"לצד הפרגון היו אנשים שהרימו גבה": הזוג שיצא לשנת שירות בגיל 80

הנסיעה למושב פרי־גן דרך כבישי העוטף, היא כמו מסע בזמן. כאן הזיכרון עודנו נוכח ומדמם, והזמן שחלף לא השכיח את הזוועות. המיגוניות המחוררות, פני הקורבנות שמביטים אלינו משלטי זיכרון, דגלי ישראל המתנופפים.

בתוך המציאות המבלבלת הזו, יש גם מי שבאים לעזור ולאסוף את השברים. כאלה הם נאוה (70) וד"ר יונתן (80) סגל; היא פסיכולוגית קלינית, הוא מורה למדעים. בטלפון הם מדריכים אותי איך לקצר את הדרך אליהם דרך כבישי עפר קטנים, כאילו הם תושבי המקום כבר שנים. נאוה ויונתן, תושבי נווה־דניאל שבגוש עציון, עברו לפני כמה חודשים לבית קטן במושב פרי־גן, כדי לעשות "שנת שירות לאומי למבוגרים". זהו מיזם ייחודי שצמח במסגרת בית המדרש אלול, ונהנה מחסותה ותמיכתה של "ג'וינט אשל", עמותה המשתייכת לארגון הג'וינט ועוסקת בקידום האוכלוסייה המבוגרת בישראל.

במסגרת המיזם, ששמו "עכשיו הזמן", זוגות ויחידים מתנדבים לשנת שירות, בדיוק כמו זו שצעירים וצעירות רבים עושים לפני השירות הצבאי, אלא שבמקרה הזה הם עושים זאת בגיל השלישי. במשך שנה תמימה מתגוררים המתנדבים ברחבי העוטף, מתארחים בבתים שתושביהם טרם חזרו לאזור מסיבות שונות, ויחד מנסים לאסוף את השברים, כל אחד בתחומו שלו.

עם בואי אני מוצאת את יונתן מטפח את הגינה הגדולה, בזמן שנאוה קוצצת ירקות לסלט שהיא תיקח איתה, מיד אחרי הריאיון שלנו, למפגש שהם מקיימים עם חברי הקבוצה האחרים. כן, חיי הקהילה הם חלק בלתי נפרד מהתוכנית, כמו בשנת השירות המקורית.

"אפילו הביאו לנו מדריכה", מחייכת נאוה כשאנחנו מתיישבים סביב השולחן. "ההנהלה של הפרויקט שמה דגש רב על חיי הקבוצה. אנחנו מחויבים לעבודה של ארבעה ימים בשבוע, ול־24 שעות עבודה במצטבר, ויום ראשון מוקדש לקבוצה. נפגשים, לומדים יחד, שואלים מה נשמע, מדברים על הקשיים".

היום שאחרי הקריירה

נאוה ויונתן גדלו שניהם בבתים חילוניים ברמת־גן. הם הכירו בהופעה של אריק איינשטיין בתיאטרון צוותא, נישאו ונסעו לטיול חובק עולם, כולל איראן, פקיסטן וארצות המזרח. לאחר שהכירו תורות ותרבויות שונות, חזרו ארצה והחליטו לשוב אל השורשים, אל התורה של עמם. הם עברו לגור בקריית־משה, ובמשך כמה שנים השתתפו בשיעורי חסידות בכפר־חב"ד ובבני־ברק. אף שלא הצטרפו לחסידות חב"ד, הם פועלים לדבריהם מתוך תחושת השליחות שהיא נטעה בהם. "אני אומנם לא הולכת עם פאה, ומבחינה חיצונית אנחנו לא חב"דניקים קלאסיים", אומרת נאוה, "אבל הבחירה ללכת לשליחויות ולהעביר סדנאות ביפן, ביוון, פורטוגל ועוד כל מיני ארצות, נעשתה מתוך ההשראה וההשפעה של חב"ד".

הדיווחים על מתקפת חמאס בשמחת תורה תשפ"ד הגיעו אליהם בעודם שוהים בשליחות בבית חב"ד בפוקהרה שבנפאל, שהם נסעו להחזיק אותו במשך תקופת החגים. "בואי נגיד שבכל מקרה בגילי לא הייתי זה שרץ להציל חטופים", אומר יונתן, "אבל במצב כזה כל אחד מחפש את הדרך שלו לתרום ולעשות. עבר זמן עד שהגיעה אלינו ההזדמנות הזו לעשות מעשה משמעותי, תרומה של שנה שלמה, שבה נוכל לתת מהידע המקצועי שלנו. אפשר להגיע ליום אחד, לארוז אננס או לעזור לחקלאי, ולחזור הביתה – אבל אם אני יכול לתרום תקופה שלמה בצורה הכי מזוקקת, זה דבר גדול".

נאוה שמעה על המיזם במסגרת בית המדרש "אלול", וההצעה לעבור לשנה שלמה רחוק מהבית דווקא התאימה לה בשלב זה של החיים. "השנה חגגתי שבעים, ויש לזה משמעות רבה", היא משתפת. "קודם כול דברים רבים להודות עליהם, ברוך ה', אבל הקריירה נגמרה באיזשהו מקום, וההתבצרות לא הייתה טובה בשבילי בזמן המלחמה. הרגשתי שאני חיה בתוך בור, מוקפת רגשות ומחשבות, ואפשר להשתגע מלֹא לעשות כלום. ברגע ששמעתי על הרעיון הזה, היה לי קל מאוד לרצות את זה".

נאוה: "כבני אדם יש לנו משאבים לעבור אירועים קשים, לשרוד ולהמשיך הלאה, אבל דווקא כשהחיים חוזרים לנורמליות, כל מה שהודחק יוצא החוצה. כולם הלכו להלוויות של החטופים שהוחזרו, וכל דבר כזה עוצר את השגרה מחדש"

במהלך השנים הייתה נאוה רגילה ללוח זמנים עמוס לעייפה במטופלים ומבקשי עצה. אבל ככל שהשנים חלפו והעבודה בקליניקה התחלפה בטיפול בנכדים, היא חשה שמשהו חסר. "הפסיכולוגיה זו אהבת חיי", היא משתפת. "תמיד טיפלתי, בקליניקה פרטית, ובמקביל לימדתי. בינתיים הילדים מתחתנים ונולדים נכדים. זה מרתק לחוות כל נכד ואת ההתפתחות שלו, אבל זה גם לא יכול להיות מרכז החיים שלך. במשך השנים פיתחתי כל מיני פרויקטים ויוזמות, והייתי מושקעת בזה. ארגנתי למשל בבית הכנסת בנווה־דניאל תפילת נשים, אבל גם הפרויקט הזה מצא את העצמאות שלו, וממשיך היום בלעדיי. אני תמיד רוצה עוד".

לאחר שבני הזוג שמעו על המיזם והחליטו להצטרף אליו, הם עברו תהליך קבלה ממושך, שכלל מלאכת התאמה בין אופי עיסוקם למקום שבו זקוקים להם. "בעיקר ביקשו לראות שאנחנו בנויים לזה", אומר יונתן. "אומנם זה פרויקט שמבוסס על התנדבות, אבל הוא דורש גם מחויבות, להראות שאתה מוכן להתמיד ולהשקיע".

איך הסביבה שלכם הגיבה?

יונתן: "המשפחה והחברים פרגנו מאוד", עלתה רק השאלה מה יהיה עם הטיפול בנכדים".

"אני חייבת להגיד שהיו גם רגשות אחרים", מוסיפה נאוה. "לצד הפרגון והמחמאות, היו גם אנשים שהרימו גבה ותהו על הצעד הזה".

זה לא שחייהם הרגילים נותרו לגמרי מאחור. מדי יום שני בערב נוסעים בני הזוג לנוה־דניאל, לנים בביתם וקמים ליום עבודה בסביבתם הקודמת. "ביום שלישי יונתן מלמד בישיבה במקור חיים", מספרת נאוה, "ואני צמצמתי ליום הזה את כל המטופלים שלי. השארנו בנווה־דניאל הרבה – חברים, משפחה, עבודה. אנחנו לא מנותקים משם, זו לא בדיוק הפסקה מהחיים".

בבית הקטן והנעים שבו אנחנו נמצאים יש כבר ריהוט, ספרים, מקרר עמוס ואפילו אננס שנקטף במושב ופרוס על השולחן. אבל כשהם הגיעו לכאן בתחילת השנה, הבית היה ריק, הנוף היה זר, וכמו זוג צעיר הם התחילו מחדש.

"עד הרגע האחרון גם לא ידענו שהבית הזה יהיה שלנו", מספרת נאוה, "וכשכבר הגענו, הבית היה כמעט ריק. לקח לנו זמן להתארגן ולהתאקלם. סחבנו יחד את המקרר. בסיס למיטה כבר היה, אבל מזרון לא. חוץ מאיפה אני ויונתן נעבוד, לא ידענו הרבה,. העניין הזה היה מסודר מההתחלה, וחיכו לנו כאן מאוד".

יונתן משמש כעוזר הוראה למתמטיקה ופיזיקה באחד מבתי הספר המקומיים, שחזרו בשנה שעברה ללימודים. נאוה הצטרפה לעבודה במרכז מעיינות, מרכז טיפולי שהוקם במיוחד לתושבי העוטף אחרי שבעה באוקטובר. עבורה זו הפעם הראשונה שהיא עובדת במסגרת ציבורית ולא בקליניקה פרטית.

הקשיים שנאוה פוגשת בחדר הטיפול אינם מתמצים בהתמודדות עם אירועי 7 באוקטובר. "זה מעורבב", היא אומרת. "יש כאן הרבה אנשים עם קשיים כמו לכולם - קשיים ש־7 באוקטובר הציף, לאו דווקא יצר. כן יש יותר לגיטימציה להגיע לטיפול, היו המון פניות. אני פוגשת כל הזמן את התושבים שהיו כאן בזמן הטבח, גם חלק מהצוות היה כאן".

יומן מפגשים

נאוה ויונתן בחרו לעזוב את אזור הנוחות המוכר שלהם ולהיכנס לעולם שהאבל והכאב נוכחים בו בכל פינה. באמצע השיחה, נאוה מובילה אותי לחלון המטבח. משם, על רקע השדות הירוקים, נראה דגל ישראל מונף על בטונדה שעליה מצוירים פניהם של אביעד כהן וראובן שישפורטיש זכרם לברכה, חברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית שנחלצו להגן על אנשי המושב. גבורתם של השניים, יחד עם שאר חברי הכיתה, הצילה את התושבים, רובם מבוגרים ונטולי נשק.

"בעלה של מנהלת המרכז שאני מתנדבת בו נפצע קשה מאוד ממש פה", מצביעה נאוה על המקום, מטרים בודדים מהבית. "אנשי כיתת הכוננות של שלומית ידעו שהתושבים של פרי־גן לא יוכלו להגן על עצמם, ובאו לעזור. זו המציאות שמול הבית שלנו. אני חותכת סלט, שוטפת כלים ומביטה בהם".

בין מדפי המכולת או על הספסל בבית הכנסת, הם פוגשים בכל יום סיפורים חדשים. אובדן שאיננו מגליד, פציעה שמשפיעה על החיים, זיכרונות מגן העדן שהפך לגיהנום. יונתן כותב יומן ומתעד בו את כל המפגשים הללו.

"יש הבדל בין לשמוע סיפורים ובין לפגוש אותם כל יום", אומר יונתן תוך דפדוף במחברת העמוסה. "לוקח זמן להפנים את ההבנה הזו. בהתחלה חשבתי שאני מגיע ללמד בבית ספר והכול כרגיל – ילדים נחמדים, תוכניות, ספרים, כולם מחייכים. הרי בסופו של דבר כיתה זו כיתה. לאט לאט אתה מבין שכולם פגועים. אתה שומע את זה מכל כיוון. היו תלמידים שנהרגו, והדוד של זה, והאח של זה. במשך שנה הם היו מפונים, ובתי הספר שניסו להפעיל במלונות הצליחו אולי בעשרים אחוז. בעצם הם לא למדו שנה שלמה.

יונתן: "בהתחלה חשבתי שאני מגיע ללמד בבית ספר, והכול כרגיל – ילדים נחמדים, תוכניות, ספרים. לאט לאט הבנתי שכולם פגועים. אתה שומע את זה מכל כיוון. היו תלמידים שנהרגו. והדוד של זה, והאח של זה. במשך שנה הם היו מפונים"

"שבועיים־שלושה אחרי שהגענו לפה", ממשיך יונתן, "ישבתי בכיתה, בשיעור פרטני, עם ילד שהמורה שלו אמרה שאין לו חשק ללמוד והוא משחק עם הטלפון שלו. ניסיתי לעודד אותו לשיחה, שאלתי 'מאיפה אתה', ועוד. בהמשך הצלחנו ללמוד קצת, אבל מהר מאוד הוא ביקש להפסיק. שאלתי את המורה מה הסיפור שלו, והיא שאלה: 'אתה לא יודע מי זה?'. זה היה אחד הנערים שנחטפו. הוא היה בשבי חמישים יום, לבד עם מחבלי הג'יהאד האסלאמי. זה שהוא בא לבית הספר זו כבר ברכה. זה סיפור שפוקח לך את העיניים ומבהיר לך איפה אתה נמצא".

כאשת טיפול, נאוה מתבקשת להעניק עצה או אוזן קשבת בתדירות גבוהה, גם מחוץ לקליניקה. "חושבים שאולי אני יכולה לעזור. המון דברים קשורים לשבעה באוקטובר. פגשתי מישהי שכל רעש גורם לה לקפוץ, אפילו כשהיא בסופר ומשהו נופל מהעגלה, ואחר כך היא צריכה הרבה זמן להתאושש. בכל יום אני פוגשת סיפורים כאלה. זה משפיע כמובן גם עלי. אני לא אדם בכיין, אבל לא מזמן היינו בהופעה של נגן גיטרה, והבכי כאילו פרץ ממני, כמו מין טראומה שביקשה לצאת מכל מה שחווינו כאן".

אצל רבים מתושבי האזור, אומרת נאוה, הכאבים צפים בעוצמה דווקא בתקופה הנוכחית, שנתיים וחצי אחרי הטבח. "כבני אדם יש לנו משאבים לעבור אירועים קשים ולהמשיך הלאה, והכוחות האלה עזרו להם לשרוד מול הזוועות והפליטוּת שבאה אחר כך. אבל עכשיו הם חוזרים, והכול מתעכל. החיים חזרו לנורמליות, וכל מה שהודחק יוצא החוצה. כולם הלכו להלוויות של החטופים שהוחזרו, וכל דבר כזה עוצר את השגרה מחדש. לא מזמן היה אירוע לזכר בני משפחת ביבס ביער הסמוך, ואנשים הגיעו בהמוניהם".

מקלפים תוויות

מרבית תושבי פרי־גן כבר חזרו לביתם אך יש גם כאלה שעדיין מתמהמהים, כמו בני הזוג שיונתן ונאוה מתאכסנים כעת בביתם. אווירת המושב שונה מזו שהם רגילים אליה. "אני אאוטסיידר, בואי לא נטעה", משתף יונתן. "בשביל להתערות בקהילה צריכים כמה שנים. היישוב כאן לא דתי, הוא מסורתי, ומתפללים כאן בנוסח עדות המזרח. זה עולם אחר מה שאני רגיל. בבית הכנסת אין לפעמים מספיק מתפללים בשבת, אז צריכים אותי למניין. אני לא מכיר דבר כזה. בנווה־דניאל, אם פספסת שחרית בשבע תבוא בשמונה, יש הרבה מניינים. אבל פה אתה מרגיש שיש לך חשיבות, וזה דבר גדול".

בנווה־דניאל, נאוה היא אחת מעמודי התווך בבית הכנסת ובקהילה, בעיקר בקרב הנשים. בפרי־גן היא טרם מצאה את מקומה בבית הכנסת. "את עבודת ה' אני עוד מתקשרת עם חברות מהבית", היא משתפת. "בחגים הלכתי לכמה תפילות. הרגשתי כמו בסרט 'ישמח חתני', עזרת נשים קטנה, צפופה. עם הזמן הבנתי שנשים כאן לא הולכות לבית הכנסת בשבת. אני צריכה לקלף מעצמי הרבה דברים, לייצר התאמה. לקהילה האזורית של חבל אשכול אנחנו מרגישים מאוד שייכים. יש הרבה פעילויות, הרצאות. וכמובן החבורה האינטימית שלנו, המתנדבים".

גם בחבורה הזו אתם שונים בנוף, כזוג דתי יחיד.

"יש עוד זוג דתי חוץ מאיתנו", מתקנת נאוה, "אבל כן, אנחנו מיעוט. יחד עם זאת, אני מרגישה שהנושא הדתי שקוף. לא שמו עליי איזו תווית, לא מסתכלים עליי אחרת. כן הייתה איזושהי זהירות בהתחלה. יש לנו מצב רוח חב"די, את יודעת, כל הזמן רוצים לערוך אירועים. בהתחלה לא התלהבו מזה וביקשו מאיתנו לפעול בזהירות, שלא תהיה 'הדתה'. אז בתחילת השנה, בח"י אלול, יום הולדתם של הבעל שם טוב ובעל התניא, עשינו אירוע קטן בשקט. אבל ככל שהכירו אותנו הזהירות ירדה, ואנשים התחברו יותר לרעיונות שלנו. בי"ט כסלו כבר הייתה התוועדות בבית והיה שמח, הגיעו אנשים".

"מבחינתי החוויה הזו היא ניפוץ של כמה סטיגמות שגם אנחנו באנו איתם, מבחינה פוליטית ודתית" אומר יונתן. "אתה קורא בעיתון על תושבי הקיבוצים והמושבים שהם שמאלנים וחילונים שהתפכחו בעקבות שבעה באוקטובר. ואז אתה מגיע לכאן ומגלה את האנשים. ההוא יש לו בת זוג דתייה, לזה יש בת שחזרה בתשובה או שהוא מאמין בעצמו, ומתברר שכל מה ששמעת פשוט לא נכון. התושבים כאן אוהבים אותנו ויש חברויות אמיתיות, שיחות נפש שקרו מהר מאוד. אתה נכנס לשיחות עומק ומגלה שאכפת להם מאוד מהיהדות שלהם. זו אחת הצרות שלנו, השסע הנורא שנוצר כאן. כל אחד חושב על השני בהתאם למה שהוא ראה בערוץ 14 או בערוץ 12".

הריחוק מהמשפחה ומהסביבה הרגילה, אומר יונתן, הוא חלק מהמסע הזה. "זה שאנחנו רחוקים מהמקומות שגרנו בהם עוזר לנו להיות נטולי דעות קדומות, ללא מחיצות. יש פרגון ואהדה, אפשר לראות את הטוב אחד של השני, את ההתנדבות. זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, לראות את העולם מהמבט של השני, אחרת אתה לא יכול ללמד עליו זכות. זו חוויה שזכינו לה כאן".

אני עצמי נחשפתי לסיפורו של המיזם הייחודי הזה באמצעות סרטה התיעודי של הבמאית לינה צ'פלין, "להיתקל באושר". הסרט מעביר יפה את אחוות היחידה של המתנדבים, למרות הגעתם מרקעים שונים. בסרטה של צ'פלין עולים גם הרגשות המעורבים של תושבי העוטף מול המתנדבים. תחושת ההודיה והכרת הטוב נמהלת בהתנגדות למעמדם החדש כ"נזקקים". אני שואלת את בני הזוג סגל אם התיאור הזה מוכר להם.

"יכול להיות שבשנה שעברה הם הרגישו יותר במקום הזה, אבל אני דווקא מרגישה שיש כאן גאוות יחידה גדולה", אומרת נאוה, "לתפיסתי, דווקא העובדה שמישהו מוכן להגיע לכאן, היא בשבילם סימן שלא הכול גרוע. עצם ההגעה שלנו משמחת. כולם כאן נפגעו, הם מלאים בסיפורים, ואנחנו מגיעים כאילו ריקים, 'טאבולה ראסה', ופתאום יש להם כאן מישהו לספר לו".

"התושבים שפגשנו כאן הם פטריוטים וחזקים", מוסיפה נאוה. "יש להם בתים ענקיים, חצרות, תרבות, חינוך טוב. לאחרונה הייתי בכנס של טכנולוגיה וחדשנות בטיפול. בשדרות ובנגב המערבי רוצים לחקור את התחום הזה, ועובדים על הקמת מרכז בינלאומי. עולם הטיפול הנפשי קיבל כאן מינוף ענקי. מבחינתי אין שום הרגשה שהגענו מ'מגדל השן' וירדנו לפריפריה, ממש לא".

אבל אתם כן מרגישים שיצאתם מהבועה?

"בטח", הם משיבים יחד.

"בעבודה זה ממש בולט", אומרת נאוה, "אני הרבה שנים בתחום, ויש לי כבר דפוסים ותפיסות עולם. מול כל מקרה שמגיע, יש לי בראש תוכנית מה לעשות. אבל כאן אני לומדת המון, וגם התושבים פותחים את הראש. יש מצבים שבהם אתה צריך לשלוף את עצמך ממציאות מסוימת למציאות חדשה, וזה מה שהשנה הזו מאפשרת לנו. ממציאות של לשמוע חדשות ולהיות בחרדה מהטלפון שמזמזם, השנה הזו הנחיתה אותנו במקום שנותן לנו אפשרות לעשות משהו, להביא תועלת".

חתונת זהב

גם לאחר כחצי שנה, נאוה ויונתן עדיין חשים בתקופת הסתגלות מבחינה תרבותית ונפשית. ולמרות הכול, הם משוכנעים שעשו את המעשה הנכון. "אנשים חרדתיים לא יכולים לקחת חלק במיזם כזה", מבהירה נאוה, "וגם אנשים שצריכים שליטה, לדעת מראש כל דבר. אבל יש הרבה אנשים שזה יכול להתאים להם מאוד. זה סטארטאפ מטורף, פרויקט שנותן רווח לכל הצדדים. גם למתנדבים, שנמצאים בשלב הפנסיה ויכולים לתרום מהידע והניסיון שלהם, מחוכמת הזקנים".

איך התחושה לעשות את העבודה שלכם בלי לקבל תמורה?

"שום הבדל", מצהיר יונתן, "זו אותה מסירות, אותו סיפוק. כשיושב מולך ילד, אתה מרגיש את אותה הרגשה. המתנדבים משקיעים כאן את מרצם בכל תחום – בטיפול, בחקלאות, אפילו בתיעוד הסיפורים. זו גאווה אדירה כשמצליחים, וגם תסכול גדול כשלא. זו הוכחה שהמוטיבציה האמיתית שלנו לא קשורה לכסף, היא מגיעה מבפנים. האושר הכי גדול הוא לעשות מעשה שאתה יודע שהוא חשוב ומביא תועלת".

יונתן ונאוה ציינו לא מזמן "חתונת זהב", חמישים שנה לנישואיהם. מלבד החגיגה המסורתית עם הילדים והנכדים, גם חברי הקבוצה הקרובים ארגנו להם שמחה בנוסח המושב. "עשו לנו מסיבה מדהימה ממש כאן", מצביעה נאוה על הגינה המרווחת.

הם חשבו שאחרי חמישים שנה ביחד, דבר כבר לא יפתיע אותם במישור הזוגי, אבל שנת השירות לימדה אותם שיעור או שניים גם בתחום הזה. "מנחת הקבוצה שאלה אותי פעם אם אין לנו בעיות עם השכנים. עניתי לה 'רק עם השכן הזה'", צוחקת נאוה ומצביעה על יונתן. "זה עוד דבר שצריך ללמוד מחדש. תחשבי שדפוסי החיים שלנו כבר רגועים וידועים מראש, אז על מה נריב? אבל המציאות כאן הביאה לנו אתגרים חדשים כמו מרחב מחיה מצומצם יותר, הרבה שעות יחד ברכב. צריך ליצור מחדש את הנוכחות המשותפת. כזוג צעיר לא היו לנו הבשלות והביטחון לעבור יחד חוויה כזו. זה פרק חדש שמוסיף לנו מאוד והוא נורא משמח. אני מסתכלת גם על יונתן, וגאה בו מאוד".

המיזם החל רק בשנה שעברה והוא כבר מפעיל תשע קבוצות, המונות השנה כ־70 מתנדבים, ו־60 נוספים בשנה שעברה. נוכח הביקוש הגובר להצטרפות למיזם שמציע הזדמנות של עשייה לבני הגיל השלישי, מובילי הפרויקט חושבים על מספרים גדולים בהרבה. "מרגש לראות את החלוצים שמגיעים מכל רחבי הארץ, למקומות הנדרשים ביותר לשיקום וצמיחה", אומר יוסי היימן, מנכ"ל ג'וינט־אשל, ומצביע גם הוא על הערך ששני הצדדים מקבלים: "למעורבות חברתית ותחושת משמעות יש השפעה ישירה ומוכחת על הבריאות והחוסן האישי בגיל השלישי. הערך שהמתנדבים מקבלים, וכמובן התרומה למקומות שהם פועלים בהם – הם רווח נקי לכולם. אנחנו בג'וינט פועלים להסדרת המהלך כתוכנית לאומית מתוקצבת, ושואפים להגיע בתוך חמש שנים לכמיליון שעות התנדבות. אנחנו רוצים להפוך את היוזמה הזו מסטארטאפ חלוצי לסטנדרט לאומי, חלק בלתי נפרד מהחוסן הישראלי"

תמר אוגד, ממייסדות ומנהלות התוכנית מטעם "אלול", מוסיפה: "התוכנית צמחה כרעיון של אנשים פרטיים חברי אלול, עמותת אלול הפכה לבית הארגוני שלו, והג'וינט הצטרף כדי להרים את התוכנית לקנה מידה לאומי.  אנחנו מאמינים בערכה של התוכנית הרבה מעבר לשיקום וחיזוק בעקבות המלחמה. ככל שהתוכנית הזו תצמח, החברה הישראלית כולה עשויה להרוויח".