יצחק אשחר
מייסד ויושב ראש תנועת "אנובאנו"
בן 72, נשוי לצילה, אב לשישה וסב לשלושים. תושב קריית־שמונה: "מקום אהוב, נוח לגור בו על אף הקשיים. אני צופה לו עתיד ורוד"
שלום יצחק, איך אתה מרגיש אחרי שקיבלת השבוע את אות הנשיא להתנדבות?
"אני אופטימי מטבעי, גם כשאני רואה מה שקורה בחברה ובמדינה. השבוע בטקס התרגשתי לא רק באופן אישי. היה מרגש לראות 19 איש שקיבלו את האות מהנשיא, אנשים שמייצגים את המיטב של החברה הישראלית - היהודית ושאינה יהודית. היו שם הרבה מיזמים שקמו בעקבות המלחמה, וגם כאלה שקיימים כבר עשרות שנים. יפה לפגוש את זה".
מה גרם לך להגיד, "יאללה, קמים ועושים"?
הכי מעניין
"עשרות שנים אני עושה כל מיני דברים שהמכנה המשותף שלהם הוא התנדבות. אני רואה צורך חברתי, מתרגם אותו לתוכנית פעולה, רואה מה יש להציע באותם נושאים ומחפש שותפים לדרך. אני קשור מאוד לפריפריה החברתית. לפני עשרות שנים הקמתי את תוכנית 'שמיניסטים לעיירות פיתוח' (של"פ) בבני־עקיבא. הייתי קשור להקמת מרכזי צעירים ולהנגשת ההשכלה גבוהה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, והקמתי גרעינים. אחרי החתונה עלינו לגור בשלומי עם הרב שמואל וטובה אליהו. זה היה בסוף שנות ה־70. בדיעבד התברר שזה היה הגרעין התורני הראשון – ואגב, אני דווקא ממש לא אדם תורני.
"לפני חמש שנים יצאתי לפנסיה, ושאלתי את עצמי מה השלב הזה אומר. גיליתי שבניגוד להרבה מדינות במערב, בישראל כל מי שיוצא לפנסיה נכנס לקטגוריה של הגיל השלישי עד שהוא מסיים את חייו. במדינות אחרות יש הבדל בין גיל שלישי לגיל רביעי. הגיל השלישי הוא לא כרונולוגי, אלא תפקודי. בעיניי, כל זמן שאתה מתפקד, אתה יכול להחזיר לחברה. אין סיבה שבגילים כאלה אנשים רק יצאו לחו"ל או ישחקו עם הנכדים".
יצחק אשחר | צילום: נעמה שטרן
אני תומכת בהתנדבות. אבל לאדם שעבד כל חייו וגידל ילדים מגיע גם לנוח ולהשקיע בעצמו.
"זה לא בהכרח בא אחד על חשבון השני. התוכנית שלנו נמשכת שנה אחת או שנתיים, שבהן עוזבים את הבית, גרים בקהילות אחרות ונותנים את מה שאנחנו יכולים לתת. לנו יש זמן, ניסיון חיים וידע מקצועי מצטבר, ובעזרתם אפשר לעשות התנדבות משמעותית. אני מאמין שהתנדבות צריכה להיות עם הקהילה. לא צריך לבוא אליה מבחוץ, אלא לחיות יחד איתה עם הרבה צניעות וענווה".
מתוך התפיסה הזאת הקמת את "אנובאנו"?
"אחרי שיצאתי לפנסיה היו לי כמה יוזמות. הראשונה היא 'מסעות סבאבא'. לקחנו גמלאים והכשרנו אותם להיות מדריכי הארץ ומורשת במחיר מסובסד, והם התחייבו לקחת את הנכדים שלהם לאתרים ולמסעות שיצאו אליהם. כיום יש כבר 53 קבוצות כאלה, שכוללות למעלה מ־1,300 איש. יש כאן קשר בין־דורי, אהבת הארץ וערכים נוספים. אחר כך עשיתי פעולות עם 'יד ושם', ואז הגעתי לתוכנית הגדולה ביותר, לפחות עד עכשיו - 'אנובאנו'. הרעיון היה להקים גרעינים של 15־25 איש, להגיע לפריפריה החברתית ולגור במקום לפחות כשנה. כל אחד יתרום בהתאם לכישוריו ולפי הצרכים של הרשות המקומית, שמספקת את המגורים. אני קורא לזה שנת שירות עם ארבעים שנות ניסיון".
עוד כתבות בנושא
"המקום הראשון שרצה את המתנדבים והעמיד לרשותנו דירות היה ערד. הגרעין הראשון עלה לשם לפני שנתיים. אגב, אנחנו מקפידים שמחצית מהאוכלוסייה שמגיעה לגרעינים תהיה חילונית. מבחינתי כל מי שציוני מוזמן, גם חרדים וגם כאלה שאינם יהודים. היה ברור שהמקום הבא יהיה קריית־שמונה, וצילה אשתי ואני אמרנו שאנחנו לא יכולים לנדב אחרים ולא ללכת בעצמנו למקומות כאלה. לכן הצטרפנו לגרעין של קריית־שמונה".
אתם לא נמצאים רק שם. כשהגעתי לבית־שאן פגשתי חבר'ה משנת השירות שלכם.
"נכון, חבר'ה מבית־אל, מקשת וגם מקיבוצי עמק יזרעאל נמצאים בבית־שאן. אחד הדברים המופלאים שאני שומע זה שלראשונה אנשים כאלה, מסוגים שונים, חיים כמעט יחד. מתי יש הזדמנות כזאת במהלך החיים? זה נותן ערך מוסף. השנה מסיימים את השירות חמישה גרעינים: במטולה, בקריית־שמונה, בבית־שאן, במצפה־רמון ובערד. בשנה הבאה אנחנו עומדים לעלות ל־11־12 מקומות. זה קצב הגידול, והוא יכלול מקומות כמו חצור, נוף־הגליל, עכו ונתיבות.
"חשוב לי להגיד שבלי השותפים שלנו לא היינו מצליחים. השותפה הראשונה היא תנועת אמונה, שמיד אמרה 'אנחנו עומדים מאחוריכם'. גם הג'וינט שותף שלנו. בקריית־שמונה בנק הפועלים לנו לשכור את הדירות, וגם קק"ל נכנסה לתמונה. היא זו שמאפשרת לנו להתרחב לכל כך הרבה מקומות".
עוד כתבות בנושא
מה גילית כשהגעת לקריית־שמונה?
"קיבלנו הרבה מאוד חום ואהבה מהציבור. אנחנו פוגשים מנהגים שלא הכרנו. כשגרתי בהושעיה, הייתי מתפלל בבית הכנסת המרכזי, אבל עכשיו אני מתפלל בבית הכנסת ההודי ובבית הכנסת הטוניסאי, ואנחנו חלק מהאווירה ומהמקום. השכנים שלנו מרעיפים עלינו אוכל מכל הלב, וכשמסתכלים מסביב על הירוק והמים, ומחברים את זה לאנשים שהם גם חמים וגם ציונים - אתה אומר לעצמך, 'וואלה, למה לא גרתי שם עד עכשיו?'".
אנחנו שומעים זעקות כאב מקריית־שמונה. איך אתם מתמודדים עם המצב הביטחוני?
"מי שלא גר כאן יתקשה להבין את המצב. רוב הרעשים הם קולות של ירי שלנו ללבנון, אבל זה קורה כל הזמן, ביום ובלילה, ומדי פעם יש גם נפילות בתוך העיר. בדרך כלל נפילה מקדימה את האזעקה, ואז אין משמעות למקלט. לרוב החבר'ה שלנו גם ככה אין מקלט או ממ"ד, ולצאת החוצה זה מסוכן מאוד. אז מתכסים בשמיכה ונשארים בבית. זה הכי מוגן שיש לנו".
טוב, אני מקווה שבני משפחותיכם לא יקראו את המדור הפעם. תגיד, זה לא מרתיע אנשים מלהגיע אליכם?
"להפך, בשנה הבאה נשארים 22 איש מתוך 25. יש עוד עשרים איש שרוצים להגיע, ואני מאמין שבסוף נהיה שלושים. לא טוב שכולם יגיעו לכאן, יש עוד מקומות שצריך לגור בהם. בחיי היומיום רוב האנשים עוסקים בתחום שבו הם התמחו: רופאת המשפחה עוסקת בתחום רפואת קשישים, והמורים בבתי הספר. גם עובדים סוציאליים ואנשי טיפול בתחומם. חשוב לי לומר שאנחנו רק מתגברים את הקיים ולא מחליפים עובדים, כדי לא לתפוס מקומות תעסוקה.
"אחד הדברים היפים הוא לראות את החלומות של המתנדבים. אתה רואה צורך, מתרגם אותו לחלום ומגשים אותו. הקמנו מרפאת יועצים בקריית־שמונה, ומגיעים אליה רופאים מכל הארץ, בדרך כלל פעמיים בשבוע. מנהלי מחלקות מהדסה ומשערי־צדק נותנים שירותי ייעוץ בחינם לכל הסביבה. עכשיו אנחנו עוזרים לבנות ממ"דים בעיר למי שמתקשה בכך. גייסנו מהנדס, אדריכלית ועורך דין, והם נותנים לכך מענה. כאן באות לידי ביטוי היכולות של האנשים לעשות מעבר למקצוע שלהם".
מה התחושות בעיר היום? מה לדעתך יקרה בה?
"הבעיה איננה רק ביטחונית, אלא גם מה שקורה עקב כך. אחוז גבוה מתושבי קריית־שמונה לא חזרו הביתה, ויש כאלה שעוזבים. מי שבדרך כלל עוזב הם החבר'ה החזקים יותר. יש גם משפחות חזקות שנשארו, אבל אנחנו צריכים כיום לתת מענה לקשישים, לבודדים ולמשפחות רווחה".
מעניין שאתה לא חושב על בלימת העזיבה. לדעתך זו לא אפשרות מעשית?
"לא, מי שמרגיש לא בטוח, לא יכול לחיות כאן. אני מבין מאוד את הוותיקים. אלה אנשים שסוחבים גלים־גלים של בעיות ביטחון, תחבורה, בריאות ונגישות לשירותים. פתאום נוספים לכך עוד היבטים ביטחוניים, וזו כבר מכה אחת יותר מדי. בתקופת הפינוי הארוכה הם ראו מה אפשר לקבל בתל־אביב ובירושלים, ועכשיו הם אומרים לעצמם די.
"אם מסתכלים על העתיד, ברור לי שקריית־שמונה תוכל להתחדש רק עם אוכלוסייה חדשה וחזקה, שרואה בהתיישבות במקום אתגר ציוני. בשנה שעברה הגיעו לכאן 24 משפחות חדשות, בלי קשר אלינו. מתוכן יש 6־8 משפחות דתיות, ובהן הבת שלנו, שעברה לכאן מירושלים עם משפחתה. בעלה נוסע פעמיים בשבוע לתל־השומר. זה לא קל, אבל הם מבינים את החשיבות. בקיץ הקרוב אמורות להגיע שלושים משפחות חדשות, רובן מהציבור הדתי. אני סבור שרק המשפחות הללו יצליחו לחדש את החברה והקהילה. לו היו יותר דירות גדולות, שמתאימות למשפחות מרובות ילדים או עוד דירות עם ממ"ד, היו מגיעות יותר משפחות. ובכל זאת, אני אופטימי".