שנת שירות בגיל השלישי: הסרט על האנשים ש"מעניקים תקווה במקומות הנמוכים"

לצד הסבל שהביאו שנות המלחמה, התגלו נקודות רבות של אור וטוב לב וגם מראות נדירים. אחד מהם הוא סיפורם של גיבורי הסרט "שנת שירות בגיל השלישי" שיצרו הבמאית לינה צ'פלין והמפיקה דניאלה רייס, ויעלה לשידור היום ב-HOT 8.

כמו ששם הסרט מרמז, גיבוריו, מתנדבים מכל הארץ בסביבות גיל ה-60, החליטו לעזוב את חייהם, משפחתם, ילדים ונכדים ולהתגייס לשנת שירות מלאה בעוטף עזה. זו אמנם חוויה ששמורה בדרך כלל לבני נוער טרם גיוסם לצבא, אך זה לא עצר מבעדם להגיע ולשקם את הקיבוצים הנטושים וההרוסים, לעקור עשבים שוטים, לסדר שבילים ולחדש את חדר האוכל.

"זה היה נראה לנו תופעה יוצאת דופן", מספרת צ'פלין בעת הקרנת הסרט באירוע נעילת פסטיבל קולנוע דרום 24, מייסודו של בית הספר לקולנוע במכללת ספיר, "ואז זה היה חדש, היום יש כבר הרבה שהצטרפו ליוזמה הזו. אנשים שעושים שנת שירות בגיל מתקדם, הם אנשים מיוחדים. ועל אנשים כאלה תמיד מעניין לעשות סרט".

מי שהייתה הראשונה לשמוע על אותם "יוצאי דופן" כמו שמכנה אותם צ'פלין, זו המפיקה רייס: "קראתי כתבה עליהם בעיתון וזה היה נראה לי מיד כמו סרט שיכול להתאים ללינה. מה גם שהילדים שלי בעצמי עשו שנת שירות והרעיון של מבוגרים שעוזבים את החיים שלהם בשביל לעזור ולתרום, היה נראה לי מאוד קולנועי. בקולנוע אנחנו מחפשים בכל מחיר אנשים שיכולים להעניק תקווה במקומות הנמוכים שאנחנו נמצאים בהם, וזה בדיוק זה".

הצילומים התחילו מספר חודשים אחרי 7 באוקטובר, כאשר פעמיים בכל חודש, רייס וצ'פלין מגיעות חמושות במצלמה אל יישובי העוטף ומתעדות את פעילות המתנדבים. שם הם גם נחשפו לראשונה לנזקי מתקפת הטרור הרצחנית של מחבלי חמאס וההיעדר המורגש של בני המקום.

"זה היה כואב", מספרת צ'פלין, "לצלם בעוטף זה קשה. כל יום צילום הקשה עליי. לכן מאוד התפלאתי והתלהבתי מהאנשים שעברו לגור שם. הם לא באו לקטוף תפוזים שעתיים ולחזור הביתה. הגיעו לגור שם שנה, זה יוצא דופן. ידענו שכבר כל הצופים בישראל ראו את המראות הקשים בעוטף, העדפנו להתמקד במתנדבים והשמחה שהם מביאים. הופתעתי לפגוש אנשים שטענו שלעבוד בעוטף ולעזור במה שאפשר, נותן להם אושר. הם הרגישו שלמרות שהם זקנים והעולם כבר שייך לדור הבא, הם עדיין רלוונטיים כי מישהו זקוק להם. זה גרם להם להרגיש מאושרים. זה קונטרוברסלי. אבל היה נראה לנו מעניין, בדרך כלל סרטים עושים על איזו שהיא בעיה שצריך לתקן. ואנשים מאושרים הם גיבורים נדירים בקולנוע".

"בצילומים באמת הרגשנו שלאט לאט החיים חוזרים למסלול", מסכימה רייס, "כמובן לא מה שהיה, אבל אני היסטוריונית במקצועי, ואם מסתכלים אחורה בשנים, לכל מיני משברים שחוותה האנושות, רואים שאחרי מכות כאלה חזקות מגיעים צמיחה ושגשוג. מדובר בתהליכים איטיים. לבנות מקומות וגם אמון מחדש".

צ'פלין היא לא עוד יוצרת קולנוע שמחפשת רעיונות מקוריים. בגילה המופלג, 92, היא מחזיקה בתואר הבמאית הוותיקה ביותר במדינת ישראל, מה שגם יצר אצלה חיבור מיוחד לאלו שצילמה. "הייתה לי הזדהות חזקה מאוד איתם", היא מספרת בהתלהבות, "אני לא צעירה וגם אני, כל פעם שאני עושה סרט, מרגישה שיש מי שזקוק לי וזה משמח אותי מאוד".

איך זה מרגיש להיות הבמאית הוותיקה ביותר?

"זה לא אומר כלום, רק שיש לי מזל", היא צוחקת.

את חושבת שלקולנוע יש תפקיד חשוב בשיקום החברה מ-7 באוקטובר והמלחמה?

 "אני לא בטוחה שסרטים משפיעים ככה על החיים. במקרה הטוב הם משפיעים על בן אדם אחד או שניים, על מצב הרוח שלו. אבל החיים יותר חזקים מכל סרט. אין מנוס מלהפיק על זה סרטים, טובים ופחות טובים. הסיפור הוא מה שחשוב, יותר מהעשייה של הסרט".

רגע לפני שאני משוחחת איתן, בשדרות מופעלת אזעקת צבע אדום, בעקבות זיהוי שווא. כמו תזכורת צורמת לכך שלמרות שהצילומים כבר מאחוריהן והסרט מוצג לראווה, המציאות שמוצגת בו לא שייכת רק למסך. "באופן כללי אני חושבת שלהקרין את הסרט הזה בפסטיבל קולנוע הדרום במכללת ספיר זה מאוד מתאים וסימפתי, כשאנחנו נמצאים לא רחוק מכל ההתרחשויות שהיו".

שנת שירות בגיל השלישי” תעלה לשידור היום, ראשון, 16.11, ב-HOT8, ב-HOT VOD וב-NEXT TV