הקצין שראה הכי הרבה מנהרות טרור: ככה אפשר לסכם במשפט את סא"ל ח', מפקד פלגת ס'1 ביהל"ם, שסיים בשבוע שעבר יותר משנתיים של פיקוד. במהלכן הוא פיקד על ארבע המסגרות של הפלגה: סיירת יעל, פלגת סמו"ר, פלגת צורים ופלוגה ייעודית נוספת, שמתמחות בלוחמת וחקר מנהרות טרור. הוא ראה הכול. את מאות הקילומטרים של תשתיות הטרור המרושתות של חמאס, שנחפרו מתחת לכל רצועת עזה במשך שנים ובהן גם הוטמנו גופות חטופים, ובכירי הארגון התחבאו שם עם ישראלים שנחטפו בשבעה באוקטובר. וגם את מנהרות הטרור "ערי המקלט" שחיזבאללה חצב בשני העשורים האחרונים בהכוונה ומימון איראניים בדרום לבנון והיו מיועדות להכיל מאות לוחמי רדואן ביום פקודה.
אבל הסיפור הזה מתחיל לפני 12 שנה בדיוק, או יותר נכון, כמעט ונפסק. סא"ל ח', באותם ימים קצין צעיר, פיקד על מחלקת הנדסה קרבית מגדוד 603 במבצע צוק איתן, ובמהלך היתקלות מול מחבלים בחרבת אחזעה נפצע באורח קשה. הסמל שלו, סמ"ר עמית יאורי ז"ל, נפגע. "הוא נהרג מול העיניים שלי", נזכר סא"ל ח' ומציין כי לוחם נוסף מהפלוגה, סמ"ר גיא בוילנד ז"ל, נהרג שם. הוא עצמו נפצע קשה: "חטפתי ארבעה כדורים - שניים ברגל, אחד בכתף והמשמעותי ביותר היה בריאות". סא"ל ח' טופל בשטח ופונה במהירות למסוק, בפעם הראשונה ולא האחרונה במהלך שירותו. אחרי שיקום שנמשך כחצי שנה, הוא התארס לחברתו באותו ימים, וכבר למחרת הודיע על סיום השיקום וחזר לגדוד. "נופר לא האמינה שאני חוזר. לאורך השנים, זאת לא הייתה הפעם היחידה ששמתי את הצבא לפני המשפחה".
ידעת אז שאתה לפני קריירה ארוכה?
הכי מעניין
"לא, ממש לא, אבל כל מה שצריך לקרות קורה". אחרי הפציעה הקשה בצוק איתן שימש ח' כקמב"ץ גדוד 603, יצא למכללה לפיקוד טקטי לקראת תפקיד מ"פ, ואז פיקד בזו אחר זו על פלוגת מסלול, פלוגת צמ"ה, ו"צורים". לאחר מכן המשיך ח' לתוכנית "גדעונים", וכך מצא עצמו כראש מדור חיזבאללה בענף "3" של אמ"ן, שעוסק בהפללת מטרות מודיעין. "נסעתי על קורקינט לקריה כמו תל אביבי", הוא נזכר בחיוך.
בתחילת המלחמה, כשהלחימה בעזה הייתה בשיאה וחצי מכוח האדם של צה"ל היה מגויס, ח' בכלל היה בבית הספר להנדסה צבאית בדרום. הוא פיקד אז על האימון המתקדם, כשתחתיו 3 פלוגות של חיילים שעתידים להיות "פלסים" - לוחמים שתפקידם לפלס את הדרך ולפרוץ מכשולים. למרות התפקיד הנחשב, ח' לא היה מרוצה מכך שכל חבריו נלחמים והוא בינתיים נותר בעורף, והחליט לפעול. "לא הצלחתי לקבל את זה שאנחנו לא במלחמה, אז עשיתי פיילוט ובכל סוף שבוע לקחתי במשאית צוות מפקדים אחר לרצועת עזה עם ארבעה טון מוקשים. הייתי מגיע למג"דים ומח"טים ושואל אותם איפה הם צריכים לפוצץ". בכל סוף מחזור נהוג לעשות לחיילים שכמעט הוכשרו "שבוע מלחמה" המדמה פעילות אמיתית בשטח. ח' החליט שבמקום אימון שרק ידמה, הוא ייקח אותם לשדה הקרב לחוות את הדבר האמיתי. "לקחתי את כל הפלסים לעזה והשמדנו המון תשתיות טרור", הוא מתגאה בצעד הלא סטנדרטי.
הפספוס הגדול
אולי הרגע המשמעותי ביותר במלחמה עבור סא"ל ח' היה בקיץ 2024. תוך כדי ההכנות ל"חיצי הצפון", החליטו בצה"ל להוריד את הפלגה בחזרה לרצועת עזה כדי להוביל את אחד המבצעים החשובים והדרמטיים ביותר של המלחמה, שכונה בצה"ל "מפצח האגוזים": "הלכנו להרוג שם את סינוואר, יחד עם חטיבה 401 והמח"ט שלה אחסאן דקסה ז"ל, שהיה מפקד נהדר, ועם חטיבת הנח"ל ואוגדה 162. ידענו שהוא ברח ממנהרה שהשמדנו, וכיתרנו את המנהרות של תל א־סולטאן". לכתר הזה היו שלוש תוצאות: "שתיים מהן חיוביות - סינוואר ברח בעקבות הכתר עם כל גדוד חמאס ויצא מהמנהרות החוצה למשך עוד חודש. ראינו אותם בורחים. כשכבר היינו בלבנון, פתאום התקשרו אליי מהשב"כ ושלחו לי תמונה שלו מת. הדבר השני זה שנכנסנו לתת־קרקע, שמענו שיש שם מישהו, ובחילוץ התברר שזה פרחאן קאדי, החטוף היחיד שחולץ בחיים ממנהרה במלחמה.
"התוצאה השלישית לכיתור הזה הייתה טראגית – רצח ששת החטופים", אומר סא"ל ח'. "אנחנו יודעים שסינוואר היה שם איתם. הגענו אליהם אחרי שהם נרצחו, זה היה אירוע מטלטל שהשפיע על כל מדינת ישראל. הוצאנו מהמנהרה את החטופים אחד אחד, דרך חדר עם ציור של מיקי מאוס. אני כמפקד משתדל להיות מבצעי ולא להתעסק בזהות של החטופים, אבל המשפחה של הירש גרה באזור הבית שלי, יש שלט 'הירש לנצח' ברחוב. בגלל שזה אירוע רגיש, זיכיתי את החטופים מחשש שמלכדו אותם, וזיהיתי את הירש. זה מלווה אותי עד היום. זאת הייתה תחושת פספוס כי היינו כל כך קרובים".
ששת החטופים שנרצחו במנהרה ברפיח, בעת שהייתם במנהרה | צילום: פורסם על ידי דובר צה"ל
היה משהו שהייתם יכולים לעשות אחרת?
"אין סוף למחשבות כאלה. סינוואר היה צמוד אליהם, ונתן הנחיה מפורשת שאם צה"ל מתקרב אז לרצוח את כל החטופים. קשה להגיד 'מה היה אם'. יש לי עשרה אירועים כאלה בכל רגע נתון שאני חושב עליהם. החטופים היו שם עם שני מחבלים ואקדח צמוד לראש, תחשוב מה זה לחלץ אותם ככה מתת־קרקע. שאלו אותנו למה הגענו לשם. צריך לומר שלא ידענו בוודאות שהם במקום ההוא. הייתה הערכה שיש חטופים ברפיח, ולא הופיעה משימה של חילוץ חטופים. זה אירוע מצער שהפקנו ממנו לקחים להמשך הפעילות".
זה אחי
צילום: באדיבות המשפחה
סא"ל ח' (35), נשוי לנופר ואב לחמישה, גדל בצפת ובפתח־תקווה. הוא למד בישיבה לצעירים בירושלים ואז בישיבת ההסדר בשדרות. עם גיוסו להנדסה קרבית ב־2011 נאלץ להכריע בין שירות ביהל"ם למסלול ההסדר, ובחר באפשרות השנייה. "ויתרתי על יהל"ם ואז חזרתי אליה מהדלת הראשית", מתאר סא"ל ח' את הדרך הצבאית שעשה. ביוני 2024 הוא נכנס לתפקיד מפקד פלגה ס'1, שבועות ספורים אחרי שצה"ל החל לפעול בפעם הראשונה ברפיח. "היה טקס בג'וליס, עשינו שיחת פלגה ומיד אחרי זה עשיתי דיון סטטוס למנהרת 'דרור לבן' שבה הוחזק הדר גולדין ז"ל. הצטרפנו לזה די בהתחלה, אבל כבר אז אמרו לי שאנחנו לא נספיק לקחת בזה חלק. בסוף, רק שנה וחצי אחר כך זה הסתיים. יום אחרי שנכנסתי לתפקיד כבר נכנסנו לעזה, חיפשנו את הדר, ובדיעבד, מצאו אותו ממש איפה שחיפשנו באותו זמן בלי שידענו שהוא שם. אחרי מספר שבועות של חיפושים ועבודה, שלחו אותנו לצפון למבצעי 'ביקורי בית' שהיו לקראת 'חיצי הצפון'. בדרך לשם עברתי אצל שמחה ולאה גולדין והבאתי להם שרטוט של התוואי שהכרנו באותם ימים. לאה השביעה אותי לא לעזוב את זה".
לימים הביא סא"ל ח' למשפחת גולדין דגם מוקטן של המנהרה הענקית והמסועפת שבה נמצא הדר ז"ל. אורכה היה למעלה מעשרה קילומטרים ובה כ־30 חדרים, ולאחרונה היא נאטמה לחלוטין. "זה התוואי הכי מורכב שראיתי מבחינה הנדסית", הוא מודה.
עוד כתבות בנושא
סא"ל ח' סגר מעגל מרגש בשנה האחרונה. הוא גילה כי שניים מהלוחמים שפינו אותו כשנפצע בצוק איתן היו צור, אחיו התאום של סגן הדר גולדין ז"ל, שבאותם ימים היה בגדוד 101, ורז שרור מגבעתי, שאחיו הקטן סמ"ר יהלי ז"ל היה לימים לוחם ביהל"ם שנלחם תחת סא"ל ח' ונהרג במהלך המלחמה.
בנובמבר 2025, שנה וחצי אחרי שהיה שם בפעם הראשונה, הגיע שוב ח' עם חייליו למנהרת דרור לבן ברפיח שבה נמצאה גופתו של הדר גולדין. "האירוע כל הזמן ליווה אותי, וידעתי שזה אף פעם לא נגמר". כשדובר צה"ל ביקש להראות לכתבים צבאיים את תוואי המנהרה, סא"ל ח' עמד שם עם מסכת סקי שחשפה רק את עיניו הירוקות, שהפכו מאז להיות סימן ההיכר שלו. בקול רגוע ובוטח הוא הסביר על העבודה הקשה והבלתי נתפסת שלו ושל לוחמיו, סירב לקחת קרדיט על ההישג וזקף הכול ללוחמי היחידה ולכוחות הנוספים שעבדו איתם.
תוך כדי החיפושים אחר גולדין ז"ל, שלח סא"ל ח' כוח מהיחידה לחפש חטופים בחאן־יונס. "לקחנו פרויקט לחפש גופות של חטופים גם מעל הקרקע ולא רק במנהרות. ככה, במבצע מדהים, ממש במקביל לחיפושים אחרי הדר ז"ל, מצאנו את גופותיהם של יאיר יעקב ואביב אצילי ז"ל, אחרי שחיפשנו אחריהם בידיים ושברנו מרצפות. אלה היו ימים הזויים. היו המון מבצעים לחיפוש חטופים שלא הביאו תוצאות. ואז נכנסה הפסקת האש והתחלנו להתכתב עם חמאס על מתי מחפשים את הדר. הם חיפשו שם ביום ואנחנו בלילה. בסוף הם הביאו אותו כי הלחץ שיצרנו גרם להם להוציא אותו, והוא הובא לקבר ישראל. הזמינו אותי לטקס מסירת הגופה מהצלב האדום. הייתי שם לצד כל המפקדים מחטיבת גבעתי ומפקד האוגדה, היחיד עם כומתה כסופה".
אחרי מציאת ששת החטופים ברפיח, סא"ל ח' ולוחמיו הצטרפו למבצע "חיצי הצפון" נגד תשתיות הטרור בלבנון. שלושה דברים הפתיעו אותו למצוא שם: "הכמויות של האמל"ח, הסטנדרט, והקרבה שלהם לגדר", אומר סא"ל ח', ומציין כי ראה אותם בפעם הראשונה כשנדרשו לטפל במנהרה במארון א־ראס, שהייתה חלק מפרויקט האיראני ל"ערי מקלט" בדרום לבנון. "נכנסנו אליה דרך בית קברות מוסלמי בלב הכפר. זה היה תוואי פשוט ודי דומה למה שראינו בהמשך - ירידה תלולה מאוד כשהפיר יוצא בצד השני, בבינת־ג'בל. מצאנו שם אמל"ח שהיה מספיק לגדוד, כשהמנהרה נמצאת כמה מאות מטרים משטח הארץ, מרחק של שלוש דקות ברכב עד הגדר. זה היה איום ישיר. במקום אחר הגענו לשטח סבוך מבוצר, במרחק של הליכה מהגדר. היו שם כמויות אמל"ח שאי אפשר להאמין, אירוע משוגע. הכל ממוספר ובתוך ניילונים. עם ישראל ניצל בנס מהפשיטה שתוכננה שם. זה מראה כמה חשובה הפעילות שפיקוד צפון עשו שם. כשהסרנו את האיום בידיים, הרגשתי שזה היה כמו לעקור שן".
ניסים לא יכולים להיות חלק מתוכנית העבודה של צה"ל. אם בשבעה באוקטובר גם חיזבאללה היה פועל - המצב היה אחרת.
"זה המזל שלנו עם הערבים, שהם מאוד אוהבים כבוד. הם יכלו לאחד כוחות ולא עשו את זה כי סינוואר רצה כבוד ותהילה. אם נסראללה היה מתחיל יחד עם סינוואר, הם היו מגיעים לקווים אחוריים מאוד. ברמת המרגיע הלאומי אגיד שניקינו את הגבול בצורה מאוד טובה. חשוב להגיד את זה לתושבים. לא הופתענו, ידענו שזה קיים".
עול הפיקוד
צילום: דובר צה"ל
אחרי חיצי הצפון חזרה הפלגה לרצועת עזה. "היינו בשכונת ג'ניינה ברפיח. מפקד הצוות סרן נועם רביד והלוחם סמ"ר יהלי שרור ניגשו לפיר ונהרגו ממטען. היה לי קשה להגיע למשפחות שלהם, זה ערער אותי מאוד. הם היו החיילים הראשונים שנהרגו תחתיי בתפקיד הזה, וזה השפיע עליי מאוד גם ברמה הפיקודית".
צילום: דובר צה"ל
מה טלטל אותך באירועים האלה? לא פעם ראשונה שנפגעים לך חיילים.
"נכון, אבל יהלי ורביד הם הראשונים שנהרגו תחת פיקודי בס'1. יש לי לוחמים שנפצעו אבל זה הפיך ואפשר להמשיך לחיות, אי אפשר להחזיר את מי שנפל. אלה אנשים ששלחתי למשימה ולא חזרו. כשהם נהרגו, זה היה במשימה תחת גדוד 13. דיברתי ממש עכשיו עם מי שהיה המג"ד שם, על האירוע הזה. הוא אמר לי שגם הוא ישן עם זה כל לילה. זה היה אתגר, אבל הייתי צריך להרים את הראש ולהראות לפקודים שלי שממשיכים קדימה", אומר סא"ל ח' בכנות.
בתור מישהו שנפצע בעבר וחזר ללחימה, היו לך עצות לחיילים שלך שנפצעו?
"המילה אחריות זה הדבר הראשון. אתה מבין מה המשמעות בלשלוח חיילים קדימה. כשנפצעתי בינוני בליטני חזרתי אחרי 24 שעות, לי זה היה חשוב. אני חושב שהחיילים שלי שראו אותי חוזר ומוריד את התפרים תוך כדי הלחימה, הבינו מה מצופה. זה יותר משמעותי מלומר להם שחשוב לחזור. הכי חרוט לי זה המשפחות השכולות. כשאתה הולך למשפחה ומסביר להם למה הבן שלהם לא חזר. המלחמה הזאת זה האולטרסאונד של המדינה ושל צה"ל. רואים מי נלחם יותר ומי פחות. זה גם מכניס לפרופורציות – כבר לא מעניינים ההצטיינות הזו והמסדר הזה".
אחרי התקרית הקשה, שהייתה בזמן "מרכבות גדעון א'", הפלגה החלה לזוז בקצב מהיר בין משימות משמעותיות מאוד. מהמבצע להשמדת מנהרות חיזבאללה ברכס הבופור, ועד לפשיטה על בית החולים האירופאי בחאן־יונס אחרי חיסולו של מוחמד סינוואר, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מח"ט רפיח מוחמד שבאנה, ובכירים נוספים. לוחמי הפלוגה הייעודית איתרו את תוואי המנהרה של אותם פעילים אחרי שהמתחם נכבש על ידי שלדג וסיירת גולני. "הוצאנו את הגופות של הבכירים וגם הרבה חומר מודיעיני שלקח המון זמן 'לפרוק', אבל היה משמעותי. זה היה אתגר והישג גדול מאוד".
אתה מתאר פינג־פונג במשך כל התקופה הזו. האם יש לך זמן לנשום עם הלוחמים, לעשות אימונים, יישור קו מקצועי ועיבוד חוויות או שרק רצים מזירה לזירה?
"תמיד אמרו שיהל"ם חיים טוב", הוא אומר, אך ממהר להוסיף שהסטיגמה איננה נכונה: "ראיתי את הבית שלי פחות ממג"ד ממוצע, ועדיין התעסקתי המון ברוח של הפלגה ובהפקת לקחים. כיחידה מיוחדת צריך לעבוד על טכנולוגיה, רוח והפקת לקחים, ועשינו הרבה כנסי למידה ותחקירים. לא ויתרתי על שום אירוע. תמיד אמרתי למח"טים שעבדתי איתם, שהם מתנהלים בספרינטים ואני במרתון. אולי בגלל זה נהייתי 'האחראי הלאומי על תת־קרקע'".
מכל כיוון
הלוחמים בפלגה ס'1 המשיכו למבצע "לב אמיץ", שבו אותרה גופתו של רס"ר רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שנותר בעזה. אחרי זה נכנסה הפלגה למבצע "ממלכת עפר" לחיסול 200 המחבלים שנותרו כלואים בכיס רפיח. "הם היו עם הרבה דם על הידיים, והיה לנו חשוב להרוג אותם", מבהיר סא"ל ח'. משם המשיכו לרצף של השמדת מאות מנהרות בתחומי הקו הצהוב ברצועה. "זה נשמע פחות מגניב אבל בשבעה חודשים, מאוגוסט ועד 'שאגת הארי', היינו בסחרור של השמדת תת־קרקע. זה הצליח והיה מהמם. בשאגת הארי הוקפצנו לצפון. עשינו המון מבצעים".
ביניהם, הריסת תוואי מנהור בכפר קנטרה. הייתה שם עיר המקלט הגדולה ביותר שנמצאה בדרום לבנון, ששתי המנהרות שלה נועדו לשמש כנקודות כינוס למחבלי הארגון לפני פלישה לישראל. "לחטיבה 7, יש זכויות רבות בקרב הזה", מדגיש סא"ל ח'. "הייתה הפסקת אש עם חיזבאללה ותוך כדי הפעילות החל להתפתח איום רחפני הנפץ. חיכינו למפקד פיקוד צפון וראינו רחפן עובר מעלינו, ואז השיירה שלו הגיע ואמרה שזה נפל עליהם". המנהרה הושמדה באמעצעות 500 טונה חומר נפץ, הפיצוץ הגדול בהיסטוריית צה"ל.
סא"ל ח' מספר בהגינות ובהתאם להנחיות ביטחון המידע על המהלך הראשון לחציית הליטני על ידי אוגדה 98, שהתגלה על ידי חיזבאללה ונכשל. "קיבלנו משימה תחת אוגדה 98. באירוע הזה לצערי היינו כוח לא גדול, וחטפנו הרבה תמ"ס (תלול מסלול). לוחם צנחנים נהרג ונפצעו עשרות חיילים. אני נפצעתי בינוני ופוניתי החוצה. כשחצינו בפעם הבאה, צפיתי על המקום הזה מלמעלה. זה אירוע שלמדתי ממנו הרבה, וזו זכות גדולה לסיים את המשימה כמו שצריך".
כחלק מהמאמץ לכיבוש הבופור, הוטלה על הפלגה משימה לאיתור מתחם תת־קרקעי עם כמה תוואים, שנחפר מתחת לרכס הבופור ועלי טאהר. המבצע תוכנן במשך שנים רבות מבלי לדעת למעשה מה מצפה ללוחמים בשטח. ואכן, במהלך המשימה התגלו ללוחמים מנהרות עם ייעוד שונה. חלקן נועדו להגנה על הרכס מפני פשיטה צה"לית ובהן נמצאו מקלעי נ"מ ומוקשים מתוצרת איראנית נגד מסוקים, ומנהרות אחרות נועדו להכנה לתקיפת מטולה. "מלכדנו את המנהרות האלה ומתישהו בקרוב יהיה הפיצוץ", מעריך סא"ל ח' לאור השלמת החקירה של המנהרות והוצאת הממצאים משם. "אני חייל צה"ל, ולא מעניין אותי מה הדרג המדיני מחליט. לכן אני לא מרשה לאנשים שלי לדבר אסטרטגיה, הם רק צריכים לוודא שהנשק שלהם פועל".
הלקח מהמנהרה
כמי שלמד בישיבת הסדר, מה דעתך על שילוב לוחמות בלוחמה והמתח מול הלוחמים הבני"שים?
"נלחמתי הרבה וראיתי הכול, יש למפקדים המון כבוד לדת למסורת. כיחידה שיש בה לוחמות, יהל"ם עשו את זה בהצטיינות. הן לוחמות מדהימות, ואנחנו שומרים על הכבוד שלהן. כמו שיש בצה"ל מקומות שעוברים בהן על פקודות בטיחות, ככה יש מקומות שעוברים על פקודות שילוב ראוי. המגמה להביא נשים וחרדים בצה"ל היא טובה. כל המפקדים בצה"ל ערכיים ומוסריים ודוגלים באהבת המדינה והארץ ורואים את כולם שווים. כשאתה נלחם באמת - אלה רעשי רקע. כשאתה נלחם ליד מישהו, לא משנה אם הוא ספרדי, חילוני, דתי, אשכנזי, אתה מבין שכל השאר זה ספינים של בעלי אינטרסים ותקשורת".
מה למדת מהלחימה בכל המנהרות האלה?
"קודם כול שזה תווך לחימה מדהים, מטורף. זה 'נעלם' שלם מתחת לאדמה. המנהרות שראינו באיו"ש, בלבנון, בעזה ובסוריה, לכל אחד יש לו את הדי־אן־איי שלו. בעזה הם חיים את זה. זה לא ייגמר כי האדמה שם רכה, אפשר לחפור עם כפית. בלבנון לעומת זה הדברים יותר מאתגרים, לא כזה קל לחפור מנהרות. למדתי שמפקד חייב להסתכל על הממד שלמטה. פעם המלחמות שלי היו לשכנע את המח"טים לתת לזה קשב, במלחמה הזאת השפענו המון על צורת הלחימה. צריך להסתכל על התת־קרקע כממד שלם. דיברתי על זה בהמון פורומים, בפו"ם ולכל המפקדים בצה"ל. לא משנה מי עמד מולי, הסברתי לכולם שזה ממד שאי אפשר להתעלם ממנו והיום גם צה"ל שם. לפני המלחמה רק ידענו שיש מטרו מתחת לעזה, אבל לא הבנו שהכול מחובר ככה".
מה בישראל לא מבינים על הלחימה מתחת לאדמה?
"שזה תווך מרתק. בכל קטגוריה של לחימה, התת"ק מורכב יותר – התקשורת מתחת לאדמה, איך שולטים בשדה הקרב במנהרה, איפה המפקד נמצא, איך נושמים, איך חיים, זה עולם שלם".
לערב פרידה שעשו לסא"ל ח' מהיחידה, הכינו ילדיו סרטון בהפתעה. "הם עוד קטנים, אבל הם אמרו לי 'אבא, תחזור הביתה רק אחרי המשימה'. זה מראה שהם הבינו מה עשיתי", אומר סא"ל ח', ומבקש להדגיש את גבורת לוחמיו ולוחמי יחידת יהל"ם כולה שנפלו ונפצעו במלחמה. "יכולנו ללכת רק לפעולות מיוחדות, אבל בחרנו להביא את האקס פקטור לעוד מקומות והיינו רלוונטיים מאוד במלחמה. כל השותפים שלנו, המג"דים והמח"טים, שהם באמת עושים את הדברים הגדולים. אנחנו צריכים לזכור שזאת מלחמה ארוכה וקשה, ואני מציע לכל מי שמחפש את הזבנג וגמרנו לזכור שההישג שהצטבר הוא המון. הראשון שימצמץ - יפסיד".
עוד כתבות בנושא
