמה בהתפרעות במהלך הפגנה ביהודה ושומרון, לאחר אירוע ביטחוני חמור שהתרחש סמוך לביתה. השופט, התובעת והסנגור היו כולם דתיים־לאומיים, תושבי יהודה ושומרון.

"כולנו הגענו מאותה תפיסת עולם ימנית ולאומית, אבל הדיון התנהל לפי הכללים המנוכרים של מערכת המשפט שלא ראתה את התמונה הרחבה והתעמרה בנאשמת", משחזרת מישלוב. "הסתכלתי על האולם וקלטתי שכולנו בובות על חוט. מה שווה תפיסת העולם שאנחנו מביאים מהבית, אם ברגע האמת אין לנו שום יכולת לבטא אותה בתוך המערכת? באותם ימים היינו מעטים מהציבור הלאומי שהלכו ללימודי משפטים, והשאלה האם אפשר בכלל לשנות את המערכת מבפנים החלה לטלטל אותי".

כיום מישלוב (49), עורכת דין בהכשרתה, היא חוקרת משפט עברי במסגרת מכון משפטי ארץ, טוענת רבנית בבתי דין לממונות, ומרצה במסגרות אקדמיות ותורניות. בעבר ניהלה את הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר־אילן. בכל התפקידים הללו, וכן בשורת מאמרים שפרסמה, היא ניצבת בעמדת תיווך בין המשפט העברי לישראלי, מבקשת לקשר בין מקורות ההלכה לאתגרים המשפטיים העכשוויים.

קשה להכניס אותה למגירות מוכרות, אבל יש תיוג אחד שמישלוב חיה עימו בשלום: "פמיליסטית" — מושג שטבע הרב יעקב אריאל, שהיא רואה בו רבה המובהק ולומדת תורה מפיו זה שלושה עשורים. "היהדות היא הפרוגרס האמיתי", היא אומרת בשמו, "זו שיודעת לחולל מהפכות דווקא מתוך הקשבה לדופק של המסורת. לכן המהפכות שלנו גם הצליחו לשנות את העולם ולקדם אותו".

השילוב של מחויבות שמרנית עמוקה עם פתיחות לשינוי עומד גם בלב ספרה הרביעי, "פתחה בחכמה: לימוד גמרא והלכה בעיון לנשים" (בהוצאת משפטי ארץ). הספר מציע עיון סדור במקורות התורניים העוסקים בנושא, ראיונות עם דמויות מפתח בשדה לימוד התורה לנשים, והצעת קווים לגישה ראויה שיש בה שימור וחידוש. מבחינת המחברת, זהו ניסיון לעצור לרגע ולהתבונן ב"רכבת הדוהרת", כלשונה, של מסגרות לימוד הגמרא לנשים.

לימוד הגמרא לנשים הוא עובדה מוגמרת בשטח כבר ארבעה עשורים. מדוע נדרש בירור מחודש של הסוגיה דווקא עכשיו?

"הדחף לכתיבת הספר נולד מתוך זיהוי השינוי שחל בשטח. אם לפני שלושה עשורים הייתי חריגה יחסית בנוף השמרני כאישה שלומדת ומלמדת גמרא, היום המציאות השתנתה. אני רואה גם אצל בוגרות של מדרשות שמרניות, שהדגש הקלאסי בהן היה על בניית הבית והכנה אמונית, צימאון אמיתי להבין את הגמרא לעומק. זו דרישה אותנטית שמגיעה מלמטה. ומצד שני אני מרגישה שחשוב לעצור ולשאול ביושר: האם הלימוד הנשי לא 'שעתק' את המודל הישיבתי הגברי? האם הוא בירר מהו המקום המדויק והייחודי של לימוד כזה עבור אישה? האם הלימוד באמת מותאם, עובד ונובע מהמוטיבציות הנכונות?"

מהי בעינייך מוטיבציה לא נכונה של אישה שרוצה ללמוד גמרא בעיון?

"כשלימדתי באולפנות, השאלה הראשונה שהייתי מפנה לבנות הייתה 'למה אתן בעצם רוצות ללמוד גמרא?'. התשובה שחזרה על עצמה הייתה: 'אנחנו רוצות להיות כמו הבנים בסניף; אם הם לומדים גמרא, זה כנראה משהו חשוב'. בנקודה הזו ניסיתי לחולל אצלן את המעבר הרעיוני — מהרצון להשתוות למודל הגברי, אל המפגש הישיר עם דבר ה' בתורה. אנחנו לא לומדות כדי להיות 'כמו', אלא כדי להיות עובדות ה' שמחוברות לשורשי ההלכה והמחשבה שנמצאים כאן, בדף הגמרא. מבחינתי, מוטיבציות של מעמד ויוקרה לא נמצאות בסיפור; אני אוהבת את התורה ומרגישה שהיא ממלאת את החיים באור, ובעיניי השאיפה היא שהלימוד ינבע מתוך המקום הנקי הזה. לכן הלימוד הזה גם לא הכרחי לכל אחת; אם הוא מדבר אלייך ומעניק לך אור — אני איתך, ונרוץ קדימה. אבל אם לא, אפשר למצוא את החיבור דרך לימודי הלכה ואמונה.

"אז נכון שהמציאות השתנתה ונפתחו לנשים מרחבים של זמן, לימוד והתפתחות, וגם מבחינה הלכתית, מהחפץ חיים ואילך התברר שיש מקום רחב ללימוד תורה נשי. ועדיין צריך להיזהר לא לקחת את זה למקום שאומר 'אז עכשיו אנחנו משנים הכול'. השינויים האלה לא מוחקים את המהות, את השליחות ואת המבנה היסודי של החיים. הם גם לא צריכים להיעשות מתוך תחושת בטן או לפי רוח הזמן, אלא מתוך בירור רציני של גדולים בתורה".

יש דבר כזה "תורה נשית"? דרך נשית ללמוד גמרא?

"זו שאלה טובה, ואין לי תשובה מוחלטת עליה. ברור שגמרא היא גמרא, המקורות הם אותם מקורות, וצריך להפעיל שכל, עיון וחקירה. מצד שני, מתוך ניסיון עם התלמידות שלי, התחושה שלי היא שבסופו של דבר אכן נוצרת שפה אחרת בלימוד נשי. עם השנים פיתחתי שיטה ללימוד נשים, שנולדה מתוך מודעות לחוסר של רובן ברקע מוקדם, ולצורך בנקודת חיבור פנימית. היא נשענת על הקניית כלים בסיסיים מזורזים, ויתור מודע על חלק מהפלפולים לטובת בחירה ממוקדת בפרשנים שנותנים את 'האור בעיניים', והתעמקות במסכתות שיש להן נגיעה רלוונטית לחיים כמו ברכות או מועדים. רוב הנשים שפגשתי מחפשות להתחבר לגמרא ממקום חי שנותן להן ערך".

העקרונות הללו של ויתור על פלפול מנותק ועיסוק במשמעות, נוגעים גם בלב המשבר של לימוד העיון בעולם הישיבות הגברי.

"הדגש הטוטאלי בישיבות נובע מהצורך לשמר את הקישור למקור התשתיתי של התורה שבעל פה, ואני מבינה את זה. ועם זאת, כשבאים לבנות את עולם הלימוד לנשים לא צריך לשכפל את המשבר הזה. הלימוד אצלנו צריך להפוך לתורה חיה שמפתחת את הלומדת למחוזות מחשבתיים ואמוניים. מצד שני, לפעמים אנחנו מסיימות שיעור והבנות מרגישות שהסוגיה בכלל לא קשורה לחיים שלהן, ואני אומרת להן: זו ההזדמנות להיקשר לדבר כשלעצמו. את אולי לא יודעת מה לעשות מחר בבוקר עם אבדה שמצאת, אבל הקישור למקור הכי עמוק מחולל משהו פנימי בנפש".

הרב מול הרבי

לאורך הספר ניכר כי מישלוב מקפידה לשמור על קו זהיר שלא ירתיע את האוזן החרד"לית. במציאות שבה השאיפה למנהיגות תורנית נשית עוברת לעיתים דרך עתירות לבג"ץ או שפה ליברלית, מישלוב בוחרת להישאר בתוך המגרש השמרני.

בכנות, האם הספר הזה היה יכול להיכתב ללא פריצת הדרך של המוסדות הליברליים שפתחו את השער ללימוד גמרא לנשים? לפעמים נדמה שהאגף הליברלי פורץ את הדרך, וכעבור זמן השמרנים מצטרפים אליו בזהירות, ועל הדרך מטשטשים את המהפכנות של התהליך.

"אני לא רואה את זה כטשטוש אלא כחלק מדינמיקה טבעית. עולם שנשען על מסורת עמוקה ועל ערכים עתיקים, נוטה להמשיך במסלולו וביציבותו. כשטוב לך ואתה שבע רצון ממה שיש, אין לך סיבה פנימית להניע תנועה חדשה. לכן לעיתים קרובות נדרש גירוי חיצוני, מעין איתות מבחוץ, כדי לעורר תהליך חדש. אבל ברגע שהתנועה הזו מתחילה, היא חייבת לעבור בחינה מחודשת דרך עיניים הלכתיות וביקורת פנימית. זה תהליך בריא ומבורך: חלק מהדברים יתקבלו, חלק יידחו, וחלק יאומצו תחת הסתייגויות והתאמות. השינוי האיטי הזה לא מעיד על בעיה בעולם השמרני, אלא מבטא את הדרך הטבעית שבה עולם בעל משקל ומסורת מתפתח מבלי לאבד את העוגנים".

הספר מציג מגוון נדיר של קולות בעולם התורה הציוני. נראה שהיה לך חשוב להביא קול ציוני־דתי רחב ומגוון, דבר שלא תמיד רואים היום בתקופה של התבצרות במחנות. זה היה מכוון מבחינתך?

"כן, ואני מודעת לכך שזו עמדה שנחשבת היום למיוחדת בנוף. היא נבעה מהרצון שלי לברר את הנושא לעומק, ולפגוש כמה שיותר דעות בתוך עולם התורה. מבחינתי, כל מי שיש לו 'בית אב' – כל מי שבא מאיזשהו מקום עם מסורת של תלמידי חכמים גדולים – הוא בתוך עולם התורה, ואני רוצה לשמוע ולהבין אותו. מתוך המכלול הזה רציתי ליצור תפיסה שקשורה לכל הקולות הללו. יש לי הערכה עצומה לחכמים, וזה שאני באופן אישי שייכת למרחב מסוים, לא אומר שאני שוללת את הלגיטימציה של מקומות אחרים".

הבחירה השמרנית הזו מפגישה את מישלוב עם מקורות לא פשוטים לעיכול עבור אוזן מודרנית: מבעלי התוספות המזהירים מפני לימוד תורה לנשים מתוך חשש ש"הערמומיות תנוצל לפריצות", ועד להגדרת המהר"ל את האישה כ"חומר" לעומת הגבר שמייצג את ה"צורה".

"נקודת המוצא שלי היא אמון טוטאלי בדברי חכמים, ולכן המקורות הללו לא מייצרים אצלי שום כיווץ", מבהירה מישלוב. "התפקיד שלי הוא לא לחלק להם ציונים אלא לעמול להבין למה הם התכוונו. גדלתי באטמוספירה שלא חינכה אותי לחפש קיפוח או להרגיש ש'אכלו לי ושתו לי'. אני באה אל הלימוד מתוך אהבה פשוטה לתורה".

המורכבות הזו באה לידי ביטוי, למשל, בגישתו של הרב עובדיה יוסף המובאת בספר. מצד אחד הוא פסק כי אישה הלומדת תורה מתוך רצון וחשק עצמי זכאית לשכר מצווה; מצד שני הוא הציב תמרור אזהרה חריף מפני למדנות יתרה, ונהג לספר על בת רב ברוסיה שהפכה לעילוי וסיימה את הש"ס, אך הלמדנות הפכה לה לרועץ: היא פסלה את כל הבחורים שהוצעו לה משום שלא היו מספיק למדנים עבורה, ונותרה בעריריותה.

"כשאני קוראת את הרב עובדיה אני לא נרתעת, אלא רואה בדבריו איתות אזהרה חיוני", אומרת מישלוב. "אם לוקחים את הלמדנות הנשית למקומות שרומסים את המבנה המשפחתי, זה מזיק. הלימוד לא נועד שאישה תבנה לעצמה עולם מדומיין שבו היא פטורה מחובותיה, אלא כדי להעשיר את עולמה מתוך מחויבות למכלול ההלכתי. זכיתי להיות תלמידה של הרב יעקב אריאל, והוא מאמץ בנושא הזה את גישת הרבי מלובביץ' שראה בשינוי מעמד האישה ופתיחת עולמות ההשכלה תנועה אלוהית חיובית בהיסטוריה והשתנות מהותית".

"נקודת המוצא שלי היא אמון טוטאלי בדברי חכמים. התפקיד שלי הוא לא לחלק להם ציונים. גדלתי באטמוספירה שלא חינכה אותי לחפש קיפוח או להרגיש ש'אכלו לי ושתו לי'"

בספר את מעמידה זה מול זה את הרב קוק והרבי מלובביץ', ומצביעה דווקא על השקפתו של הרבי כמדויקת יותר לימינו. הרב קוק החמיץ משהו?

"קשה לי לחתום על הניסוח הזה. הגותו של הרב קוק זורמת לי בוורידים בהמון הקשרים. הנושא הפמיניסטי פשוט לא עמד במרכז העניין שלו באותה תקופה, והוא הדגיש בעיקר את הממד הרגשי והאינטואיטיבי של הנפש הנשית. הרבי מחב"ד, לעומת זאת, מיקם את התפתחות מעמד האישה בתוך נקודת מבט קבלית של 'עליית העולמות' וזיכוך התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. אגב, גם אצל הרב צבי יהודה אנחנו כבר רואים רמזים לכיוון הזה. הוא היה ער לתמורות, עודד נשים ללמוד ופתח בפניהן שיעורים, גם אם לא עודד לימוד גמרא רשמי".

ועם זאת, מישלוב ממהרת לסייג: "יש לי חברות שמנפנפות בדבריו של הרבי מלובביץ' ומגיעות איתם רחוק מאוד. אני מזהה במרחבים הליברליים נטייה לבודד את הדברים מההקשר שלהם ולקחת אותם למחוזות מנותקים של פמיניזם רדיקלי. כשאני מסתמכת על משנתו של הרבי מחב"ד, אני עושה זאת מתוך ראיית המכלול השלם שמתוכו הדברים נאמרו. הם לא באו להפוך את היוצרות. בסופו של דבר גברים מחויבים בלימוד תורה, ואצל נשים, מעבר להלכות והיסודות האמוניים, הלימוד הוא מתוך בחירה. וחיוני שתלמידי חכמים ימשיכו ללוות ולנווט את התהליך ההיסטורי הזה".

שוויון לפני ביטחון

ד"ר שפרה מישלוב נולדה בשכונת קריית־משה שבירושלים, לפרופ' שלום ומיכל פייגלשטוק. בנעוריה למדה באולפנת צביה בעיר, ולאחר שנת שירות לאומי באילת פנתה ללימודים במדרשת הרובע, ששימשה לה עוגן לאורך שנים. בעלה יאיר הוא בוגר ישיבות מרכז הרב וקדומים, ועובד כמהנדס בתעשייה האווירית; הם הורים לחמישה ילדים.

"השילוב בין עולם המחקר האינטנסיבי למשפחה הוא עניין אישי, וברוך ה' זכיתי בבעל שמאוד תמך וכיוון לשם", אומרת מישלוב. "בשבת הראשונה שלנו כזוג צעיר התחלתי לבשל כבר מיום רביעי. בעלי הסתכל ואמר: 'מיום רביעי את מבשלת? לא חבל? את יודעת לכתוב, לחשוב, לחקור, יום שישי זה מספיק'. הוא עודד אותי למצוא את שביל הזהב – לשמור על בית מושקע, אבל לא לוותר על היכולת לתרום לעם ישראל".

ובכל זאת, לתפיסת עולמה השמרנית היו גם מחירים. "כשהילדים היו קטנים עשיתי ויתורים מקצועיים לא פשוטים ודחיתי הצעות אטרקטיביות", היא משתפת. "היה לי קו אדום: להתייצב באחת וחצי בצהריים כדי לקחת אותם מהגנים, מתוך אמירה שגידול הילדים קודם לכול. לוויתורים האלה היו השלכות על הקריירה שלי, אבל אני ממש לא מתחרטת. לפעמים אנשים מדמיינים אצלנו מודל פמיניסטי ושואלים את הילדים אם אמא מובילה את שולחן השבת. אז ממש לא, בעלי הוא המנהיג התורני של הבית. התארים שלי לא באים לטשטש את הדגם המשפחתי היסודי, ואני שמחה במקום הזה".

בשלב ההמלצות בספר את כותבת שאין כל מניעה שאישה תפנה מזמנה ללמוד גמרא בעיון, כשם שלהבדיל היא יכולה להשקיע זמן בחוג זומבה, אבל בתנאי שהדבר לא יפגע בלימוד התורה של הבעל. זה לא מנמיך את ערך הלימוד הנשי?

"ההשוואה הזו נועדה להבהיר את הגבולות. בסופו של דבר יש כאן מדרג הלכתי של מי שמחויב במצווה מול מי שאינה מחויבת בה. עדיין צריך להשתדל שגם לאישה יהיה את המרחב התורני שלה, והבעל צריך לפנות לה זמן ולשמור על הילדים כדי שהיא תוכל לצאת ולהתמלא רוחנית. המוקד הוא לשמור על איזון נכון, בלי לטשטש את חלוקת התפקידים היסודית של הבית היהודי".

סוגיית חלוקת התפקידים מביאה אותנו לאחת החזיתות הסוערות בציונות הדתית ובעולמם של בני ישיבות ההסדר: העימות סביב שילוב נשים ביחידות מתמרנות בצה"ל. על רקע פסיקת בג"ץ מאפריל האחרון שמטילה על צה"ל חובה לשלב נשים בכל היחידות הלוחמות, ומחאת ראשי ישיבות ההסדר, בקרוב יתפרסם מחקר שערכה מישלוב בסוגיה, ובו היא מציגה את מחיריו של המהלך ותומכת בעמדת המתנגדים לו.

"מדהימה אותי השתיקה סביב הנושא", היא אומרת. "במהלך הדיונים בעתירות בבג"ץ, כמעט לא נשמע קול שמאתגר את שיח התקינות הפוליטית הרווח. אפילו נציגי הצבא, שאמורים לייצג את עמדת המשיבים, נמנעו מלהציב סימני שאלה.

"בג"ץ אליס מילר חולל מהפכה בשני עקרונות חמורים", מנתחת מישלוב את שורשי התהליך. "ראשית, נקבע דה־פקטו שערך השוויון גובר על ערך הביטחון. חיל האוויר הסביר בטיעונים מקצועיים וכלכליים שההשקעה הנדרשת בהתאמת המערך לא מצדיקה את עצמה, אבל בית המשפט הגדיר למעשה את השוויון כ'ערך מקודש' וקבע שהצבא צריך להשקיע משאבים עצומים על חשבון צרכים ביטחוניים אחרים.

"הכשל השני היה שבית המשפט נכנס בנעליו של הדרג הצבאי והחליף את שיקול הדעת המקצועי שלו. הגענו למצב שבו הרמטכ"ל מגיע לבית המשפט בעיצומה של מלחמה קשה ומבקש בסך הכול דחייה של כמה חודשים ביישום פיילוטים כי הוא בעיצומם של אתגרים מבצעיים ואין לו מספיק טנקים פנויים – ושופטות בג"ץ מרשות לעצמן לנזוף בו, לדחות את שיקול דעתו המקצועי, ולכפות עליו לוחות זמנים פוליטיים.

לדברי מישלוב, בעקבות בקשות לחופש מידע נאלץ הצבא לחשוף דו"ח רפואי ומקצועי של ועדה מיוחדת שמינה הרמטכ"ל, בראשות גורמי הרפואה הבכירים בצה"ל. "הדו"ח הזה הציג נתונים קשים הן על הפער המבצעי והן על המחיר הבריאותי. מומחים בעלי שם עולמי קבעו בו שקיים פער תפקודי ופיזיולוגי עצום בין נשים לגברים, שאינו ניתן לגישור גם לאחר אימונים והכשרה ממושכת. אצל נשים ששולבו ביחידות לוחמות התגלו פי שניים עד שלושה שברי מאמץ בהשוואה לגברים. למרות זאת, הצבא החליט ללכת נגד גורמי המקצוע שהוא עצמו מינה, ולפתוח פיילוט לחיילות ביחידות חי"ר מובחרות. גם כאשר הפיילוטים הללו נכשלים, בית המשפט קובע שזה לא משנה והצבא צריך להמשיך להשקיע משאבים עד שזה יצליח, כי השוויון גובר על הכול.

"החיילות הצעירות שמתגייסות בכלל אינן מעודכנות במחירים הגופניים ארוכי הטווח שהן עלולות לשלם. יש כאן פגיעה בזכות לבריאות ובזכות לכבוד של הלוחמות והלוחמים כאחד. כשמאלצים לוחמים לשהות ימים ארוכים יחד בתוך טנק או נמ"ר בתנאים מבצעיים מורכבים, נוצרות סיטואציות אינטימיות קשות שאינן הולמות התנהלות אנושית נורמטיבית, ופוגעות בחופש הדת של חיילים שומרי מצוות. הצבא מודע לכך שחיילים דתיים ייאלצו להדיר את עצמם מחיל השריון, ומדובר בנזק אדיר למערכת כולה, והכול למען מימוש אג'נדה של נשים בודדות. למה המידע הבסיסי הזה מוסתר?"

לא תהיה פה איראן

את יסודות ההשכלה המשפטית שלה רכשה מישלוב באוניברסיטה העברית. "כבר כסטודנטית התחלתי לכתוב מאמרים ביקורתיים נגד האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של השופט אהרן ברק", היא מספרת. ואולם במקום שהביקורת הזו תביא אותה למחוזות אינטלקטואליים או פוליטיים, היא בחרה לנסות לשלב את העולם האקדמי עם עולם התורה וההלכה.

"הבנתי שחשוב יותר לבנות את האלטרנטיבה מאשר להסתפק בהטחת ביקורת", אומרת מישלוב. "במקום לנסות לתקן מה שמקולקל במערכת המשפטית, בחרתי להשקיע את הכוחות בחיזוק, בפיתוח ובהנגשה של עולם בתי הדין שפוסקים לפי ההלכה, כדי להפוך את המשפט העברי למערכת משפטית חיה, קונקרטית ונגישה".

המסלול האקדמי שלה כלל תארים במשפטים, בתולדות עם ישראל ובמדעי היהדות, לצד לימודי גמרא והלכה במסגרות שונות. עבודת הדוקטורט שלה, במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, הוקדשה למשנתו ההלכתית ופעילותו הציבורית של הרב שלמה גורן. משם נולד החיבור שלה עם מכון "משפטי ארץ", ביתה האינטלקטואלי והתורני בשנים האחרונות. מישלוב היא בעלת תעודת הוראה והכשרה כמגשרת ולימדה באוניברסיטת בר־אילן, במכללת אורות ישראל ובמכללת הרצוג.

בתפקידה כמנהלת הקליניקה למשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, תפקיד שמילאה במשך כ־12 שנים, עסקה מישלוב בניסוח חוות דעת למחוקקים ברוח המשפט העברי, ובעריכת מחקרים על זירות ההשפעה של ההלכה במשפט הישראלי.

"מתוך העבודה האינטנסיבית בקליניקה הבנתי שהניסיון להציע לשופטים חילונים חוות דעת שמשלבות משפט עברי הוא כמו טיפה בים", היא אומרת. "לשופטים במערכת האזרחית אין זמן לזה, רובם לא מעוניינים בכך, וגם כשהם כבר משלבים משפט עברי בפסק הדין, זה נעשה בדרך כלל כעיטור אסתטי או כקישוט נחמד, בלי להשפיע באמת על התוצאה המעשית. חוק יסודות המשפט מחייב אומנם את השופטים לפנות לעקרונות המשפט העברי במקרה של לאקונה, כלומר כאשר יש חסר בחוק, אך בפועל המנגנון הזה סורס. אהרן ברק טען שלמעשה 'אין חסר', כי באמצעות הפרשנות המרחיבה שלו הוא יכול למלא כל חלל. מעבר לכך, הרבה מהשופטים בישראל לא יודעים איך לפתוח את המקורות הללו, או שאין להם זיקה אליהם".

כדי לצמצם את בעיית הנגישות הזו, יזמה מישלוב יחד עם פרופ' יצחק ברנד וד"ר יעקב חבה את פרויקט "מעו"ף" — משפט עברי בוויקיפדיה, שבמסגרתו סטודנטים ומומחים מעלים ערכים מקצועיים בתחום אל הרשת החופשית.

החייאת המשפט העברי נתפסת כיום בעיקר כעניין נישתי לשומרי מצוות.

"רבים לא מודעים לכך, אבל השאיפה לכונן כאן את המשפט העברי נולדה דווקא בלב התנועה הציונית החילונית בתחילת המאה העשרים. משפטנים שלמדו באירופה הקימו את 'חברת המשפט העברי' מתוך מוטיבציה לאומית: הם הבינו שלעם עצמאי חייב להיות משפט משלו, המשקף את זהותו. בתקופת המנדט אף קמו ביישוב 'בתי משפט השלום העבריים', שפסקו על פי המקורות וזכו לתמיכה רחבה. המזכיר הראשון שלהם, אגב, היה ש"י עגנון. ערב הקמת המדינה, ד"ר זרח ורהפטיג והרבנים הראשיים נלחמו כדי שהמערכת החדשה לא תזנח את יסודות המשפט ההיסטורי שלנו. הם הצליחו להשאיר בידינו רק את דיני המשפחה, וחבל".

מישלוב ועמיתיה במכון "משפטי ארץ" מבקשים להחזיר את המשפט העברי אל מרכז הבמה הציבורית, ולא רק דרך סוגיות הלכתיות פנים־מגזריות. במכון מבקשים לנתח את הנימוקים הרעיוניים של פסיקות בג"ץ, ולהציע להן אלטרנטיבה. "שופטי בג"ץ לא ממציאים את הפסיקות שלהם מעצמם; הם נשענים על תשתית אקדמית ענפה שקובעת, למשל, ש'כל הפרדה היא הדרה'", מסבירה מישלוב. "במדינה יהודית, צניעות וקדושת המשפחה הם ערכים מהותיים, ולא משחקי כוח שנועדו לסלק או להפלות נשים. כשבג"ץ התיר בסופו של דבר לקיים את תפילות יום הכיפורים בהפרדה, הוא לא עשה זאת כי הוא "זיהה בתפילה כזו ערך חיובי או קדוש, אלא מתוך תפיסה ליברלית של רב־תרבותיות; כפי שהוא מכיר בזכויות של מוסלמים, הוא הכיר באורתודוקסיה כעוד תרבות לגיטימית בסל. אבל אני מצפה משופט במדינה יהודית שיפסוק מתוך הזדהות פנימית עם ערכי התורה; שהמשפט העברי לא יהיה רק קישוט או כוכבית, אלא מצפן ערכי".

"אני מבינה את הרתיעה המודרנית ממגבלות על בסיס מגדרי, אבל מזמינה את הציבור הלא־דתי לשנות דיסקט ולהבין שלא מדובר במנגנון שרירותי אלא במערכת כללים פנימית שיושבת על רציונל עמוק"

נשים רבות, דתיות ובוודאי חילוניות, חשות פחד אמיתי מפני המושג "מדינת הלכה", שתחזיר אותן אל המטבח.

"אני יכולה להבין את החשש, אבל אני באמת לא חושבת שיש סיבה לפחד. אני מאמינה שההלכה חותרת לעולם שמתנהל בצורה הגיונית וצודקת שמעניקה מקום אמיתי לכל אחד. תלמידי החכמים שאני עובדת איתם חותרים לשם. הנקודה החשובה ביותר שצריך להבהיר היא שלא תקום כאן מדינת הלכה בכפייה, לא תהיה פה איראן. התורה עצמה, ובוודאי הראי"ה קוק בכתביו, מדגישים שמערכת כזו יכולה לצמוח רק מתוך דרישה פנימית, רצון חופשי והסכמה רחבה. כמו שהיום אזרחים מקבלים בהסכמה את סמכותה של המשטרה להתערב בעניינים פנימיים כדי למנוע אלימות, כך גם חוקי התורה יתקבלו רק כשהחברה תזהה את היופי והתועלת שבהם. אי אפשר, וגם אין שום עניין, להנחית מערכת תורנית על ציבור שאינו חפץ בה".

האם במדינת ההלכה העתידית שלך נראה, למשל, נשים מכהנות כדייניות?

"המציאות מורכבת וזה דבר שנצטרך לבחון ככל שהתהליך יתפתח. באופן אישי, גבולות ומגבלות אינם מפחידים אותי. בכל מדינה ובכל מערכת חוק יש מגבלות ותפקידים שלא כל אחד יכול לקבל, מתוך צורך לאזן בין ערכים שונים שהחברה חפצה לקדם. אני מבינה את הרתיעה המודרנית ממגבלות על בסיס מגדרי, אבל אני מזמינה את הציבור הלא־דתי לשנות דיסקט ולהבין שלא מדובר במנגנון שרירותי או דרקוני שנוחת עליך, אלא במערכת כללים פנימית שיושבת על רציונל עמוק".

ובכל זאת, היכן עוברים הגבולות ההלכתיים המוחלטים שאינם ניתנים לתמרון?

"לגבי עדוּת נשים לדוגמה, ההבחנה המרכזית היא בין בירור ראייתי ליצירת מציאות. בתחום הממוני והאזרחי נשים כשרות להעיד, וכתבתי מאמרים שמראים כיצד בתי הדין לממונות מסתמכים על עדותן לחלוטין. ההלכה סומכת על נשים בעניינים חמורים של איסור והתר, כשרות או בירור יוחסין. הגבול עובר במה שנקרא 'עדות קיום' – עדות מכוננת שיוצרת את המוסד ההלכתי, כמו בקידושין ובגיטין. שם ההלכה קובעת שרק גברים יכולים לעמוד כעדים, ואני לא רואה מנגנון הלכתי שיכול או צריך לשנות זאת. אני צועדת בעקבות הרב משה פיינשטיין, שהדגיש כי טעמי המצוות והאיסורים הם עמוקים מכדי שנוכל להבינם עד הסוף בשכל אנושי. עם זאת הוא הציע, כטעם חלקי, שהתורה רצתה לפטור את האישה ממחויבויות חברתיות ואזרחיות אינטנסיביות כדי לאפשר לה להיות ממוקדת פנימה, בביתה ובמשפחתה, מבלי שהחברה תטיל עליה את נטל שליחות הציבור או עדות הקיום. יש כאן חלוקת תפקידים קיומית, לא הדרה".